ספר 1- האם ריקוד הוא מהות החיים בשבילי?- פרק 1

הקדמה (קצרה ביותר)
היי קוראים לי אליס, קיצור של אליסון, אני בת 16 וחצי ואני יתומה, הוריי מתו בתאונת דרכים.
לפני כמה זמן התקבלתי לאקדמיה לריקוד הכי מוצלחת בארה"ב.

פרק 1
הרמתי את המזוודה הגדולה שלי, נשמתי עמוק, אזרתי אומץ ונכנסתי אל תוך האקדמיה.
בפנים הסתובבו מלא נערים ונערות שחלקם היו בגילי וחלקם גדולים ממני אך אף אחד לא התייחס אליי.
נאנחתי וחשבתי לעצמי, עוד מקום שאני אהיהי בו שקופה, תמיד הייתי אוויר בשביל כולם, גם בפנימיה שגרתי בה.
המשכתי ללכת במדרונות העמוסים לכיוון המזכירות, פתאום הבחנתי בנער שנראה לי מוכר, הוא הביט בי ולאט לאט נפרש על פניי שנינו חיוך רחב.
עזבתי את חפציי ורצתי אליו, חיבקתי אותו. הוא צחק ואמר " אלי, אליס… גם אחרי שגדלת נשארת קטנה".
צחקקתי והרגשתי שחוסר הביטחון שלי נעלם, הוא עזר לי עם המזוודה שלי ושאל "אז איך בפנימייה, אימצו אותך?". הרכנתי את ראשי בעצבות ועניתי לו "המנהלת לא הסכימה שיאמצו אותי, אני לא יודעת למה אבל לפחות היא הסכימה שאבוא ללמוד פה".

לנער קוראים דילן, הוא למד בעבר באותה פנימייה שאני גרתי בה ,הפנימייה הייתה בעצם בית ספר שאפשר לגור בו. הוא בא לפנימייה רק כדאי ללמוד ולהשיג ציונים טובים, הוא בא ללמוד שם כי הפנימייה הייתה ידועה בשל מוריה המקצועיים והמוכשרים מאוד, הוא למד שם בשביל להשיג ציונים גבוהים כדי שיוכל ללמוד באקדמיה לריקוד, למרות שהוא גדול ממני בשנתיים אנחנו חברים הכי טובים.

הוא נופף בידו מול פניי, הבנתי ששקעתי בזכרונות, הוא התפקע מצחוק ואמר לי "אני רואה שממש לא השתנית", נשמתי עמוק ושאלתי אותו פגועה, שיניתי את הנושא לחלוטין "למה עזבת את הפנימייה? כשהלכת נשארתי לבד" בשבילי הוא היה אחי הגדול והאבוד, אני הייתי ילדה יחידה כי הוריי ז"ל רצו רק ילד אחד לגדל.
דילן הביט בי כעס "מה?! חשבתי שסיכמנו שתמצאי חברות עד שתעברי ללמוד פה". חייכתי חיוך משועשע "אני?! חברים?! מי ירצה להיות חבר שלי? אני ממש מוזרה, אפילו אני לא מבינה איך אני בכלל מדברת עם עצמי". הוא צחק ואז הרצין ואמר שנייה לפני שניכנסנו למזכירות "אליס הביטי בי!" הוא ביקש , עשיתי כדבריו והבטתי בו, הוא המשיך לדבר "את ממש לא מוזרה, אנשים לא מדברים איתך כי הם חושבים שאת מתנשאת אבל הם לא יודעים שאת ביישנית, זוכרת איך הכרנו?" נזכרתי…

פלאשבק:
רקדתי בחצר כמו בכל לילה והוא ישב וצפה בי מהופנט, כשגיליתי שהוא שם כמעט ופלטתי צרחה אבל הוא חסם את פי בידו והציג את עצמו.
סוף פלאשבק

צחקקתי ונכנסנו אל תוך המזכירות, אמרתי למזכירה את שמי והיא הושיטה לי מערכת שעות, מפה של בית הספר ומפתח לחדר 105, החדר החדש שלי.
הלכנו לחדר 105 ונכנסנו פנימה, בפנים הייתה נערה נמרצת, עליזה וקופצנית, היא מיהרה לחבק אותי ולשאול לשמי, צחקתי בבישנות ולחשתי "אני אליסון אבל תקראי לי אליס", הנערה חייכה בנועם ואמרה "ביישנית, אה?, נדאדג שהביישנות תיעלם ולי קוראים לילי ועמו שאת רואה שם קופצני לנערה קצת משוגעת וקופצנית אז זה מתאים" צחקקתי והתחלתי לאבד את הביישנות שמוחפיעה אצלי בזמן של הכירות ראשונה עם אנשים.
דילן בחן אותי, חייך לעצמו וחשב ' היא תהיה בסדר עם לילי'.
לילי הסתובבה סביב דילן ואמרה בלגלוג "נו,נו ירגת מהאולימפוס, אדוני? נגמרו החזרות של הלהקה?" הוא צחק וענה לה "ממש לא, הברזתי בשביל לפגוש את אליס".
לילי נעמדה מולנו המומה עם פה פהור וגמגמה "אתם… מכירים?", צחקתי, התפקעתי מצחוק, צחקתי כמו שלא צחקצתי מזמן. דילן צחק ביחד איתי והסביר ללילי "היינו פעם באותה פנימייה". השתתקתי כי לא התכוונתי לספר לאף אחד שאני מפנימייה, לא רציתי להיות שוב השונה.התחלתי לסדר את בגדיי בארון.
לילי הבינה לליבי ואמרה לי בעודה עוזרת לי לסדר את הבגדים בארון "אני מבטיחה שלא אספר, אם את רוצה לדעת לי יש רק אמא". הבטתי בה לרגע לבדוק אם היא לא עובדת עליי והנתי שהיא הייתה רצינית.
חייכתי בחשש ומארתי לה "בהזדמנות אני אספר לשניכם את הסיבה האמיתית למה אין לי הורים". דילן הביט הביט בי פגוע "שיקרת לי כשאמרת שהם מתו?", הנדתי בראשי מתאפקת לא לבכות "טוב, נו אני אספר לכם עכשיו שבו". הם התיישבו על המיטה שלי ואני התיישבתי ביחד איתם, דילן סגר את הדלת והתיישב שוב.

אני סיפרתי להם והם האזינו בשקט " כשהייתי בת 4 הוריי רצו לקחת אותי לטיול בצפון לכבוד יום הולדתי. כשנסענו בכביש המהיר חיפשתי את השרשרת שיש לי מאז שנולדתי, נבהלתי כשלא מצאתי אותה והתחלתי לבכות, הייתי אז בת 4 לא הבנתי שהוריי יבהלו וצעקתי ' אבדתי את השרשרת שלי' אבא שלי שנהג, נבהל וסטה מהכביש, המכונית הדרדרה למטה מהכביש , אני ישבצתי מאחורה ומשום מה לא נפגעתי בכלל אפילו לא שריטה קטנה, כשהמכונימת הפסיקה להדרדר ונתקעה בעץ, שחררתי את החגורה ועברתי למושב הקדמי של המכונית, שחררתי את הוריי מהחגורות וליטפתי את פניהם וקראתי בשמם, לפתע נשמע בום חזק הסתכלתי דרך השמשה הקדמית של הרכב וראיתי שהעץ מתחיל לעלות באש וגם המכונית, מסיבה מסוימת הבנתי שהמכונים עומדדת להתפוצץ, בדרך כלשהי הצלחתי להוציא את הוריי מהמכונית וגררתי אותם רחוק ,לא ידעתי שהם כבר מתים. המכונית התפוצצה ולאחר כמה שעות שניסיתי להעיר את הוריי" דמעות זלגו מעיניי, הרגשתי שהזיכרון חיי ומשתלט עליי, טמנתי את פניי בידיי ובכיתי בלי קול כמו שדהייתי בוכה במשך השנים האחרונות בכדי שאף אחד לא ישמע.

לפתע הרגשתי ידיים חמות וחזקות עוטפות אותי, מקרבות אותי, פקחתי את עיניי וראיתי שדילן מצמיד אותי אל חזהו ולוחש לי שהכול עבר ושזאת לא אשמתי. הנדתי בראשי , רציתי שהם ישמעו את כל הסיפור הרגשתי עייפה ותשושה וחלשה מבחינה נפשית. לא הצלחתי לשמור את זה עוד " הייתי אז בת 4, כשניסו להפריד אותי מהוריי צעקתי עליהם שצריך להציל אותם ולעזור להם אבל א אחד לא הקשיב לי וגררו אותי בכוח, הסיעו אותי לפנימייה , כשהגעתי לפנימייה נפגשתי עם המנהלת היא עד היום ניסתה לגרום לי לשוחח איתה על זה ולהסביר לי בדיוק כמוכם שזה לא אשמתי אבל אני ידעתי שאני כן אשמה" סיימתי לספר.
לילי שאלה אותי בשקט "אז בסופו של דבר איפה היה התליון?", הרמתי אליה את פניי שטופי הדמעות ואמרתי " הוא היה עליי, על הצוואר שלי אני לא ראיתי אותו ובגלל השטות הזו הוריי מתו ואני ניצלתי בנס" בכיתי שוב, דילן אמר לי בקול מתחנן " אליס אל תבכי, אני חושב שאת לא אשמה", הכתי את חזהו כמה פעמים בחולשה ויללתי " אני כן ,אני רצחתי אותם, אני רוצחת!".

לילי נעלה את דלת החדר והלכה להביא טישו וכוס מים.
דילן תפס את ידיי, על הדלת נשמעה דפיקה, לילי פתחה את הדלת, אני לא התייחסתי והמשכתי לבכות.
לחדר נכנס נער בן גילו של דילן, הוא הביט בנו בהלם וגמגם " דילן, המאמן קורא לך… הוא… מאוד כועס". ניגבתי בידי את הדמעות ואמרתי לדילן "יופי עכשיו יכעסו עליך בגללי, זה בסדר, אני בסדר, תלך לא באתי הנה להפריע לך". הנער שבא לקרוא לדילן שאל "מי זאת?", הבטתי בו מעוצבנת ואמרתי לו "אני פה, אתה יכול לשאול אותי, קוראים לי אליס קיצור של השם המלא שלי אליסון", דילן צחק ולחש לי "לא התביישת". הנהנתי בהיסח דעת וקמתי וניגשתי למזוודה, הוצאתי את המסרק שלי וסירקתי את שערי השטני הארוך והחלק.

דילן חיבק אותי ואמר " אני חייב ללכת אבל אני אחזור מאוחר יותר, מבטייח, את עוד צריכה לספר לי על כל הזמן הזה של הייתי איתך", הנהנתי והו נשק לקודקוד ראשי והלך.
לילי סגרה אחריו את הדלת ואחרי הנער האחר.
התיישבנו שתינו על המיטה, מרוב עייפות לא הצלחתי לסרק את שערי. לילי לקחת את המסרק בשתיקה מידי וסרקה את שערי, כשהיא סיימה, הייתי כל כך עייפה וישר נשכבתי לאחור.היא כסתה אותי ולחשה לי "לילה טוב ! ".סימנתי לה להתקרב, היא התקרבה ולחשתי לה " רק תגידי לדילן שאשמח אם הוא יבוא כשאתעורר אני רוצה לספר לו הכל על השנים האחרונות שלא התראנו" ובמילים אלו נרדמתי.