עיוורת צבעים
שחור, אדום, לבן, אלו הצבעים שאני רואה כשאני פוקחת את עיניי. כתום וצהוב מתווספים בהמשך, כשהעיניים מסתגלות למציאות.
אני מנסה לעצום עיניים, אולי כשאפקח אותן זה ישתנה? אבל כלום, זה אותו הדבר. אני עדיין עיוורת צבעים.
אני קמה מהמיטה באמצעות ההתמקדות בצבע הלבן, מה שצבוע בו רוב החדר, וגוררת את עצמי לעבר הדלת. מתי זה ייגמר? אני חייבת לשאול את אמא.
רגע, איפה היא?
הצבעים מתחילים להסתחרר אצלי בראש עד שאני חייבת לעצום את העיניים.
שנה לפני:
"אמא, הקווים מיטשטשים".
"למה הכוונה מתוקה שלי"?
חצי שנה לפני:
"אמא! זה רציני!"
חודשיים לפני:
"אני לא מסוגלת לצייר".
"זה לא הגיוני מתוקה, חייבים למצוא לזה פתרון".
"את זה היית צריכה לומר לפני שנה."
חודש לפני:
"למה את מעשנת מתוקה?"
"לכי מפה"
12 שעות לפני:
הסמים מציצים אליי מן המגירה, כמות מספקת בשביל להשתלט עליי עד הסוף. אני אוזרת אומץ וצועדת עוד צעד לעברה. הצעד הבא הוא האחרון, אם אני רוצה להתחרט שאחליט עכשיו, אחרת אין דרך חזרה.
העיניים שלי נפקחות בבת אחת, ניסיתי להתאבד. זה מפחיד לחשוב על זה, אבל זה ברור לי למה.
תמיד הייתי האחרונה שתתאבד, כך שאם הפכתי לראשונה, זה אומר שהסיבה הייתה מוצדקת.
ואמא? היא בטח הלכה מזמן.
תגובות (0)