מלאך | פרק 2 חלק ב'

פרק 2 | חלק ב'- תהנווו!! D:

"אנג'ל, ישנה איזושהי בעיה?" טל שאל.
"לא, טל. הכול בסדר, רק הפלתי משהו." שיקרתי.
סובבתי את גבי אליו ונעצתי עכשיו את מבטי בלוח. יכול להיות שדמיינתי אבל אני יכולה להישבע ששמעתי אותו לוחש- "סיבוב ראשון לקרב."
"זה מתחיל." לחשתי בחזרה-בין אם הוא שמע ובין אם לאו.
****
"אלוהים, כמה שהקמרון הזה חתיך!" צחקקה אלכס כצפוי ואווה הנהנה בהסכמה.
"ומה אני, עז?" פיטר שאל בטון נעלב כביכול.
"אתה יודע שאנחנו אוהבות אותך, פיט. רק שאתה לא יכול להכחיש שקמרון חתיך יותר מרוב הבנים כאן." הצטרפה אווה בקול מעריך.
כזה היה השבח שקיבל פחות או יותר כל בחור חדש שהגיע לסביבה מאלכס ואווה, ואם נטע הייתה בסביבה אז בכלל.
"אני מעדיף שלא להגיב על זה." ענה וסתם את אוזניו.
החברות בין פיטר לאלכס תמיד הייתה מובנת לי לעומת אנשים אחרים. אף אחד לא האמין שיכול להיות דבר כזה שנקרא חבר וחברה הכי טובים. החבר והחברה הכי טובים האלו תמיד הפכו לזוג, טוב חוץ מאלכס ופיטר. הם אהבו אחד את השנייה כמו אחים, מעולם לא נכנעו ללחץ החברתי, הם נשארו החברים הכי טובים. זה הציל את כולנו מדרמות ממושכות ומעצבנות. למען האמת בחבורה שלנו, מעולם לא היה קטע של דרמת אהבה. אולי זה מפני שיש רק שני בנים, אבל זה עדין משהו-ואף אחד מהם, מעולם, לא פיתח משהו למישהי מאיתנו.
כשהלכנו לעבר כיתת אנגלית שלנו רוח קרה נשבה והזכירה לי שהז'קט לא עליי.
"אוי, לכל הרוחות. שחכתי את הז'קט שלי בכיתה! אלכס, פיטר, אווה, אל תחכו לי אני הולכת להביא את הז'קט." חייכתי לעברם ופניתי לעבר כיתת הכימיה.
עטפתי את גופי בידי מנסה להגן על עצמי מהקור.
"לא חשבתי שאת כזו מפוזרת." הקניט אותי קול מחוספס מאחור.
הסתובבתי במהירות לאחור, לראות מי דיבר אליי, כשהסתובבתי עיניו של הילד החדש היו ממש מול עיניי, הוא התכופף כדי להיות בגובה פניי. נרתעתי ממנו במהירות.
התגובה שלי, כמובן, גרמה לו לצחקק.
"זאת לא דרך טובה להתחבב על אנשים ביום הראשון ללימודים," כיווצתי את עיניי ונתתי לנשימתי ולליבי להירגע, "אם אתה רוצה למצוא חברים, עדיף לך להיות יפה להנהן ולשתוק. ואם ממש אין לך סבלנות ואתה רוצה לדבר-אתה מוזמן, אבל לא בקטע של הקנטה."
"אתעלם מהנימה הארסית שבקולך ורק אשאל-את באמת חושבת שאני יפה?" הוא צחקק.
"אתה חסר תקנה." נאנחתי והמשכתי לכיוון כיתת כימיה.
"אם את ממש רוצה לדבר-את מוזמנת אבל לא בקטע של הקנטה, ילדונת." הוא ציטט אותי.
הזכרתי לעצמי לנשום עמוק ולהירגע, שאולי אם לא אגיב הוא ילך.
המשכתי ללכת בצעדים קצרים ומהירים, מודעת לכך שהוא הולך אחריי.
"אתה מתכוון להמשיך לעקוב אחרי עוד הרבה זמן?" שאלתי בלי להפנות אליו מבט.
"טוב…כיון שזה היום הראשון שלי כאן…ויש לנו אותה מערכת…ואני לא מכיר את האזור בכלל, ואת האדם הראשון שאני איכשהו מכיר כאן-גם אם בקטע של הקנטות-טוב קיוויתי אולי תוכלי לעזור לי." ענה באדישות גמורה.
"אני קמרון בק, דרך אגב, לא הצלחתי לקלוט את שמך." הוא אמר בפתאומיות, נזכר בנימוסיו.
