פאנפיק מיינקראפט: שובו של הדרקון – הקדמה: חלק א’

"לא…" קולי נשבר.
הקריסטל האחרון היה מונח על הקרקע, דומם כמו האבן הצהובה שמקיפה אותו, ביחד עם שאר החפצים. שלושת האחרים כבר היו מונחים במקום, בוהקים כנגד השמים השחורים תמיד. עוד רגע וזה היה הסוף.
אני לא האמנתי שהוא ינסה לעשות את זה. אחרי מה שכמעט קרה בפעם הקודמת – למה? אנחנו בטחנו בו. אני בטחתי בו. הוא היה חבר. או לפחות כך חשבתי.

אתם בטח רוצים לדעת איך הגעתי למצב הזה. בשביל זה צריך לחזור להתחלה.