פרק 1 (פרק די קצר) ואין לו כותרת (עדיין)
הדממה הייתה מפחידה וגם מענגת. רשרושי העצים ברוח הדמדומים התחלפו בבכי, או יותר נכון, מן יללות שבאו מצפון. הותיקו זקף את אוזניו. הוא אהב את היער, ואהב עוד יותר למצוא בו חיות. חיות שבתור זאב היו משמשות לו כמזון או כאויב, אך בתור כלב רק כמראה.
הוא וקרמו התקדמו בצעדים איטיים בין הבץ ומעט החול שהים העיף ליער, דורכים מדי פעם על העלים שהסתיו השיר, כמו נחש המשיל את עורו. היללה התקרבה. הוא נעשה דרוך ומרוכז עוד יותר. הם הבחינו בגוש שחרחר שזז מעט.
הוא גורם הרעש, חשב הותיקו.
הוא התקרב אליו. ליבו הלם בחוזקה בקרבו. זה היה גור. גור שמן מאוד, ואין סכוי שהיה של כלבים.
"מה זה?" שאל קרמו, בקול יבבה קלה.
"גור… דובים, אני חושב." אמר הותיקו.
"המ…" נהם קרמו.
"אנחנו לא נשאיר אותו לבד… נכון?"
"אני לא חושב. בוא נלך לישון פה. מחר בבוקר נראה."
"מסוכן לישון פה, מה אם אימו תחזור?"
"תראה את הגוש פרווה הזה. הוא יקפא במשך הלילה. הוא עוד קטן… מה אם אימו לא תחזור?"
"נכון… אבל הוא די שמן כזה… בטוח שיש לו אימא."
"ואולי לא. בוא נישאר פה."
בכך נסגר הנושא, ושני הכלבים נשארו לישון ליד הדובי…
תגובות (0)