עיר מעופפת פרק 52

פרק 52
אני מוצא את ג'ילי בשירותים של הבנות, היא נשענת על הכיור ופנייה לחות- לא קשה לדעת אם זה מדמעות או מהמים הקרים של הברז.
"ג'ילי." אני לוחש והיא מרימה את מבטה באיטיות מייסרת.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה בקול רוטן וגם..קצת כועס.
"גברת צ'קלר רצתה לראות מה לוקח לך כל כך הרבה זמן אז היא שלחה אותי."
ג'ילי שותקת לרגע ומביטה בי. ראשה נד מצד לצד."אני לא מאמינה לך." היא אומרת. "אני יודעת שפגעתי בך, שאמרתי דברים שלא התכוונתי לומר..אבל.. למה ככה? אני חיכיתי לך. מהיום שבו התעוררתי. אני חיכיתי לך. באגם! ואתה לא היית. אתה לא באת. למה? טיילור. למה?"
"ג'ילי אני לא.."
ג'ילי מנידה את ראשה, היא דוחפת אותי הצידה ומתחילה ללכת במסדרון.
"גילי..תקשיבי לי."
היא ממשיכה ללכת. כמה מהנערים נועצים את מבטם עלינו.
"ג'ילי.."
היא מתעלמת וממשיכה ללכת.
"ג'ילי..בבקשה רק.."
"לא!" היא קוראת ומסתובבת באחת, עיניה יוקדות זעם ו…פגיעות.
"נמאס לי להקשיב לך!" היא צועקת. "אני חיכיתי לך מהיום בו השתכרתי. ואיפה אתה היית? אתה אמרת שאתה תחכה לי. אבל אתה לא! אני שונאת אותך. טיילור! אני שונאת אותך ואני לא רוצה לפגוש אותך יותר! אתה מפלצת! זה מה שאתה! מפלצת חסרת רגשות שמשחקת בכולם! אני לא הולכת להיות הבובה שלך!אני לא רוצה להיות קשורה אלייך בשום אופן." היא נושמת עמוק. "ועכשיו." היא לוחשת. "אם לא אכפת לך. אני יכנס לשיעור ואתה לא תרדוף אחריי. בסדר?"
הפה שלי נפער קצת והגרון נצרב בגוש מלוח. ג'ילי מפנה לי את גבה ונעלמת באחד המסדרונות.

אני צועד באיטיות, כל צעד מכאיב. מזכיר לי שאכזבתי את כולם. שפגעתי בכולם.
אני מחלה רעה. אני מפלצת. אני בדיוק מה שג'ילי אמרה.
אני נכנס לכיתה בדממה, ג'ילי כבר נמצאת שם, וברגע שהיא רואה אותי היא מרכינה עת ראשה ושיערה הג'ינג'י מסתיר את פנייה.
אני מנסה להתעלם ממנה אבל אני לא מצליח, עיניי נודדות לכיוונה. היא יפה. היא מדהימה. היא חזקה.
והיא מזכירה לי את ליאת.

במשך כל השיעור ובמשך כל היום, שלחתי מבטים לעברה, ידעתי שהיא כועסת עלי. שאני כועס עלייה וששנינו כועסים על כל העולם.
השיעור השני נגמר עד מהרה וג'ילי רצה לחדר האוכל, אני עוקב אחר צעדייה, אחר תנועת שיערה, אחר תיקה השמוט על כתפה הימינית. מה עוללתי?
היא לוקחת מגש ומתיישבת בקצה השני של האולם. אני מתיישב כמה שיותר רחוק ממנה. המגש שלי מלא באוכל אך אין לי ממש תיאבון, אני מרים את ראשי ונועץ את עיניי בג'ילי. היא אוכלת באיטיות, היא לא מרימה את ראשה. היא לא מבטיה בי. היא לא רוצה להביט בי. מישהו עובר לידה וג'ילי מרימה את ראשה, הוא שואל אותה משהו והיא מחייכת חיוך קטן ומחווה על הכיסא ליד, הוא מתיישב והם מתחילים לשוחח, מידי פעם הנער מסתובב, מביט בי וממשיך לשוחח עם ג'ילי. אני סוקר את הנער, הוא גבוה, עם חיוך גדול ועיניים קטנות כחולות, יש לו פנים ארוכות ושיער עומד בצבע צהוב.
אני שומע קול קריעה חלש. אני מרכין את ראשי ורואה שהמזלג שלי נשבר.
למה שהחבר החדש של ג'ילי יעניין אותי? שיהיה להם חיים יפים. למה שיהיה אכפת לי? שיהיו ביחד, למה שזה יעניין אותי?.
אני מנסה להתעלם מהם. אך הם צוחקים בקול גדול ומידי פעם הנער שולח מבטים לעברי.
אני מזכיר לעצמי שהם לא מעניינים אותי. שלא אכפת לי מהם. אבל האמת היא..האמת היא שאני מקנא ושזה כן מעניין אותי. כי אני אנוכי. כי אני לא סובל את זה שג'ילי עם מישהו אחר.
אני מתרומם. משאיר את המגש על השולחן ויוצא החוצה.
בדרך אל הכיתה צעדתי בראש מורכן. כמה ילדים שעברתי לידם מרפקו האחד את השני והצביעו עליי.
מה עוללתי?