עיר מעופפת פרק 61

מלאך הצללים 24/10/2013 588 צפיות אין תגובות

"אתה בא לבאולינג היום?" שאלה אותי ג'ילי בדרך לכיתת ביולוגיה. "יש שם תחרות כשרונות. כדאי לך."
"לא?." אני אומר ופותח את הדלת. שנינו נכנסים ומתיישבים מאחורה, במקום בו שנינו נוכל לדבר מבלי שהמורה תשים לב ותפריע לנו.
"אוף." אומרת ג'ילי. "באסה."
אני לא עונה לה ומתחיל להניח את מחברת מדעים על יד הצנצנת הירוקה.
כעבור כמה דקות מר דאוטון נכנס והשיעור מתחיל.

"אולי בכל זאת תבוא? יהיה כיף ענק!" שאלה אותי ג'ילי בדרך לקפיטריה. היא החזיקה בזרועותיה את מחברת ביולוגיה ומספר עפרונות עץ בהירים.
פתחתי את הדלת של הקפיטריה ושנינו נכנסו.
"לא תודה." אמרתי.
"אבל יהיה כיף!"
"אני לא רוצה ללכת." אמרתי ועקפתי אותה. הלכתי לשולחנות ההגשה ולקחתי משם מגש אדום, מפית, שניצל וכף כדולה של מקרונים כהים וחריפים.
ג'ילי, בניגוד אליי-העמיסה כמעט חצי הר והצביעה לכיוון אחד השולחנות. התיישבנו והיא התחילה לחפור לי. שוב.
"טיילר. אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא?! יהיו שם תחרות להטלת סכינים וחצים. וכדורים. הולך להיות כיף ענק! ויהיו שם עוגות שוקולד ותפוזים ו.."
הרמתי את ידי וג'ילי עצרה את שטף דיבורה במהיר.
"אני לא הולך." הכרזתי סופית.

אחרי ארוחת הבוקר בקפיטריה, היה לנו שיעור מדעים, שפה, מתמטיקה. הפסקה ואז שיעור התעמלות קרקע. אירובי. אסטרונומיה, שיעור בצרפתית ואז הביתה.
למזלי. רק באחרון הייתי עם ג'ילי באותה כיתה. אני התיישבתי שני שולחנות רחוק ממנה.מנסה להתרחק מכל קשר עין איתה ומכל מבט מתחנן שהיא שלחה לכיווני. אבל זה-כמובן- לא מנע ממנה להגביה את ראשה משל אחרים, להצמיד את ידה זה לזה ולהביט בי בתחינה.
"רוצה שאני יאסוף אותך בשש?" היא לחשה בקול רם שהגיע אפילו עד המורה לצרפתית.
הנדתי את ראשי והפנטי את מבטי למורה.ווי ווי. מה שתאמר.
השתיקה לא ארכה זמן רב. כעבור רגע. פתק כחלחל וקטן מצא את דרכו אליי.
'אני אוספת אותך בשש. אם תרצה או לא.'
בדרך חזרה הביתה- נסעתי לבד.

שכבתי על המיטה. יד האחת מחזיקה עיפרון כתום והיד השנייה מאזנת את הספר העבה שנח על בטני.
זה היה חומר משעמם. משעמם עד מוות. ותאמינו לי. אני יודע מה זה מוות. כי, למה שיעניין אותי מה זה ציטופלסמה, אנרגיית גובה ואיך פותרים משוואה עגולה? איך זה יעזור לי בחיים? זה לא עזר לי למטה. כשנלחמתי באקדח ובהטלת סכינים כדי לשרוד וכדי להגן על האהובים עליי. כדי להגן על..
ליאת. שמה מהדהד במוחי וגרוני ניצרב. הו, ליאת.
אני מתרומם מהמיטה ומתיישב. אני מניח את ראשי בין שני ידיי ומנסה לנשום עמוק. זה לא מצליח. הזיכרונות חוזרים אליי. יפחה יוצאת מגרוני. הו, ליאת. זאת אשמתי. זה לא היה צריך לקרות. לא הייתי צריך לעזוב אותך.
מבטי נודד למגרה, למכתב שליאת השאירה לי. למילים האחרות שכתבה בשבילי. אני מתרומם מהמיטה וניגש אל המגירה. שנייה לפני שאני פותח אותה. קול צפירה של רכב נשמע מלמטה.
אני עוזב את המגירה וניגש אל הילון.זאת המכונית של ג'ילי.
היא צופרת פעמיים ובהחלטה נחושה אחת. אני מניח את האקדח במכנסיים ויורד במדרגות. יהיה הערב אשר יהיה. אני לא מתכוון להישאר לבד. לא כאשר מליון זיכרונות ומבטים כועסים של ליאת חוזרים אליי.שוב ושוב.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך