פגישה ראשונה

הוא נשען אחורה אל משענת הספסל, ונאנח. יותר מכל, הרגיש הקלה, גאווה אפילו. הילד משחק בגן המשחקים, חובר אל ילד אחר שאותו פגש רק לפני רגע. ברגליים יחפות הוא מטפס על הסולם וצחוקו ממלא את הגן. או שמא כל הילדים צוחקים, אבל הוא שומע רק את רוני?
לפני שנפרדו, רק לעיתים רחוקות היה לוקח את רוני מהגן. בפעמים המעטות הללו לא ידע מה לעשות עם הילד. שמחת הפגישה נמשכה דקות ספורות, ואחר כך מיהר להכניס אותו אל הרכב ונסע עימו אל הוריו, שם הופקד הילד בידיה האמונות של סבתו. אבל הפרידה שינתה הכל. ועכשיו הוא יושב על ספסל בגן משחקים, בתיק יש לו שקית במבה ובקבוק קטן של מים מינרלים, ובגדים להחלפה וספרון קטן עם תמונות שרוני אוהב מאז שהיה תינוק. "פק"ל רוני".

ואז, בעודו יושב כך ומביט, קלט משב של ריח. ריח גוף. מה יותר חמקמק מריח גוף? הוא יכול לעורר בך שאט נפש, או לדרוך תוך רגע את כל קצות העצבים לירי בלתי מרוסן של תשוקה. הריח שחדר לנחיריו באותו רגע היה מהסוג השני.
הוא זקף את גבו, עצם את עיניו לרגע. הריח נשאר ואפילו התעצם. הוא הסתובב.
אישה עמדה שם, בגבה אליו, מתכופפת. הוא ראה חצאית זורמת על ישבן עגלגל, מתרוממת מעט אל מעבר לברך, מגלה טפח חמקמק של ירך בהירה. ואז ילד קטן רץ מבין זרועותיה אל המגלשה, והיא הזדקפה. יד אחת מעסה צוואר כואב, ביד השניה זוג סנדלים. בצבע חום. הוא התעכב על השדיים המלאים לפני שעלה לסקור את פניה. כנראה שהתעכב שניה אחת יותר מדי, מכיוון שמבטה היה משועשע.
"כדאי לך להתכופף עם הברכיים. ככה לא יכאב לך הגב" אמר בנימה אגבית, ותוך כדי כך חשב שזה משפט פתיחה גרוע. גרוע מאוד.
"אבל כואב לי הצוואר" היא ענתה, רגועה ומחייכת. היא פלירטטה איתו. הוא היה בטוח בזה.
אבל החיוך שלה היה אמיתי וחם, חיוך מהסוג שגורם לך להרגיש בבית, והקול שלה היה נעים ורך. וכך הוא ישב שם, מרגיש בבית, ולא הצליח לחשוב על שום דבר אחר להגיד.

היא השפילה את מבטה, ואז הביטה בו שוב. והוא עדיין לא אמר שום דבר. ואז, בהטיית ראש קלה, היא הלכה. והוא עקב אחריה במבטו, וראה שהתיישבה על ספסל בצד השני של הגן, ליד המגלשה.
הוא פגש לא מעט נשים מאז הפרידה. את רובן הכיר דרך האינטרנט. רק פעם או פעמיים פגש אישה במקרה והעז להתחיל איתה. לא מכיוון שהתבייש, אלא מכיוון שהיה משהו מחייב מדי במעמד הזה. כמעט תמיד מצא, עוד לפני שביקש את הטלפון, טעם לפגם.

הוא רצה לחצות את הגן וללכת לשבת לידה. הוא רצה פשוט להריח אותה. להסתכל עליה ולתת לה להסתכל עליו ולראות איך הוא מרגיש. הוא רצה לא לעשות רושם ולא להשתדל אלא פשוט להיות הוא. והוא לא רצה לדבר איתה כי לא היה לו מה להגיד.
רוני התנדנד בעמידה. הוא לא ידע שהוא מסוגל לעשות את זה. הוא החזיק בשתי ידיו בטבעות המתכת, והתנדנד גבוה מאוד. הוא הסתכל לכיוון שלו, וכשראה שהוא מביט, עזב יד אחת ונפנף אליו, מחייך. גאה.
הוא אמיץ, הילד שלי. חשב. ואני?
הוא קם, נפנף אל רוני בחזרה, והחל ללכת אליה. הספסל שלה היה יותר קרוב אל הנדנדה, כך שהיה לו תירוץ. אבל הוא לא התכוון להשתמש בתירוץ. הוא גם לא התכוון להגיד שום דבר. הוא רק יבוא ויישב לידה. וזהו.
אבל ככל שהתקרב, ועיניה נישאו אליו, וננעצו בו, עם החיוך הקטן הזה, ועכשיו, שם לב, מין עצב בעומק העיניים, הביטחון עזב אותו. בכל זאת הגיע עד אליה והתיישב. לא קרוב מדי. היא נראתה שמחה אבל לא אמרה שום דבר.
וכך ישבו במשך דקות ארוכות. בוחנים זה את זה, מביטים בילדים, מחייכים קצת. היה משהו שלו בישיבה הזו, והוא גם פחד שאם יאמר משהו זה יקלקל את הקסם. ואז היא התכופפה והוציאה קופסא מן התיק. בקופסא היו פלחים של תפוח. היא פתחה את הקופסא והושיטה לו, עדיין מחייכת.
"הממ… אישה יפה מציעה לי תפוח" אמר
"אתה מוכן לקחת את הסיכון?" היא ענתה, ונגסה בפלח משלה. גם כן סיכון, אמרה לעצמה. אני סתם אמא עייפה שמרגישה טוב עם להאכיל אנשים. פשוט כי זה מה שאמא שלי וסבתא שלי עשו כל החיים. ואתה רואה בזה משהו מפתה ומסתורי, כי לפני רבע שעה הצצת בחזה שלי ודמיינת את עצמך איתי במיטה, ועכשיו אתה תוהה איך להפוך את הפנטזיה הזו למציאות. אתה גרוש, מן הסתם, אחרת לא היית נמצא כאן בשעה ארבע אחר הצהריים, נינוח ונראה כאילו אין לך שום דבר יותר טוב לעשות. והבן שלך בן שש בערך. כמה זמן אתה גרוש? קשה לדעת. מה אתה מחפש? קשה לדעת. סביר להניח שלא הרבה. או שאתה חושב שאתה מחפש קשר רציני, אבל בעצם אתה עדיין לא מוכן לזה. ואני אצטרך לקחת את הסיכון, וסביר להניח שאתאהב בך הרבה לפני שאדע את התשובה. וכבר הייתי בסרט הזה. ומשהו בי רוצה לברוח, ומשהו אחר רוצה רק להישאר כאן, לתת למבט שלך להמשיך ללטף אותי, לשלב חזק את האצבעות שלי שרוצות להיכנס לרווח בין צווארון החולצה שלך לצוואר.
הוא לא ממש מנסה לפתח שיחה, חשבה לעצמה. בקצב הזה, עוד מעט נצטרך ללכת והוא ייעלם. ואם הוא רק רוצה לשתוק? אני תמיד צריכה לנהל את הדברים בקצב שלי, תמיד צריכה להבין. ואם אני אחכה רק עוד כמה דקות, אולי הוא יגיד לי בעצמו? במאמץ, היא לא אמרה שום דבר, אלא המשיכה לשבת, להביט בו ולחייך. ונראה כאילו מתקשר לו דו שיח בין המבטים ביניהם, והחיוכים יותר מבינים ויותר חמים. נדמה היה לה שהם יושבים קרוב יותר עכשיו, הסנדלים החומים היו מונחים על הספסל ביניהם והוא שיחק ברצועות באצבעותיו. הידיים שלו מצאו חן בעיניה. ידיים גדולות, גבריות, גסות מעט. היא רצתה להרגיש את הידיים האלה על הגוף שלה. והיא ידעה שזה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות. והיה לה מספיק מזה. גברים שרק רצו לגעת, להשיג. היה לה מספיק מזה. ואם הוא לא כזה? ואם זה לא כל מה שהוא רוצה? והרי מה עוד הוא יכול לרצות, בשלב זה, הם בקושי החליפו שלושה משפטים.
דור רץ אליה, מיוזע ומשולהב. "מים" אמר, ושלף בעצמו את הבקבוק מן התיק, הגיש לה אותו שתפתח ואז שתה בלגימות קולניות, תוך שהוא תולה את עיניו בזר היושב לידה. "מי זה?" שאל, מוחה את פיו המטפטף בגב ידו.
"אני אבא של רוני" הציג הזר את עצמו, מצביע על בנו שטיפס על עץ מחוץ לגדר הגן. "אבל למה אתה יושב כאן?" שאל דור, ושניהם צחקו במבוכה. "כי נעים לי לשבת ליד אמא שלך" הוא אמר לדור, אבל הביט בה.
אחר כך זה כבר היה קל. דור חזר לשחק, והיא הרגישה כאילו צמר גפן מתוק עוטף אותה, ואז הוא הוציא את הטלפון שלו מהכיס ושאל אם תרצה לראות אותו שוב.
"אני אשמח" היא ענתה, ואמרה לו את המספר. ואז הוסיפה: "קוראים לי תמר".
"אני גילי" הוא אמר. "אני אתקשר אליך עכשו ואז יהיה לך את המספר שלי. בסדר?"
היא הנידה בראשה, והוציאה את הסלולרי שלה מהתיק. בעת שהתכופפה קיבל הצצה לחלק העליון של שדיה, הזין שלו הגיב מיד והוא שיכל רגל על רגל בניסיון הסוואה. נדמה היה לו שהיא שמה לב, מכיוון שהבליעה חיוך קטן, אבל היא לא אמרה דבר ובעודה שומרת את המספר שלו בזיכרון הוא נרגע. לא אחת להיכנס איתה סתם למיטה, הוא חשב. למרות שאולי היא היתה מסכימה. אבל היא מתוקה מדי. טובה מדי. ואני יושב איתה כבר כמעט שעה, ולא מצאתי שום פגם.