עד הרכבת הבאה: פרק 19

אני מרגישה כמעט מאושרת.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, במיוחד בגלל הסיבה שאנחנו פה כרגע,אבל אני תמיד אהבתי להסתובב עם החבורה הרועשת הזאת ואני ממש שמחה שאני סוף סוף באמת יכולה לעזור לאלכס במשימה המטורפת שלו.
הדבר היחיד שמעיב על האושר שלי, זו העובדה שנראה שאלכס לא לגמרי פה. זאת אומרת, ברור שהוא נמצא ממש פה על ידי, למען האמת זרועו עדיין נמצאת סביב מותני, אבל ידעתי אפילו בלי להסתכל בעיניו שמחשבותיו נמצאות במקום אחר. אני לא יכולה שלא לתהות לאיפה המחשבות שלו הפליגו.
אני לא יכולה להכחיש את העובדה שהוא התנהג מוזר כל הערב, אבל אני גם לא יכולה להכחיש את העובדה שחלק מזה ממש מצא חן בעיני. אהבתי את הדרך בה זרועו נחה על מותני כרגע, היא הייתה כמעט מנחמת. וכמובן שהיה גם הרגע ההוא לפני שמק והחבורה העליזה שלו הגיעו, רגע שבו הגיחוך המטופש שלו כמעט גרם לפרפרים בבטני.
אני לוקחת נשימה כל כך חדה, שאפילו אלכס שם לב לזה ובוהה בי בדאגה. אני מחייכת לעברו וחוזרת להתמקד בדרך. אסור לי לחשוב עליו בצורה כזו, הרי ברור שאני לעולם לא אהיה שווה לניק, לא רק בגלל שמאוד קשה להתחרות עם המתים, אלא בעיקר בגלל שנראה שהם קשורים בנפש. יכול להיות שזה נשמע מעט מטורף, אבל יש לי תיאוריה שהם חלקו חלקים מנשמתינם אחד עם השני, וזאת הסיבה למה ניק עדיין מסתובבת ליד אלכס.
אני מניחה שזה כמעט מנחם בדרך מסויימת, שהוא לא לבד למרות הכל, אבל אני ממש מקווה שזו אינה האמת, שבגלל שאז אני חוששת לחייו. נשמות הן אינה משהו שמתעסקים איתו, הן אינן גודלות בחזרה, אין דרך לתקן אותן ברגע שמשהו קרה. אנשים רבים לא שורדים הרבה לאחר פגיעה בנשמה שלהם, ואלו ששורדים בדרך כלל מתאבדים.
ולמרות כל מה שאני יודעת, אני לא יכולה שלא לתהות אם יכול להיות שעבורו זה יהיה אחרת,
הרי יש לו בברור חלק מנשמה של מישהו אחר בשביל למלא את החסר, אבל השאלה האמיתית היא האם הוא יוכל לאחד את הנשמה הזו עם שלו?
אני מנערת את ראשי קלות וחוזרת לעולם האמיתי, אני יודעת שאני צריכה להפסיק עם כל התיאוריות וההשערות, בעיקר כי אין לדעת מה באמת יקרה באמת, אז אני חייבת פשוט לתת לזמן לעשות את שלו.
אני חוזרת לשים לב לדרך בדיוק כאשר מק עוצר מול בניין דירות קטן, הוא שולח לעברי חיוך גאה בזמן שהוא מחפש את המפתח הנכון. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי ב"משרד" שלו, וידעתי שהוא עבד קשה בשביל להפוך את הבניין הקטן והנטוש הזה, למערה החשוכה והמרגשת שלו, המקום הזה נראה בדיוק כמו שהייתם מדמיינים מערה של שמאן או חוזה עתידות, הרבה שטויות קטנות שרק הוא יודע מה הערך האמיתי שלהן.
"כדי שתמשיכו עם התוכניות הקודמות שלנו," מק אומר לחבורתו כאשר הוא מצליח לפתוח את הדלת בסופו של דבר. "יש לי הרגשה שלילי והחבר שלה היו מעדיפים לשמור את כל העניין הזה רק בינינו." הוא מוסיף וקורץ לעברנו, ומשום מה, זה גורם לי להצטמרר. אני לא יכולה להסביר את זה, זאת אומרת, אני מכירה את מק כבר שנים, אני יודעת שהוא אדם טוב ושהוא בהחלט חכם, אבל ברגע ההוא, כל מה שרציתי לעשות היה להסתובב ולברוח.
"ברוכים הבאים לפינה הקטנה שלי בקיום." הוא אומר כאשר אנחנו נכנסים, ולמרות שירדתי על יכולות העיצוב שלו רק לפני דקה, הייתי חייבת להודות שהיה משהו הרמוני בכל השטויות הקטנות האלו. יכולתי לראות שהוא השקיע הרבה במקום הזה, הוא נראה כל-כך שונה מהפעם הקודמת שהייתי פה. הוא תיקן את הקירות וצבע אותם בגוון כהה של כחול, מצא ריהוט שנראה ממש מתאים לכל הסצנה הזו, אני תוהה כמה זמן לקח לו לעשות את כל זה.
הוא הוביל אותנו אל עבר חדר מרווח, ולמרות שידעתי שהיינו פה בשביל עסקים, ממש רציתי לדעת איך שאר המקום נראה, במיוחד כאשר ראיתי את גרם המדרגות מזווית עיני מאז שנכנסו לפה.
"אז, דברו אליי, מה אתם צריכים? אלכוהול? כדורים? משהו שירגיע את הרצון למות שלך?" כאשר הוא שואל את השאלה האחרונה הוא מביט לאלכס כל-כך עמוק בעיניים, ומרות שאני יודעת שהוא מנסה לערער אותו, המבט ההוא היה כל-כך אינטימי שאני תוהה לרגע אם אני בכלל אמורה להיות באותו חדר איתם כרגע. אני מסיטה את מבטי מהם ובוהה בשולחן הקפה מולנו, יש עליו סידור פרחים חצי מת בכד שנראה כאילו הוא שוקל טון, אני תוהה מה המטרה בפרחים אם אין אף אחד שבאמת יעריך אותם.
הדבר שמפתיע אותי, הוא הצחוק של אלכס בתגובה לשאלה. זה יכול להישמע מוזר, אבל זה נראה כמעט כאילו הוא היה לגמרי בסדר עם המחשבות האובדניות שלו, כמעט כאילו הן חבר ותיק שהוא לא מוכן להיפתר ממנו. שמתי לב לזה כבר לפני זמן מה, אני מניחה שיש פשוט משהו בבהיה שלו במורד תהומות שלא השאירה מקום לספקות.
"לא," הוא אומר ואני מבינה שהחיוך לא מגיע לעיניו. "אנחנו פה בשביל לדעת למה יש ברשותך רונות אפלות." הוא נשען קרוב יותר אל מק, וזה כמעט נראה כאילו החיוך שלו הופך להיות ציני אפילו יותר מאשר מקודם.
מק מחייך לעברו, פותח את פיו לומר משהו אך לאחר רגע מחליט שאין בכך צורך והוא פשוט זורק את הכד אל עבר אלכס ומתחיל לרוץ. אלכס תופס את הכד בעודו באוויר ומניח אותו בעדינות במקומו שנייה לפני שהוא קם לרוץ אחרי מק. כל זה קורה בתוך שפחות משני שניות, אבל בשבילי הכל קורה הרבה יותר לאט, אולי זה פשוט כי אני לא לגמרי מבינה מה קורה פה. אני מרימה את מבטי בחזרה, ומבינה שאני נמצאת לבדי בחדר.
אני רצה אל החצר הפנימית של הבניין אחריהם, מספיקה בדיוק בזמן בשביל לראות איך מק זורק דבר נוסף אל עבר אלכס, לא מסוגלת לעשות דבר בשביל לעזור לו, אבל למרבה המזל, הוא מתחמק ממנו בחן של חתול. אני ממצמצת ולפני שאני מבינה מה קורה, אלכס עומד כל-כך קרוב למק שאני תוהה מתי הוא הספיק לזז בכלל. אני לא לגמרי בטוחה לצד מי אני אמורה להיות, במיוחד לא כאשר אלכס מרים את מק בקלות מפחידה וזורק אותו אל האדמה, שנייה לפני שהוא מניח את רגלו עליו בשביל לדאוג שהוא לא יברח. אני יכולה לראות את שפתיו של מק זזות, אך אני רחוקה מכדי לשמוע מה הוא אומר, אלכס צוחק בתגובה ובדיוק אז מק תופס ברגלו ומפיל אותו על גבו.
אני רוצה לעצור אותם, הם משחקים מלוכלך ואני ממש לא רוצה לראות איך זה יסתיים, אך החיוך על שפתיו של אלכס גורם לי להיזכר שהוא חזק מכפי שאני יכולה לדמיין, שבסופו של היום, הוא עדיין גיבור על.
הם ממשיכים להילחם, אך למרות היתרון של אלכס, משהו בקרב הזה פשוט נראה לי לא הגיוני, מק גדול מאלכס בגודלו ויש לו שנים של ניסיון לחימה, במספר סגנונות שונים, ובכל זאת, הוא מפספס כמעט כל מכה שהוא מנסה להנחית על אלכס. בהתחלה אני חושבת שזה מכוון, שהוא מנסה להטעות את אלכס בשביל להנחית עליו מכה טובה, אך לאחר שאני ממשיכה לצפות בו, אני מבינה שהגוף שלו בוגד בו. אני מניחה שהאדרנלין השתלט עליו וכל מה שהוא יכול לחשוב עליו כרגע הוא הישרדות ולו דווקא פגיעה ביריב. אני מביטה סביבם, תוהה האם יש משהו שיוכל לעזור לאלכס לסיים את הקרב הזה כמה שיותר מהר, אך החצר כמעט ריקה, חוץ ממספק מוטות שעוזרים ליישר צמחים צעירים, ומספר כיסאות שנראו כאילו ראו ימים טובים יותר.
אני פשוט מביטה בהם במשך זמן מה, יודעת שאין למק כוח להמשיך בקרב הזה במשך יותר מדקות ספורות, אני מניחה שהבעיה הייתה שגם מק ידע את זה.
אני רואה את הסכין הרבה לפני שהוא משתמש בה, אבל אני מניחה שהמוח שלי פשוט לא האמין שהוא באמת יעשה את זה, לפחות לא עד שהסכין חדרה לגופו של אלכס כמו לחמאה.
אני לא יכולה לזוז, אני יודעת שאני צריכה לרוץ לעברו, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה לצפות בהם.
מק לא מבזבז אפילו רגע, והוא בועט באלכס כל-כך חזק שהוא נופל אל האדמה, הסכין, אשר עדיין נמצאת באחיזתו של מק, עוזבת את גופו וכל מה שאני יכולה לראות זה את טיפות הדם העוקבות אחרי גופו של אלכס אל האדמה. הוא מביט בו במשך כמה רגעים ואז הוא מסתובב לעברי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני יודעת שאנחנו אמורים להיות חזקים ממנו, אבל אני מניחה שאפילו אנחנו לא חסיני כל.
הו אלוהים, מה אני אמורה לומר למשפחה שלו?
אני כל-כך שקועה במחשבות שאני כמעט ולא מבחינה בכך שהוא סגר את המרחק בינינו.
"למה היית חייבת להרוס הכל?" מק שואל, ידו מלטפת קלות את לחיי ואני לא יכולה שלא לצטמרר. ידעתי שזה הסוף שלי, אין לי שום ניסיון לחימה ואני אפילו לא יודעת איך להשתמש בכוחות שלי, אפילו אם מק עייף לגמרי. אני מביטה בעיניו, מקווה לשכנע אותו להפסיק, אבל כל מה שאני רואה כאשר אני מתסכלת בעיניו הוא חושף ואני יודעת שזה אבוד.
"אין לך אפילו את ההגינות לענות לי?" הוא שואל ולפתע היד שלו מתחלפת בלהב הסכין, אני מנסה לא לנשום, פוחדת לעצבן אותו יותר ממה שהוא כבר היה מעוצבן. יכולתי להרגיש כיצד הלהב נלחץ אל עורי ולא ידעתי מה לעשות מלבד לעצום את עיני.
חיכיתי לרגע בו אוכל להרגיש דם מטפטף במורד לחיי, אבל כל מה שיכולתי להרגיש הוא את המרחב הריק מולי לפתע. אני פוקחת את עיני ואני מבינה שהאדם היחיד שעומד מולי הוא אלכס, כתם דם על חולצתו אך מלבד זאת הוא נראה כמעט בסדר. הוא שומט את הכיסא מידיו, נראה כמעט מופתע מכך שהוא לא התפרק בידיו. לאחר שנייה, מבטו עובר בחזרה אל עבר מק, הייתי בטוחה שהוא עומד להתכופף ולבדוק אם הוא בחיים אך אז הוא פשוט בועט בו בכוח שהנראה כאילו היה מספיק בשביל לשבור קיר. מק נאנק בכאב וחצי חיוך מרוצה מוצא את דרכו אל שפתיו של אלכס.
"פעם הבאה, כדי לך לבעוט ביריב שלך כל עוד הוא על הרצפה." הוא כמעט ויורק את המילים, שנייה לפני שהוא אוחז בידי ומושך אותי הרחק משם.