עד הסוף המר-פרק 2

השעה הייתה שש וחצי אז החלטתי לצאת לטייל עם לילי. לילי היא הכלבה שלי, הדבר הכי חמוד עלי אדמות. היא לברדורית מעורבת עם כנראה רועה גרמני, ככה שהיא גם חכמה ולומדת מהר וגם אוהבת לשחק ולהתפנק. לקחתי את הרצועה שלה וכדור וקראתי לה, היא באה בריצה לדלת וקפצה עליי. חיברתי את הרצועה שלה לעיגול המתכת הקטן בקולר שלה ויצאתי למסדרון. נעלתי את הדלת מאחורי ויצאתי לכיוון ההפוך מהפארק, לילי התבלבלה כי בדרך כלל אנחנו הולכות לפארק ונפגשות עם שלי. לא רציתי לחזור לשם עוד לא. כנראה שלא אחזור לשם בקרוב, יותר מדי זיכרונות. עצרנו בפארק ליד הקניון, "מזמן לא הייתי כאן", חשבתי לעצמי. קצת חבל… פעם הייתי באה לפה כמעט כל יום. לא עם שלי דווקא עם גאי ולירון עוד חבר קרוב שלנו. אם הוא לא היה הומוסקסואלי אולי הוא היה חבר של שלי, היא אמרה לי כשהכרנו אותו שהיא חושבת שהוא ממש חמוד ושהיא הולכת להתחיל איתו. זה היה מצחיק לראות אותה חוזרת עם פרצוף מוזר ונבוך ולחשה לי באוזן שהוא גיי. התפקעתי מצחוק, הלכתי אליו הצגתי את עצמי ושאלתי אותו לשלומו, הוא אמר ששלי ממש חמודה וכבר ניסתה אבל הוא לא מעוניין בבנות. אמרתי לו שזה בסדר ואני מבינה אבל זה לא מפריעה לכך שנהיה ידידים.
שיחקתי עם לילי בכדור למשך כמה דקות ורציתי לחזור הביתה כשראיתי אותו. דולב, הוא עמד והסתכל עלי כנראה כבר כמה זמן מהדרך שהוא עמד. חיברתי את הרצועה לקולר של לילי והלכתי לקראתו. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו, הוא לא גר בסביבה והוא גם לא הכיר אותנו ממש טוב. הוא בטוח לא ידע על ההתאהבות של שלי עליו, עניין אותי למה הוא היה כאן. יכול להיות שהוא עקב אחרי הוא גר כמה רחובות ממני לפעמים אני רואה אותו בדרך לבית הספר או כשהוא רץ בצהריים הוא תמיד עובר ליד הבית שלי. אבל למה הוא עקב אחרי אם זה המצב? השאלה הזאת עניינה אותי יותר ממה הוא עשה שם. הוא נרתע קצת כשדיברתי כנראה הוא לא ציפה לזה, לא ממש דיברתי איתו אף פעם. שלום מידי פעם אבל אף פעם לא שיחה רצינית. "אני… אהההההה… אני רק עברתי פה." "לאן כיוונת? כל המקומות השווים נמצאים בצד השני של העיר ואתה בכלל לא גר קרוב לכאן" היה אפשר לראות בעניים שלו שהוא משקר, גם היה לו חצי חיוך. זה הדגיש את העניים שלו, אני יכולה להבין איך שלי התאהבה בו. "זאת הכלבה שלך?" "אתה מתחמק מהשאלה" עניתי בחוסר סבלנות "היא ממש חמודה, לברדור ורעוה גרמני נכון?" "כן אבל זה לא קשור עכשיו, אני רוצה תשובה." "לא עניינך! סליחה זה היה לא נחמד מצידי, אני לא מעוניין לומר לך." לא אהבתי איך שהוא דיבר אלי, היה לו קול מתנשא קצת. הלכתי משם אפילו לא הסתכלתי אחורה אבל הרגשתי את העניים שלו נעוצות לי בגב. בדרך חזרה הביתה חשבתי מה לעשות. לא רציתי לקרוא את היומן שלה, לא רציתי לדבר עם אף אחד פשוט רציתי לברוח מהמציאות. למקום בו שום דבר רע לא יכול לקרות, למקום בו שלי שם מחייכת כתמיד. מקום בו כל העצב לא נמצא, אני יודעת שהמקום הזה נמצא רק בדמיון ובחלומות. יצא לי החשק לדמיין ולחלום אפשר כשישנים אבל אם אני אירדם יחזרו הסיוטים. החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי מזמן, לשחק במשחקים הישנים שלי. משחקי מלחמה שבנים היו משחקים, COD Skyrim ודברים כאלה. חזרתי הביתה ובדקתי אם מישהו נמצא בבית, אבא שלי עובד אחים שלי לומדים. אמא שלי השאירה פתק על צג המחשב שלי. "הלכתי עם רונה לתל-אביב אחזור לקראת הערב" בטח היא הולכת לאיזו גלריה, אומנות תמיד הרגיעה אותה. שיחקתי למשך שעתיים כשלילי התחילה לנבוח. לילי אף פעם לא נובחת, היא נבחה רק פעם אחת כשטיילתי ליד שכונת העוני. עברנו ליד סוחר סמים והיא כנראה הריחה את הסמים והזהירה אותי. לקחתי את האולר שגאי הביא לי ליום ההולדת ויצאתי מהחדר. פתחתי לאט את הדלת וסרקתי את המסדרון, יצאתי בצעדים שקטים לכיוון המטבח. מאז שאמא שלי ראתה ערוץ האוכל היא קונה את סכיני השפים הכי טובים, יש לנו סכין אחד באורך 30 סנטימטרים מפלדת אל-חלד. שום פורץ לא יוכל לגבור עלי עם הסכין הזו ושלוש שנים שלי טאיקוונדו. פתחתי בשקט את המגירה והוצאתי בזהירות את הסכין. הלכתי בצעדים עדינים על הפרקט החורק בסלון, מידי פעם מציצה מעבר לכתף. הלכתי לכיוון דלת ההזזה מזכוכית שהובילה לחצר האחורית בה נמצאת לילי, ראיתי את ההשתקפות המפוחדת שלי. השיער החום שלי נראה בהיר יותר, העניים דרוכות וידיים רועדות מעט. התקרבתי לדלת וראיתי את לילי נובחת על דלת הכניסה לגינה, יש לנו כניסה צדדית שיש עליה מנעול לאחריי טיולים כדי שלא נכניס אותה מלוכלכת לבית. פתאום היא השתתקה, כאילו הכירה אותו. היא קפצה על הגדר וליקקה את ידו, לא ראיתי את פניו. פתחתי את הדלת ולילי הפסיקה היא רצה פנימה, סגרתי את הדלת למחצה רק מספיק כדי שאוכל להידחק פנימה והלכתי בשקט לכיוון הגדר. הוא כנראה ראה או שמע אותי כי ראיתי את קצות השיער שלו ואז שמעתי אותו רץ. היה לי דחף עז לרדוף אחריו אבל ויתרתי כשחשבתי מה יקרה אם אני אתפוס אותו. נכנסתי לבית החזרתי את הסכין למקום והלכתי לחדר שלי. נבהלתי כשהטלפון של הבית התחיל לצלצל, זה היה לירון. "הלו, כריסטינה?" "כן לירון? מה נשמע?" שאלתי והלכתי לכיוון המטבח. "הכל בסדר, רק רציתי לדעת מה את עושה היום בערב. חשבתי שאולי תרצי להצטרף אלי גאי ועוד כמה ילדים למבוכים ודרקונים?" לא שיחקתי מבוכים ודרקונים בשנתיים האחרונות לא יצא לי כל הזמן הייתי עסוקה עם אחים שלי או מבחנים, אולי כדאי לי. אולי זה יסיח את דעתי משלי. "ברור ממש התגעגעתי לזה! מתי ואיפה?" שאלתי בקול הכי מתרגש שיכלתי לגרד מהגרון היבש שלי. "אצל מיקי בעוד שעתיים, נוח לך?" תמיד הצחיקה אותי השאלה הזאת, מאז שהאחים שלי עלו לכיתה ד' כל מה שהייתי עסוקה איתו זה שיעורי בית ומבחנים ככה שאני תמיד פנויה ותמיד נוח לי. "בטח אני אראה אתכם שם, תגיד מה שלום צבי?" צבי זה החבר של לירון, למרות שבחיים לא פגשתי אותו לירון תמיד מהלל אותו בשיחות שלנו. הוא הראה לי כמה תמונות אבל תמיד רציתי לפגוש אותו פנים אל פנים. "צבי בסדר, האמת שהוא רוצה שניפגש כולנו בדיזינגוף שבוע הבא. אמרתי לו שאולי ידחה את זה קצת כי יש את הבגרות בהיסטוריה וגם….. את יודעת." הוא לא אמר את זה עדיין, חשב אולי זה יעזור לו. האמת הוקל עליי אחרי שאמרתי את זה, נכון בכיתי לשלוש שעות רצוף עד שנגמרו לי הדמעות אבל אחרי זה יכולתי לבוא לבית שלה, לדבר עם אנשים, לחיות…בערך. "תודה לירון, אז נראה אותך במבוך" אמרתי לו וצחקנו. הוא ניתק את הטלפון ואני התחלתי להכין לעצמי סנדוויץ' . שמתי ללילי מים ואוכל וחזרתי לחדר, פתחתי את האתר של שיעורי הבית והכנתי אותם. שטפתי כלים, וסידרתי את החדר שלי. בשעה אחת בערך יצאתי לכיוון הבית של מיקי, הוא גר יחסית רחוק אז קבעתי עם גאי ליד בית הספר חצי שעה לפני שהיה צריך לבוא. הגעתי לבית הספר וראיתי שגאי מדבר עם מישהו, לא זיהיתי עם מי. הוא לחץ את היד שלו והם נפרדו לשלום בדיוק כשקראתי בשמו מהצד השני של הרחוב. הוא רץ למעבר חציה ואני עברתי בריצה את הרמזור האדום וקפצתי לזרועות שלו. הוא הרים אותי וסובב אותי באוויר הוריד אותי ונישק אותי. השארתי את הידיים שלי על הצוואר שלו ולחשתי לו בשקט "התגעגעתי אליך", הוא נישק לי את המצח ולחש "גם אני". ההליכה לבית של מיקי הייתה מלאה בחיבוקים נשיקות שקי קמח והחזקות ידיים. הגענו לבית שלו וראיתי שהחצר שלו לא השתנתה בשנתיים האחרונות. אותה נדנדה ישנה, אותו גמד גינה מפחיד, אותה גדר אבן שלפני שנתיים הייתה נראית כל כך גבוהה ועכשיו אני יכולה לקפוץ מעליה בלי מאמץ. דבר אחד השתנה, מיקי. הוא היה נראה כל כך מלא חיים ויפה לפני שנתיים, ועכשיו כאילו הוא חצי מת. הוא חיבק אותי ושאלתי לשלומו. "לא משהו, אלא אם כן., הוא הרים את מבטו אל גאי והם עשו מן לחיצת ידיים מוזרה כזאת שגם אחרי חמש שנים שאני מכירה אותם לא הצלחתי אף פעם לשחזר. הוא נכנס לבית כדי להביא דברים וגאי הוציא את הספרים והקוביות שלו. "שיט!! שכחתי את הקוביות שלי בבית." אמרתי כשחיפשתי בתיק שלי וכל מה שמצאתי היה דף הדמות שלי, ספר המאגיה והחוקים וכמה עפרונות. "זה בסדר יש לי ספייר בחדר אני רק אביא אותן, אנחנו לא רוצים שהכשפית הכי חזקה שלנו לא תשחק נכון?" מיקי אמר דרך הוויטרינה שהייתה בכניסה לסלון שלו. "כמה רמות עליתם מאז שהפסקתי?" שאלתי את גאי "שלוש, אבל אל תדאגי גם את עלית אז יש לך עכשיו כשפים מדרג שמונה ותשע." "עכשיו אני אוכל להרוג את הדמות של רועי לפני שהוא יבגוד בנו עוד פעם" אמרתי וצחקתי. עד השעה שתיים וחצי כולם הגיעו והתחלנו לשחק. זה היה כמו שזכרתי את זה, כיף טהור. סיימנו את המסע בשעה חמש ואז אני ומיקי הלכנו לקיוסק ליד הבית שלו לקנות בירות ופיצוחים כי היינו היחידים שכבר בני שמונה עשרה. "מה שלומך? לא יצא לנו לדבר מאז שבוע שעבר." הוא אמר כשהוצנו את הבירות מהמקרר הקטן ליד החטיפים בקיוסק. "מנסה להתגבר. כמו כולם אני מניחה." אמרתי כשהתקרבנו לקופה. "מה נישמע כריסטינה לא ראינו אותך הרבה!" יוסי המוכר בקיוסק הכיר אותי מגיל קטן הוא חבר טוב של אמא שלי, הם היו ביחד בתיכון. אם אני זוכרת נכון הוא היה החבר שלה עד לפני הצבא. "נכון, עכשיו אתה יכול לתת לי בירות בלי פרוצדורות." אמרתי לו בשקט והוא צחק. "אני עדיין חייב לראות תעודות, את יודעת זה לא כמו בכיתה יא'" הראנו לו את תעודות הזהות שילמנו וחזרנו לבית של מיקי. "אתה שלד מהלך אתה יודע את זה מיקי" אמרתי לו בדרך. "כן לא יצא לי להתאמן בזמן האחרון." הגענו לבית שלו וכל החצר הייתה מלאה עשן. "טוב ידעתי שאתם מעשנים אבל ביקשתי לא לידי." אמרתי בקול תוך כדי נפנוף העשן מהפנים. ראיתי את רועי מחזיק סיגריה מגולגלת ברישול, זה היה ג'וינט. "אם אתם מעשים את זה אני בכלל הולכת! אני לא רוצה להתקרב לדברים האלה." גאי קם וחיבק אותי מאחורה "הכל בסדר בייבי, זה רק כיף!" הוא אמר ונישק לי את הצוואר. דחפתי אותו ממני "תתקשר אלי כשאתה לא מסטול. הלכתי הביתה." אמרתי ויצאתי מהחצר. כשסגרתי את השער ראיתי את לירון לוקח את הסיגריה ולוקח שחטה. ממנו לא ציפיתי לדברים כאלה, מגאי עוד ניחא אבל לא לירון. הלכתי הביתה בהליכה מהירה כדי לא לחזור מאוחר מידי, אני צריכה להוציא את לילי. כשהגעתי הביתה היא לא הייתה שם אבל על המקרר היה פתק מהאחים שלי "לקחנו את לילי לפארק הכלבים עם שרון וקורל נחזור בסביבות שש". הם כל הזמן מנסים להרשים בנות, כנראה למדו את זה מהחברים שלי שהיו כאן. זה מרגיז לפעמים אבל זה לא עובד להם בנתיים, זה מצחיק אותי. לקחתי את הדואר מהתיבה מחוץ לשער, היה שם מכתב מהצבא. מהמודיעין ליתר דיוק, לא רציתי ללכת למודיעין רציתי להיות טייסת אבל זה הלך לעיבוד עם משקפי הראיה שלי. בגיל שש עשרה התחלתי לראות מטושטש למרחק והרופא נתן לי משקפיים לרוחק. אם כבר הייתי הולכת לעתודה לרפואה, אבל עדיין לא עשיתי פסיכומטרי אז לא יכולתי להתקבל. למרות שאני חורשת ימים שלמים עם שלי, טוב כבר לא. פתחתי את המעטפה והיה בפנים הזמנה להרצאה מטומטמת שלא רציתי להגיע אליה, אבל המורה לאלקטרוניקה רואה בי פוטנציאל גדול. אני כל הזמן אומרת לו שלא תצא ממני אלקטרונאית, אבל הוא יכול לקוות. שמתי את המעטפה על השיש במטבח וחזרתי לחדר שלי, חרשתי את החיים וקבעתי תור לרופא שיניים. השיניים שלי היו כל כך עקומות שעדיין יש לי פלטה, (אבל רק בערב) ואתמול נגמר השבוע האחרון ורציתי להוריד אותו כמה שיותר מהר אבל לא יכלתי לעשות כלום בגלל שלי. המשכתי לחרוש עד שאמא שלי הגיעה הביתה עם קניות. "למה לא קראת לי לעזור לך אמא? את יודעת שאסור לך להרים דברים כבדים לבד!" לאמא שלי יש קצת בעיות בגב, מהצד של סבא. "זה לא כזה כבד כריס, וחוץ מזה לא רציתי להפריע לך." "למדתי לפסיכו לא משהו שאי אפשר לעצור ולהמשיך אחר כך מאמא." "עדיין, אז מה עשית היום חוץ מזה?" התחלנו לפרק את הקניות ולשים כל דבר במקום. "סתם נפגשתי עם חברים, אה קיבלתי עוד מכתב ממודיעין." שמתי את החלב במקרר והגשתי לה את המכתב. "זה 8-200!" היה נראה שאמא שלי מתלהבת מזה יותר ממני. "אז? אני לא רוצה מודיעין בכלל אני רוצה לצאת למרחבים, לעשות משהו מועיל! לא לשבת כל היום מול מחשב או הקלטות ולתרגם שיחות מפגרות." פתחתי את הקורנפלקס ושמתי בקופסא. "את יודעת מה יוצא מאנשים שיצאו מ8-200? חלקם האנשים הכי עשירים והכי משפיעים במדינה שלנו!" "ומה אם אני לא רוצה להשפיע? מה אם אני רוצה להרוויח את מקומי? את יודעת שאני לא סובלת פוליטיקה או צבא! אז אין סיכוי לשנה קבע. אני רק צריכה לחרוש לפסיכו וללכת לעתודה לרפואה או משהו, זה המקום שלי." הטון שלי עלה קצת ואז סתמתי, אני לא אוהבת לצעוק. "טוב אני לא יכולה להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה. אבל רק שתדעי אבא שלך לא יהיה מרוצה מזה" "לא יהיה מרוצה ממה?" אבא שלי נכנס לבית וצרח למטבח. "אבא!!!" רצתי אליו וחיבקתי אותו. "היא קיבלה מכתב מ8-200 והיא לא רוצה ללכת." אמא שלי נפנפה את המכתב לעברו. "אם היא לא רוצה לא צריך אני רק אומר שאם אני הייתי הולך ל-8-200 אולי היינו גרים בחו"ל." הוא פנה אלי בפרצוף חצי כועס. "טוב, אני אלך להרצאה. אבל אם אני לא אוהב את זה אני לא הולכת!!" אמרתי וחיבקתי אותו שוב.