על קוצים ושושנים | פרק 4 | חלק א'

חנה חזרה עם כוס השוקו והתיישבה מולי, בצידו השני של הדלפק, על כיסא פלסטיק שעמד שם באופן קבוע.
לקחתי את כוס השוקו הקר והתחלתי לשתות, מתלבטת אם כדאי לי לשתף את חנה במחשבותיי. לבסוף הגעתי למסקנה שבעצם למה לא? הרי תמיד כדאי לשמוע עצה ממישהו עם ניסיון.
"ג'ים הציע שאעבור לגור איתו," פתחתי אחרי מספר לגימות ארוכות מכוס השוקו.
"ומה הבעיה בזה?" חנה לא הבינה את התמרמרותי בעניין.
"מאיפה הוא יודע שאני עוברת?!" הרמתי את קולי, "חוץ ממך ומג'ייק אף אחד לא-" פתאום נפל לי האסימון.
"ג'ייק!" סיננתי בשקט. אבל למה הוא סיפר לו? הרי ביקשתי שלא יספר לאף אחד.
כנראה שחשבתי בקול כי שמעתי את חנה עונה לי:
"הוא כנראה דאג לך," ניסתה לפייס אותי, "את מכירה את ג'ייק, את יודעת שהוא אוהב אותך, את לא צריכה לכעוס עליו."
"כן, אבל…" התחלתי למחות אבל לא מצאתי מילים. נאנחתי.
"אולי תלכי לדבר איתו על זה?"
"כן, אולי באמת," מלמלתי בשקט וקמתי ממקומי. "תודה חנה." שלחתי חיוך ונשיקה באוויר בעודי יוצאת החוצה.

***

הלכתי לדוג'ו שלנו, חדר אימונים די גדול שהרצפה שלו מכוסה כולה במזרנים, בצד שמאל תלויים מהתקרה שלושה שקי אגרוף שחורים וענקיים במרווחים של בערך מטר אחד מהשני ועל הקירות תלויים כל מיני כלי נשק מסורתיים כמו חרבות עם גילופים מיוחדים וסכינים. ג'ים היה שם גם. הצצתי עליו מבעד לחלון הזכוכית. הוא התאמן על בעיטות מגל, מצליף שוב ושוב בשק האגרוף הענק והיה עם גבו אליי. הורדתי את נעליי במהירות ונכנסתי בשקט לחדר.
יכולתי להרגיש את מגעם הקר של המזרנים מתחת לכפות רגליי כשניסיתי להתקרב אליו בשקט ככל שיכולתי. זה לא היה כל כך קשה, הד הצלפותיו עמעמם את צעדיי. כשהגעתי ממש קרוב אליו זינקתי עליו וכרכתי את אצבעותיי סביב צווארו כשאחיזתי מתהדקת עם כל שנייה שעוברת.
הרגשתי את גופו מתקשח. בהתחלה הוא היה המום אבל לא לקח לו הרבה זמן להתעשת ולהשתחרר בקלות מידיי החונקות. טוב, זה לא היה כל כך קשה, בכל זאת הוא בן ואני בת, מה גם שהוא גדול ממני בכמה שנים…
"הֵיי, הֵיי, מה ההתנפלות? כבר לא נהוג לפתוח ב'שלום'?" ג'ים החל להתגונן גם פיזית וגם מילולית מהתקפות הפתע שלי כשהוא מתחמק מאגרופי השמאלי.
"מה קרה? הפתעתי אותך? חשבתי שאתה יודע על כך," זרקתי אליו בנימה לגלגנית.
"ואוו, רוז, מה קורה איתך?" למבט המבולבל בעיניו נוסף עתה מבט דאגני במקצת.
לא עניתי לו. הרמתי את רגלי הימנית לבעיטה צידית. הוא התחמק ממנה ונסוג לאחור. היה נדמה לי שראיתי בעיניו פחד, אבל רק לאלפית השנייה. הוא צעד קדימה כשהוא שולח את אגרופו הימני לכיוון פניי. כופפתי את ברכיי כשאני מטה את גופי לצד שמאל ובו זמנית נתתי לו אגרוף לבטן.
התרחקתי ממנו במהירות ואמדתי את מצבו. הוא התנשף בכאב, מחזיק את בטנו בידו. הוא לא היה מוכן לזה. גיחכתי בשקט והתנפלתי עליו באגרופים ובעיטות. הוא הדף אותי כל פעם מחדש כשבין לבין הוא מנסה להשחיל משפט.
"רוז! מה קרה-"
בעיטת מגל ימנית.
"-לך? עַ-"
אגרוף שמאלי.
"-ל מַה את עַצְבַּ-"
בעיטה קדמית.
"-נית כל כך? זה בִּגְלַ-"
אגרוף מגל ימני.
"-ל ההצעה? כי אם כן תראי אותה מבוטלת."
הוא עצר מתנשף מולי כשהפסקתי להתקיף ופשוט עמדתי מולו.
"מאיפה אתה יודע על זה?" שאלתי אותו, מדגישה את המילה 'אתה'.
"על מה? על זה שהחלטת לעבור?" הוא שאל כאילו הוא לא יודע על מה אני מדברת.
"לא," משכתי את המילה, "על השוד בבנק שהתבצע אתמול בלילה," זרקתי אליו בציניות.
הוא נרתע לאחור, כמעט נתקע בקיר מאחוריו.
"ג'ייק דיבר איתי על זה. הוא שאל אותי אם זה יהיה בסדר מבחינתי לארח אותך לשנה הקרובה, אבל אמר שהוא צריך עדיין לברר כמה דברים. אבל, היי, אל תאשימי אותו, הוא רק הודיע. ג'ורג' הוא זה ששאל ו-"
"ואתה זה שאמר 'כן'."
"אם את רוצה אני יכול לומר גם 'לא'."
"זה בסדר, אבל אני עדיין חייבת לך משהו קטן," אמרתי לו בנימה רגועה כשחיוך קטן מסתמן על שפתיי.
הוא הביט בי במבט חשדני, מצפה לראות מה אעשה. שלחתי את ידי השמאלית לאגרוף, אבל הוא תפס אותה במהירות. ידו נשארה עוד באוויר, תופסת בפרק כף ידי כשאמר תוך כדי גיחוך: "אני לומד מטעויות, להבא תחשבי על מהלך אחר."
אבל אני כבר חשבתי על מהלך אחר. תפסתי בידו שהחזיקה בידי וקפצתי קפיצה קטנה כשאני משעינה את משקלי עליו. הרמתי את רגליי במאוזן לקרקע ודחפתי אותו בבטנו. הוא נהדף צעד אחד לאחור כשהוא משחרר את ידי. נחתי על גבי וכדי לרכך את הנפילה, על מנת שלא יכאב לי הגב, התגלגלתי לאחור וקמתי במהירות כשאני מסתובבת לכיוונו.
/לעולם אל תפני גב לאנשים./
הוא היה מקופל והסתכל עליי בהפתעה מהולה בכאב.
"לומד מטעויות…" גיחכתי לעברו ומיהרתי לצאת לפני שגם הוא יחליט לעשות מהלך חדש.