תזכורת שמות כי התקשיתי להכניס אותם בהדרגה:
גאיה - הדוברת
דפנה - החברה הטובה
סאשה - הרוסי התמהוני
גיל ואלון - יוזכרו בהמשך.
קריאה נעימה :)

סנוב. פרק 1

30/01/2012 822 צפיות תגובה אחת
תזכורת שמות כי התקשיתי להכניס אותם בהדרגה:
גאיה - הדוברת
דפנה - החברה הטובה
סאשה - הרוסי התמהוני
גיל ואלון - יוזכרו בהמשך.
קריאה נעימה :)

יום רביעי. חום ולחות באוויר, כמה ילדים בכיתה ד' שרצים במורד הרחוב ואני רק מחכה לרגע שאחד מהם ייפול. אני עוברת ליד התחנה שמעל לבית ואישה גדולת-מימדים, אזניות תחובות עמוק בתוך אוזניה, בוחנת אותי במבטה. היא בטוחה שאני לא רואה, אבל יש לי ראייה צדדית כלשהי, לא? הכלב שעל קולרו רשום שם לא ברור ואגודה לכלבים, מתקרב אליי בקשקוש זנב ועוקב אחריי כמה מטרים בריצה עקומה למדי, וכשאני מגבירה את קצב צעדיי, פשוט כי אין לי מה לתת לו ואני לא רוצה שהוא יתלה בי תקוות גדולות מדי, הוא עושה פרסה בלי להסתכל עליי אפילו, וקובע יעדו באישה שבתחנה. אני לא מסתובבת אחורנית, אבל משערת שהיא מתעלמת ממנו לחלוטין, או לכל היותר מתכווצת במקומה רק כדי שלא ייגע בה. כאילו שלדבר הקטן חסר הישע הזה יש כלבת, או מחלה אחרת כלשהי חוץ מבדידות.
אני נכנסת אל הבניין ופונה אוטומטית לכיוון תיבות הדואר. ופתאום אני מאטה. לפני שהוא מספיק להסתובב לשמע צעדיי, אני מביטה בו קצרות. לא רע. מאחור, לפחות. בזוית עיני שכבר נעוצה בתיבת הדואר אליה מושטת ידי, אני קולטת אותו מסתובב אליי. הייתי מחייכת, אבל הוא היה רואה. לא מתאים.
"שלום," הוא פונה אליי. יש נימוסים לבחור.
"וברכה", אני עונה קצרות ומוציאה מעטפה של דיסקונט, עם השם דרורה בר מודפס עליה בכתב בנאלי. אין טיפת ייחודיות לבן אדם בעולם הזה.
"את גרה פה?" הזוית קולטת התחלה של חיוך. או עיוות בשרירי פניו.
"לא," אני מוציאה את המכתב האחרון. יסמין בר. אני תוהה מתי אחותי הקטנה התחילה לקבל מכתבים. "אני שודדת תיבות דואר."
החיוך מפציע, ואני יודעת שלפחות עם השרירים הכול בסדר.
"אלון. נעים מאוד."
"אלונית." שלפתי מילה שלא ידעתי שאפילו הייתה קיימת באוצר המילים שלי.
"וואלה?" הוא הופתע.
"מה אני נראית לך, תחנת דלק? גאיה." הושטתי את ידי ללחיצה. ההפתעה שעל פניו גדלה עוד יותר, אך הוא התעשת ולחץ את ידי. "אתה גר פה?"
"כל עוד לא מעיפים אותי מהחניה, כנראה שכן…"
הבטתי סביבי. החניה הייתה ריקה מכל דבר שהיה יכול להיקרא רכב. אפילו הסירה של השכנים לא הייתה שם. "כשאמרתי פה התכוונתי יותר באופן כללי. נגיד… לבניין." הרמתי את עיניי אל עבר התקרה, שהייתה במקרה גם רצפת הקומה הראשונה בבית.
"שם?" הוא צחק, "לא, יש לי קרוואן."
"קרוואן." חזרתי אחריו, ומשפרש את ידיו לצדדים כמציע לי לבדוק בעצמי, מילאתי אחר בקשתו ופסעתי כמה צעדים לאחור. אכן, בסמוך למדרכה – קשה להגיד במקביל שכן מקביל זה לא היה – חנה קרוואן קטן, גרור לאוטו. הייתי אומרת שהאוטו הוא החונה, לולא האבנים והמדרכה שחסמו את דרכו של הקרוואן ונראו כדבר היחיד המונע ממנו להתגלגל מטה.

*

לא לקח לנו הרבה זמן להגיע לנקודה ההיא על הגבעה, שבה אפשר להגיד שאתה עומד על הקו המפריד בין העלייה למורד. לא הרבה זמן, אולי חמש דקות בריצה קלה. הייתה גם רוח די חזקה ששינתה כיוון בלי סוף ובפסגה כבר דחפה אותנו לכל כיוון אפשרי בלי הרף, והשיער שלי והשמלה התנופפו ברוח. גם השיער של גיל התנפנף לצדדים. למען האמת, כשראיתי את הקלטת עכשיו אפילו הבזיקה לרגע התמונה הזו בראשי. לא ידעתי אם אני באמת זוכרת את זה, אבל זה לא היה משנה. ראיתי את עצמי מתיישבת על הגזע הכרות, הזום מתקרב אבל זה די מטושטש כי הסרט כבר ישן. רואים את הפנים שלי מתעוותות קצת, הרגשתי שלא בנוח עם האורך של השמלה – היא הייתה ארוכה מדי והייתי צריכה לסדר אותה שוב ושוב, בגלל הרוח התקשיתי לעשות את הפעולה. עכשיו אני צוחקת, היא בסך הכול הגיעה לי עד הברך, אבל הייתה כנראה רחבה מדי.
גיל נפנף בידו, על פניו חיוך מאושר של ילד ובצד רואים גם את אבא מכפתר את החולצה שאיימה לעוף. "מלחמה!" גיל הכריז והגומות שבלחייו העמיקו. הסתכלתי עליו בבהלה של אי-הבנה והתחלתי לרוץ לאבא. הוא תפס אותי והרים אותי גבוה, הרגשתי טוב שם למעלה, נראה לי. גיל רץ סביבנו וקרא, בליווי צווחות צחוק, שהוא יתפוס אותי.
ניסיתי לטפס על עץ שעוד נשאר שלם ועליו לא נשרו עדיין. אפילו לא אחד. בעזרתו של אבא מהקרקע ושל גיל מהענף עליו הוא כבר ישב בביטחון והחזיק בכתף של אבא, עליתי גם אני למעלה והתיישבתי על הגזע. ואבא צעק משהו בסגנון של "מי מלכי הג'ונגל? מי?" אבל גם אמא הביעה התפעלות מאחורי המצלמה, וכל קולות החדווה של כולם התערבבו ביחד עד שזה התרחק מאזניי לגמרי והפך לפסקול רגיל וחסר משמעות.
גיל זרק פירות כלשהם מהעץ למטרות שהוא הציב לעצמו, וכללו את כובע הקש רחב השוליים של אמא, התיק של אבא שהיה מונח, בנוסף לאבנים, על מפת השולחן הפרחונית שכבר מזמן הפכה למשטח לפיקניקים, ואת המרחבים. גיל תמיד אמר שהוא רוצה להיות טייס. אבל אני לא יודעת עד כמה הוא באמת רצה להיות טייס, כי בסופו של דבר לכל ילד עד גיל שש יש בממוצע לפחות אלבום תמונות אחד שלם שעוסק בקורות הטיס, המטוסים מצעצוע וטקסי הטסת מטוסי הנייר שלו.
ובאיזשהו שלב אמא עזבה את המצלמה על הדשא, משעינה אותה על אבן כדי ליצור את הזווית הרצויה, והצטרפה אלינו. וכשגיל מרוב גאווה בהישגי הטיפוס שלו והרושם הרב שניסה להשאיר על אמא החליק בטעות מן העץ, הוא נשרט קצת ובאיפוק רב ובקול קצת כועס וקצת נעלב אמר שזה ממש ליד החיסון שלו, שהוא קיבל באותו יום. ואני חושבת שבאותו רגע הבזיקה בראשי תמונה נוספת, של אותו הבוקר כשגיל צרח ברחבי הדירה ובמדרגות וגם בחנייה הוא לא הרפה, ורק כשהוא נרדם בנסיעה באוטו הוא נרגע קצת ואני שאלתי את אמא למה הוא מקבל זריקה למרות שהוא לא רוצה, ואני לא מקבלת זריקה אף פעם. אמא חייכה אליי דרך המראה והבטיחה לי שגם אני אקבל, שלא יפקירו אותי.

*

יומני היקר, תאריך: 13.07.04
עוד חודש בדיוק אני אהיה בת אחת עשרה. כבר שאלו אותי מה אני רוצה ליום-הולדת. אני שונאת ששואלים אותי את זה. כי אז צריך להיות שמחים כשמקבלים את המתנה. ואם עוד חודש כבר יימאס לי ואני לא ארצה יותר? נראה לי שאני אגיד שאין לי מושג, שיקנו מה שיתחשק להם. אוי, זה נשמע כאילו אני קצת צוחקת עליהם. אבל התכוונתי באמת, מכל הלב… הם מביאים לי משהו נחמד. ספר, או בגד, או שניהם. אבל האמת שבכלל חשבתי לבקש מסיבה. מסיבה גדולה אבל, לא כמו זאת של שנה שעברה, כשהזמנתי את כל הכיתה אבל כולם היו בחו"ל חוץ מדפנה וכמה ילדים מעצבנים. האמת שהיה די כיף, זה הפך למסיבת פיג'מות כי כולם גרו ממש לידי אז ההורים הסכימו להם להישאר, וראינו ארבעה סרטים ברציפות. אבל בטח כבר כתבתי את זה לפני שנה, אז אני לא ארחיב את הדיבור. בכל מקרה, חשבתי לעשות מסיבה במועדון. זה נהייה באופנה של שכבת ו'. אולי דרורה לא תסכים, יכול מאוד להיות אפילו, אבל כבר חשבתי על זה. אני אגיד לה שזה כבר ממש לפני כיתה ו', ובעצם בכיתה ו' לא ייצא לי לחגוג בת מצווה במועדון כי זה כבר יהיה שבועיים לפני כיתה ז', ומי יודע אם אני בכלל אשמור על קשר עם כל הכיתה עד אז. אתה קולט שזה החופש האחרון שלי ביסודי? זה כל כך מוזר, בסוף השנה הזאת אני הולכת לסיים חצי מהלימודים שלי בבית ספר. וואו, חצי שלם! אמרתי את זה כבר לגיל, בעצם אמרתי לו שהוא אמור להתרגש מזה שהוא כבר עובר לחטיבה, אבל הוא צחק ואמר שאני סתם מתלהבת.

*

"אני שונאת אוטובוסים. אני פשוט שונאת אוטובוסים. אין לך מושג כמה שאני שונאת אותם, אין לך מושג! הי, כבר אמרתי לך שאני שונאת אוטובוסים?"
"בשביל זה משה רבנו השיק את קו 11" דפנה צעדה מספר צעדים במקום והציגה את רגליה השריריות לראווה.
"אני אומרת לך, זאת מלחמת ההתשה האמיתית. כן! ככה עמותת נהגי האוטובוס מנסה לפגוע באוכלוסייה! לא מספיק שאנחנו צריכים להתייבש, להזיע ולשמוע מזרחית ממכשיר קטן של ערס עוד יותר קטן במשך חצי שעה בשבע וחצי בבוקר בתחנה שכוחת אל, אחרי זה אנחנו גם צריכים להסניף את האקס שלו מצד אחד ואת המחסור החמור בתכשירי היגיינה כלשהם מהזקן שעומד בצד השני שלנו. ומאחורה לשמוע את הטרטורים של הזקנה שכבר פינו לה שלושה מושבים – אחד לה, אחד לישבן ואחד לסלסילה, על כמה שהנוער של היום לא מחונך, לא מנומס ולא רוכש טיפת כבוד לדור המבוגר."
דפנה חייכה. "מה את רוצה, הם ממורמרים. זה התפקיד שלהם בחברה. התפקיד של בני גיל העמידה הוא לנהל את החברה, התפקיד של כל מי שמתחת זה להזכיר להם לחיות מדי פעם והתפקיד של אלה שמעל זה לשתף את כולנו בדיכאון-טרום-פגישה-עם-אלוהים."
"זה גם מה שאני תמיד חושבת. התלונות שלהם באוטובוס זה לא לגבי זה שאנחנו לא נותנים להם מקום, זה לגבי זה שהאוטובוס עמוס בנו. את מבינה? כשיש מעל שני בני נוער בחברת קשישים, הקשישים מתחילים להתאגד מייד לטיפול בבעיה הקיומית של הנוער בעולם. האשמים בצפיפות האוכלוסין זה אנחנו!"
"גאיה?"
"אה?"
"אני חושבת ששכחת לאכול את מנת השוקולד היומית שלך…"
"קמתי בחמישה לשמונה, תגידי תודה שבכלל באתי"
דפנה הסתכלה עליי וצחקה.
"מה?!" לא הבנתי.
"באת, כן, אחרי שדילגת על שיעור…"
אה. אז המחוג שהורה על השעה תשע כנראה לא החליט לצאת לסיור, וגם לא התמקם שם בטעות אחרי שמישהו החליט ששעון קיץ זה העברה של שעתיים קדימה. טוב נו, כבר סוף-שנה, בטוח לא שמו לב.
המורה נכנסה לכיתה והחלה במלאכת הקראת השמות. באופן מפתיע למדי רוב התלמידים הפגינו נוכחות. "אביב?"
"כן"
"אלה?"
"פה."
"גאיה?"
"כאן!"
האישה המתולתלת בעלת הכתפיים השמוטות קדימה באופן תמידי ומחשוף עצום שלדעתי קיים אפילו בפיג'מה שלה הרימה את מבטה מן הרשימה ובחנה אותי כאילו לא ראתה ייצור פלא כמוני מעולם. "איפה היית בשיעור הקודם…?"

*

"סאש," הרמתי מעט את קולי, רק כדי שיישמע גבוה יותר, וניסיתי לשוות לו מבטא רוסי כבד, או קל, או לפחות כלשהו. סאשה סובב את פניו בהבעה מופתעת ומסוקרנת, ההבעה השמורה לדוברי רוסית בלבד. אז כנראה שניסיון המבטא שלי עבד.
"אה, זו את" הוא חייך והניע את ראשו מצד לצד כמעביר ביקורת על רוע מעשיי.
"זה מדהים שאני עוברת פה כל יום, רואה אותך באותו מצב ועובדת עליך כמעט באותה השעה ובאותה הצורה".
"מה לעשות, ככה זה החיים" שילוב האותיות ל', ח' ות' במשפט אחד הביא לכישלון מוחלט של העבודה על המבטא.
"מה עם החיים שלך באמת?"
הוא משך בכתפיו ולקח עוד שאכטה מהסיגריה. תהיתי אם הסיגריות נופלות לו מהשמיים, או שמא הוא מגדל אותן על העץ עליו הוא נשען ברוב שעות היממה. סאשה היה נער של סיפור, או סיפור של נער, איך שתבחרו להגיד את זה. יש לו בית. אפילו שניים. אחד לאמו ובעלה, ואחד לאביו וחברתו, או אשתו, או מי שלא גרה שם כרגע. הסיפורים על המשפחה והעלייה היו רבים. מה זה רבים, הייתם יכולים להקים מאהל שלם מול העץ שלו, לבנות יישוב קבע וגם לפרק אותו, והוא עדיין לא היה מסיים לספר. סביר להניח שפה ושם היה חוזר על פרטים ואנשים כדי להוכיח את אמיתות הסיפור, נזכר ושוכח, שוקע במחשבות, לוקח עוד שאכטה, מכבה לפעמים את הסיגריה בכעס – בעיקר כשנזכר באנשים מסוימים, מוציא סיגריה חדשה, מציע לכם סיגריה, ממצמץ בעיניו העייפות, ואולי בוהה זמן מה בנקודה רחוקה בקצה הרחוב והולך כך סתם, בהינף יד, כאילו הדבר דחוף מכדי שיוכל להסביר. אי אפשר היה להבין אותו, את מעשיו או את התנהגותו. הוא לא היה אחד שאיכפת לו ממה שאנשים אומרים עליו. והיו כאלה שהסתכלו, היו לא מעט. בעיקר תושבי המקום הקבועים, כי לעוברי אורח פשוטים המראה לא נראה מחשיד כלל.
דפנה פעם אמרה לי, שלדעתה הכול בלוף. שהוא מנסה להוכיח משהו למישהו, שהוא רוצה שישאלו, שאולי אין לו באמת לאן לחזור. התיאוריה שלה הייתה הגיונית, אבל הכילה הרבה שאלות. שאלות שאני שאלתי, ולה לא היו תשובות. "תחשבי על זה", היא אמרה לי אז. חשבתי. חשבתי, והעדפתי להאמין לו. בסך הכול, היה לו איפה לישון. אחרי השקיעה הוא נעלם, וגם בבוקר לא תמיד היה שם. פעם ראיתי אותו הולך בשכונה אחרת בעיר. שם למדתי את התגובה היותר סימפטית שלו לאנשים, כשאחת ממכריו, אולי סבתו, קראה לו. היא קראה לו "סאש" ולא סאשה, והמבט השואל שלו היה הרבה יותר רך.
"אנחנו כנראה עוברים בקרוב לחולון", ענה.
"לחולון? למה?" רציתי לשאול גם מי זה אנחנו אבל ידעתי שכמות גדולה מדי של שאלות תלחיץ אותו.
שוב משך בכתפיו. התנועה האופיינית לו. גם אם ידע מה לענות, וגם אם עמד לענות בתוך רגע, בכל זאת משך בכתפיו כמעט לאחר כל שאלה. זרים עזבו אותו במנוחה אחרי משיכת הכתף, לא חיכו שידבר. גם חלק ממי שכבר למד להכיר אותו התייאשו באיזשהו שלב מזמן הציפייה הנדרש. אבל לי הייתה סבלנות. יותר מכך, רציתי לדעת. חשבתי שעכשיו, לקראת הסוף, אולי הוא יגיד משהו, יפלוט במקרה איזה פיסת מידע על עצמו. אבל הוא רק הסתכל עליי במבט ארוך, שקל אם להגיד או לא להגיד, ובסוף התפשר על חצי.
"עבודה", אמר. ולא משך בכתפיו.
חיכיתי עוד קצת. אולי בכל זאת… אבל לא. הוא היה החלטי. "אז מה עם עוגה ובלונים כמסיבת פרידה?" שאלתי כמעט בצחוק.
"עם גומי אני פחות מסתדר, אבל עוגה אני אשמח לאפות…"
"ברצינות?"
"מחר בשש בערב. אני רוצה שתכירי מישהו."

*

"לא הבנתי, אז את רוצה להגיד לי שמישהו אשכרה גר שם?" דפנה ישבה על המיטה שלי עם קערית גלידה וקלסר פתוח, והביטה בריכוז מן החלון הפתוח אל עבר הכביש שמתחת.
"אהא." ליקקתי את הכפית האחרונה של גלידת הפיסטוק הירוקה ותהיתי איזה מן המרכיבים העיקריים שלה זול יותר – צבע מאכל או אבקת דשא.
"מישהו חי?"
"כשחושבים על זה, את יושבת כבר שעתיים על המשמר ועדיין לא ראית אף אחד יוצא, זז או מראה סימני חיים כלשהם?"
דפנה הרימה את יד שמאל והעיפה מבט חטוף בשעונה, בלי לאבד קשר עין עם הקרוואן שלמטה, "כמעט שלוש שעות."
"אז אני מתחילה להטיל ספק בהיותו בחיים".
ובדיוק באמצע הדיון על שכני החדש, נשמעה חריקה וקול של דלת נפתחת. שתינו נצמדנו אל החלון, עוקבות בסקרנות אחר האיש היוצא מהקרוואן, מתמתח קלות ומביט סביב. מזל שלא הביט למעלה. אחרי שהתכופף והוציא משהו מתחתית החדר הנוסע, הוא נעל את הדלת ופנה לכיוון הכניסה לבית. ברגע שנעלם משטח הראייה שלנו, דפנה הצהירה באכזבה: "הוא לא חתיך."
"מאיפה את יודעת? לא ראית את הפרצוף שלו בכלל", מחיתי.
"אין מה לראות, אני אומרת לך, הוא מכוער." דפנה חתמה את הויכוח ומלמטה נשמעה הקריאה "בוקר טוב גאיה!"
היא סגרה את החלון בבהלה, "את חושבת שהוא שמע אותך?"
"אני חושבת שהוא שמע בעיקר אותך", נפלנו על המיטה, צוחקות, אבל דפנה הרצינה והתיישבה, "אני משנה את דעתי. הוא כן חתיך."
"אבל לא ראית אותו!"
"אני מזהה לפי הקול."


תגובות (1)

שלום לכותבת (אני משערת על פי העובדה שדובר הסיפור הוא נקבה),

ברוכה הבאה לאתר סיפורים. אני מאוד מקווה שתהני לקרוא, לכתוב, להגיב ולחוות את הכתיבה כפי שהיא.
יש לי מספר הערות לגבי הסיפור המקסים שלך.
קודם כל, לגבי התיאורים (שזה הדבר שבדרך כלל מפריע לי בסיפורים) אין מה להגיד. את מתארת נפלא, בנימה אירונית, מעוניינת… כל הכבוד!
אבל, וזו ההערה העיקרית שלי, מבנה הסיפור שלך מעט בעייתי. ישנם המון, אבל המון פסיקים. כדי להבין על מה אני מדברת, קראי את הסיפור שלך בקול רם, נסי להבין כיצד הסיפור עובד. ישנם יותר מדי מקומות בהם הקורא "עוצר לנשום" (פסיק).
בנוסף, את צריכה לעבוד על פיסוק בתוך מרכאות. ישנם כמה וכמה מקומות בהם הפיסוק אינו תקין (ומומלץ לתקן).

חוץ מזה, אני מאוד אהבתי את הרעיון, ומחכה להמשך.
לכל עזרה את מוזמנת לפנות אליי (ותקני אותי אם אני פונה אלייך בלשון לא נכונה).

ממני, ליסה ג'קסון.

31/01/2012 11:38
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך