עד הרכבת הבאה: פרק 16

Wings 04/07/2016 803 צפיות 2 תגובות

"מי אתה לעזאזל?" קול צעק לעברי בזמן שמשהו בפגע בי. מה קורה פה למען כל הטוב שבעולם? למרבה המזל האינסטינקטים שלי נכנסו לפעולה שנייה לפני שמשהו נוסף פגע בי. לרוע המזל אני נופל מהספה בתהליך. אני תוהה כמה זמן יקח לי להתעורר מספיק בשביל להעריך את המצב כמו שצריך.
"מה אתה עושה בבית שלי?" יכולתי עדיין להרגיש את פרוריי החלום מעמעמים את מוחי ולכן לא הצלחתי לגרום לו לעבוד כמו שצריך, מה שיסביר את העובדה שלקח לי זמן להבין איפה אני ומה לעזאזל נזרק לעברי.
"אנה, זאת לא דרך להתייחס לאורחים." אני שומע את קולה של לילי וכאשר אני מסובב את ראשי לעברה אני יכול לראות כי היא לוקחת את הכרית מידיה של מי שאני מנחש שהיא אחותה של לילי, זאת אומרת, היא שאלה מה אני עושה בבית שלה אבל היא הייתה הרבה יותר מידי צעירה מכדי להיות אימא של לילי.
הן מדברות בינן ובין עצמן ולכן אני לא אומר כלום, אני פשוט נשכב חזרה על הרצפה ותוהה איך הכל הסתבך כל-כך, איך אימא שלי החליטה שהמצב הפך להיות כל-כך כאוטי שהיא הרגישה שהיא חייבת לקרוא לעזרת אבי?
"היי, ישנוני, אם לא תקום עכשיו אתה תאחר לבית הספר." לילי קוראת לעברי ולרגע אחד אני רוצה לומר לעזאזל עם בית הספר ולחזור לישון אך אז אני נזכר שזה לא הבית שלי. לאחרונה, קשה לי להפריד בין דברים בין העבר להווה וזה מוזר, כי הם כל-כך שונים אחד מהשני.
אני קם ממקומי על הרצפה ומתחיל לארגן את עצמי לבית הספר, עד שאני נזכר שלא יקרה כלום אם אני פשוט אחליט לנהוג מסביב לעיר במקום להיתקע לכמה שעות בגיהנום, זה לא שאני אסבול אם אבריז היום, אני גם ככה בראש הכיתה שלי, לפחות מבחינת ציונים, אלוהים יודע שאין לי חברים במקום ההוא, מה שאומרת שאיש לא ישים לב אם אני לא אגיע לבית הספר.
למרבה המזל התיכון של לילי בצד השני של העיר, אז ברגע שיצאנו מהבית שלה פשוט הבטחנו להיפגש על גג הספרייה בארבע ובכך נפרדנו וכל אחד מאיתנו נכנס למכונית שלו ונסע לעסקיו. כשאני חושב על זה לרגע זה מוזר, משום שלא שמעתי או ראיתי את הוריה של לילי, לרוב זה לא היה אפילו שווה מחשבה שנייה, אך עם כל מה שהיא סיפרה לי עליהם, הייתי בטוח שאתעורר מצעקותיהם ולא מאלו של אמילי.
אני לא יודע כמה זמן או לאין אני נוסע, אך כאשר אני נעצר אני מגלה כי זה לא היה חשוב משום שבסופו של דבר הגעתי לאין שהייתי אמור להגיע.
אני עדיין זוכר את היום שבו ניק הראתה לי את הפתח של הקטקומבה שלה, זאת אומרת, הוא לא באמת היה שלה, אך בעזרת הפתח הזה היא הסתובבה בעיר כאשר לא היה לה מצב רוח לכלום. אני לא יכול לתהות אם אני מפחד שעכשיו דברים עשויים להשתנות, שעכשיו כשגיליתי שניק לא נמצאת רק במחשבותיי אני באמת עלול לאבד אותה.
אני לא יודע כמה זמן הלכתי בתוך הקטקומבות, אך ידעתי שבסופו של דבר אני אגיע לאנשהו, משום שניק דאגה להשאיר סימנים. החיצים הצסועים בצבע הזוהר בחושך והקשקושים מסביב הבטיחו לי כי משהו מחכה לי בסוף הדרך ומשום מה מצאתי זאת משעשע, אולי בגלל שניק לא באמת הייתה צריכה אותם. היה לה זיכרון נפלא, היא מעולם לא שכחה דבר.
אולי בשל כך העובדה שהמשפחה שלה עזבה אותה הכאיבה לה יותר מכל.
כאשר אני מגיע אל הסולם, אני לא יכול שלא לתהות אם אני אגיע לארץ הפלאות ברגע שאעלה למעלה. יש משהו בחשכה המעורבבת יחד עם הצבע הזוהר בחושך והריח המוזר של האוויר הדחוס שגרם לי לחשוב שאולי אני על סמים, אם כן אני מקווה שאמות ממנת יתר.
אני לא מזהה מיד את המקום כאשר אני מגיח מהקטקומבות, בעיקר בגלל שאני עסוק מידי בניסיון להכניס כמה שיותר אוויר טרי אל תוך ראותיי, זאת אומרת הריח בקטקומבות לא נוראי, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב.
המקום נראה לי מוכר, אך אני לא מצליח להבין מאיפה עד שאני לא מסתובב ומגלה את הגרפיטי, זאת אומרת רובו לא מספיק מרשים בשביל תגובה, אבל היה ציור אחד שזיהיתי, משהו שצרח את שמה של ניק, משהו שצעק גם את שמי.
הגרפיט לא היה גמור, אך בהחלט היה ניתן לראות מה שנראה כהתחלה של שתי שמויות אשר נראו דומות לי באופן מפחיד, הן כזיקית והן כאלכס. משהו בציור הזה גורם לי להתחיל לתהות אם היא ידעה כאשר היא הייתה בחיים מי אני באמת.
"ברור שידעתי טיפשון," קולה של ניק נישא ברוח ואני כמעט מוכן להישבע שאני שומע בו חיוך."אבל זו לא הסיבה שהבאתי אותך לפה." ידה מופיעה פתאום על ידי והיא מושכת אותי אל עבר השיחים, לרגע אחד אני מפחד שמשהו עשוי לקפוץ עליי, אך מהר מאוד אני מגלה שזה רק התיק שלה, זה שהיה מלא בפחיות ספריי ומה שנראה כמו מחברת הסקיצות שלה.
היא מביטה בי בציפייה שאדפדף בה, אך אני לא יודע כיצד אני מרגיש עם זה, זאת אומרת, היא מעולם לא נתנה לי לעיין בה כאשר היא הייתה בחיים.
"אני זקוקה לעזרתך." היא אומרת בשקט ומשהו בקולה משכנע אותי לעשות זאת, אני מניח שאפילו עכשיו אני מוכן לעשות הכל למענה. אני תוהה מה היה קורה אם היא לא הייתה מתה, זאת אומרת, העובדה שהיא ידעה שאני הזיקית, ושהיא בכל זאת נישקה אותי, פותחת כל כך הרבה אפשרויות שלא היו קיימות לפני כן ולעזאזל עם הכל, למה זה היה חייב לקרות?
אני פותח את המחברת, ואני כמעט שומט אותה באותו רגע, לא בכוונה אך יותר כאילו שלידי יש רצון משל עצמן. אני חושב שפשוט נבהלתי משום שהסרטוטים שלה מזכירים לי כל-כך את אלו שלילי הראתה לי אתמול, אך בניגוד אליהם, אלו של ניק אינם מדיפים צחנה של רוע.
"תבטיח לי שתמיד תשמור את המחברת הזו עלייך," היא אומרת לי ולרגע אחד היא נראית כל-כך אמיתית שאני שוכח מהכל. "תבטיח לי." היא מוסיפה, וזה גורם לרגע ההוא לעבור.
אני מבטיח לה, לעזאזל אני אבטיח לה את הירח אם זה יגרום לה לחזור אליי, אבטיח לה את חיי אילו זה רק היה נותן לי את האפשרות להישאר על ידה.


תגובות (2)

למה לא? אני מוכנה לקבל אפילו שפיה טובה באה ואמרה "בידיבי באדיבי בו" ופוף היא קמה לחיים….

04/07/2016 23:42

*הצסועים- המסמנים (?)
שברת את ליבי עכשיו שאמרת שהיא לא תחזור ;(
טוב נו, אני מניחה שידענו את זה כבר… פרק יפה
שבת שלום ^-^

08/07/2016 16:57
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך