פרפר – פרק 1
סתכלו מסביב. מה אתם רואים?
נערים בני שבע עשרה, שבוחנים את הגבולות שלהם? שבוחנים את החשקים? שבאים לעוד יום לימודים רק בשביל לשמוע את הצלצול האחרון של אותו יום?
אותם נערים שחיים את הגיל היפה ביותר, הגיל שלעולם לא יחזור? הגיל שבו צריך לנצל הכול?
אם אתם רואים את זה, אז מצוין – אתם לא חריגים כמוני.
בכיתה ז' הבנתי שהראייה שלי כלפי העולם שונה. התחלתי להתרחק מכל מה שאני בניתי לעצמי בתור ילד, כי פשוט לא ידעתי להתמודד עם המחשבות שהציפו אותי.
החברים שלי, או יותר נכון החברים לשעבר, התחילו כבר אז לבחון את הגבולות שלהם, לראות מה מותר להם לעשות ומה לא. וגם מה שלא מותר הם עשו, כי הם יכולים לעשות זאת, הם ילדים וזה מה שילדים עושים.
אני לעומת זאת התרחקתי מהם, ולא השתתפתי איתם בחוויה הזאת. לא כי אני פחדתי, להפך, אני האדם הכי מעיז שאני מכיר, אני פשוט הרגשתי מוזר, לא הבנתי למה אני נאלץ לבחון אותם כל פעם, לבחון את הפנים שלהם, לבחון את גופם. לאהוב את איך שהם מתפתחים מילדים לגברים.
לא שתחשבו לא נכון, גם אני התפתחתי והשתנתי. שערות פנים צמחו לי, הגוף שלי התחטב, במיוחד בזכות אהבתי לספורט הלא פוסקת. אבל אותי יותר עניין ההתפתחות שלהם, הגוף שלהם. החיים שלהם.
החבר האחרון שהיה לי, היה בגיל חמש עשרה, קראו לו אורי. הצלחתי להישאר חבר שלו מסיבה אחת פשוטה, הוא פשוט הזניח את עצמו, ושום מחשבה נוראית שהייתה לי לא פעלה לי כשהייתי איתו.
אני לא רוצה להישמע שטחי או רע, אבל כן היה אכפת לי מאורי. והעובדה שיכולתי להרגיש איתו בנוח עם עצמי הייתה מצוינת.
אבל גם הקשר עם אורי לא החזיק מעמד, וזה לא בגללי. יותר נכון בגלל המשפחה שלו.
ידעתי שהמשפחה שלו לא הכי מרוצה מהחברות שיש לנו, וזה מסיבה אחת – הייתי מבודד את אורי מכולם. כי פשוט לא יכולתי להיות עם אחרים, אחרת המחשבות היו חוזרות, הדפיקות לב היו מתגברות והתחושה לבחון אותם הייתה מחרפנת אותי. הדרך לברוח הייתה הדרך הטובה ביותר.
אבל זה לא מה שההורים של אורי חשבו – "אלאור מוזר, תתרחק ממנו", זה לפחות מה שאני שמעתי מאחורי דלת ביתם כשהייתי רגע מלפני לדפוק על הדלת.
כששמעתי את זה, לקחתי את הרגליים שלי – והחלטתי לבודד את עצמי גם מהחבר היחיד שנשאר לי.
כן, אני אותו ילד מוזר ומתנשא בבית ספר. שלא בכבוד שלו לדבר עם אחרים מעבר למה שמצריך אותי. אף אחד לא מבין למה, רק שמועות שרצות עלי: מחלה נפשית שגורמת לי לפרנויה מאנשים, אמא שלי, החד הורית, שמחייבת אותי לנתק קשר עם כולם כדי לעזור לה לפרנס את הבית, או השמועה הכי אהובה עלי – שאני חלק מכת מסתורית שאוסרת עלי על חי חברה עם אנשים מחוץ לכת.
אתם בטח כבר מנחשים שאף אחת מהשמועות האלו לא נכונה. ואתם צודקים.
לפעמים הייתי מעדיף שהשמועות המוזרות, המצחיקות והמשעשעות האלו יהיו אמתיות. כל דבר עדיף על מה שאני עובר עם עצמי, מכחיש עם עצמי.
הבית ספר נהפך למוקם שומם עבורי. גיל שבע עשרה נהפך לגיל מיותר עבורי, תקופה שאני מעדיף שתעבור. שום דבר לא עניין אותי. עד השלב הזה, השלב שבו הגיע המורה למתמטיקה החדש שלנו, כפיר.
תגובות (0)