עיוורת צבעים (3)

בתוך ים של כאב, בתוך ים שחור, צפות להן תמונות, כל אחת מהן מתארת מצב שונה בחיי.
ישנה התמונה הצבעונית והממגנתת ביותר, בה אני בוחרת, ונשאבת לתוכה,
אבל ברגע שאני קולטת במה מדובר, אני מנסה בל כורחי לצאת דרך המסגרת, אך הזכוכית קשה מדי, עבה מדי, ולי אין מוצא.
אני נאלצת להישאר.
בתוך התמונה, אפשר לראות הכול, לא רק צבעים, ומייד אני מבינה שמדובר בתקופה שהתרחשה לפני שהתעוורתי.
זה התרחש בגיל שש עשרה, הגיל היחיד שבו אפשרתי לעצמי להיות טיפשה, וכשאני טיפשה, זה נורא…
היה אחד, לא כל כך נאה, אבל יודע היטב כיצד לפתות נערה צעירה ותמימה למראה.
אותו אחד, התחיל בכך שאנחנו חברים, זוג אוהבים, אבל במקום לשלוח לי תמונות המתארות חוויות, הוא שלח לי תמונות מאוד ספציפיות של חלק בגוף שלו.
הוא היה בן שלושים, אני הייתי עדיין בתולה בעלת מראה ילדותי, לכן ברור היה לי שזה אפל.
הוא אמר לי, "עכשיו תשלחי את", וחבל שבזה לא הייתי טיפשה, כי הבנתי בדיוק במה היה מדובר.
אני נכנסתי לחדר השירותים, נעלתי אותו היטב, הפשלתי את החצאית הצמודה של בית הספר, התיישבתי על האסלה וכיוונתי את המצלמה.
דאגתי שהתמונה תהיה מגרה, שירצה לראות יותר לפני שהספיק לגלות הכול.
וברור שהוא דרש ממני לעוד, ועוד, ועוד…
הייתי מוצאת את עצמי בשעות לא שעות ממלאה אחר בקשותיו,
עד שזה הגיע למצב שהוא רצה להיפגש,
ולצערי הרב, רק פה נדלקה לי הנורה האדומה, וזו הפעם הראשונה שסירבתי.
זה היה קשה.
היו איומים, היו אמירות אלימות וקשות,
אפילו הוא אמר לי שידאג לבוא עד לפנימייה שבה שהיתי ויאנוס אותי מול כולן.
למזלי, לפה נכנס השכל, והבין שאין הגיון בדבריו, לא משנה עד כמה היו גסים וקשים.
לכן, התעלמתי, ומאז, הרגשתי הקלה גדולה, ויכולתי לישון בלילה.
אך לעולם לא ישכח, עד כמה הייתי פאטתית, לעולם לא אפסיק ללעוג לעצמי על כך.
כמה שנאה עצמית, כמה כעס טהור, עולה בי כרגע, כאשר אני מסיימת לצפות בכך, כמן תזכורת לסיבת מעשיי האחרונים, וכשאני חוזרת בחזרה לשחור, אני מבינה שיש דברים גרועים יותר מדברים גרועים, וגם מהשחור. אני לא יודעת אם לשמוח מכך, אבל אני מבינה שאם הצלחתי להתמודד בצעירותי עם מצבים גרועים ממצבי העכשווי, כנראה שגם איתו אני אוכל להתמודד.
וכך, בתחושה אופטימית-פסימית זו, אני מרגישה שאני נשאבת בחזרה מהשחור ונגאלת מהייסורים שהוא מקנה לי.
וכך, אני פוקחת את עיניי.