"זה שראיתי אותך ראשונה היום, וזה שאמרת לי שלוש מילים וחצי בסך הכול-וגם זה אני בספק-לא ממש אומר שאתה מכיר אותי." אמרתי בטון נוזף, כועסת עדיין על שהפחיד אותי, על זה שתפס אותי ברגע חולשה. "ואני יודעת איך קוראים לך," שיקרתי כמובן, "שמעתי אותך בכיתה." גלגלתי את עיניי. הבן אדם עקשן, אין מה לומר.
"כן, אבל נראה שהיה משהו ממש מעניין במחברת שלא ידעתי אם הקשבת-אגב, פעם אחרונה שבדקתי, פיות לא קיימות, וזה שתציירי אותן לא יביא אותן אלייך את יודעת-רק אומר." נעצרתי לרגע, מתכננת להסתובב ולומר לו שיעזוב אותי במנוחה, אבל משהו מנע ממני לעשות כך. הוא עיצבן אותי כל כך, אבל בכל זאת לא אמרתי דבר והמשכתי הלאה.
"שמך?" שאל אחרי שלא עניתי. למען האמת שכחתי בכלל משאלתו.
"אנג'ל אייברי. אני מבינה שגם אתה לא מקשיב מי יודע מה בשיעור כימיה."
"אני כן, אבל איך אפשר להתרכז כשמטרה נחמדה עומדת מולי?" הוא גיחך, "טוב, בכל מקרה, נעים להכיר אותך, אנג'ל. אני מניח ש-"
"אתה מניח די הרבה דברים." קטעתי אותו בכעס קל והסתובבתי לעברו.
מבטו היה מופתע מתגובתי.
"טוב, זה משהו שאני חייב לעשות. אני לא מכיר כאן אף אחד כמו שהבנת, חוץ ממך, אנג'ל, אז כדי להבין אותך אני מניח מסקנות, ולפי התגובות שלך אני יודע מה נכון ומה לא." חייך.
"אתה תמיד כזה מעצבן?" שאלתי כשפתחתי את דלת כיתת הכימיה.
"לא, זה רק איתך. את נותנת לי יותר מדי הזדמנויות." צחקק.
טוב מישהו כאן אופטימי. כנראה שהמבט המבין לא היה אמיתי אחרי הכול…
טל המופתע הסתכל על קמרון ועלי, על פניו היו סימני שאלה.
"סלח לי, טל. שכחתי כאן את הז'קט שלי כאן ככל הנראה. האם אוכל לחפש אותו?" שאלתי בנימוס.
"כמובן," ענה וחזר לבדוק את אותן עבודות שהגשנו לו לפני כרבע שעה.
"ומה איתך, קמרון?" שאל בלי להרים את מבטו מהעבודות.
"אוה, אני רק מלווה אותה ,שלא תמעד או תאבד את דרכה, אדוני. לא נרעיש יותר מידי." הבטיח. טל הנהן כאילו הסיבה המפוברקת של קמרון מוצדקת.
נעצתי מבט רושף בעיניו של קמרון, מנסה בעזרת המחשבה לגרום לו ללכת.
כנראה שכוחות על ואני לא הולכים יחד, כיון שקמרון נשאר עומד בפתח ועל פניו חיוך אווילי ביותר.
לא היה קשה למצוא את הז'קט שלי. הוא היה מונח על הכיסא שישבתי בשיעור של טל.
לקחתי אותו בלי לחשוב הרבה, הודיתי לטל ויצאתי מהכיתה במהירות.
"אוקי, אז לאן מכאן?" שאל קמרון בקול אדיש.
"אתה לא מוותר, מה?" נאנחתי, "יש לנו שיעור אנגלית-שבטוח נככב בו-בבניין 12 עם אלה." עניתי לו ופניתי לעבר הבניין השמח לכאורה. הוא היה צבוע בכחול בהיר, מנסה להשוות לעצמו שמחה קלה-מובן מאליו שנכשל במשימה.
היה שקט בינינו במשך דקה או שתיים ופתאום קמרון פלט, "אז מה את אוהבת לעשות, ילדונת?"
נעצרתי לשנייה. הסתובבתי לעברו ומבלי שהתכוונתי לקולי נוספה נימת כעס, "אני לא ילדונת זה דבר ראשון, להזכירך אנחנו לומדים באותה כיתה, אותה שכבת גיל. דבר שני, למה זה מעניין אותך כל כך?"
מבטו היה מופתע. פיו נפער, וחיכיתי שתצא משם תשובה כלשהי, אבל כל שעשה היה למלמל, "סליחה, לא התכוונתי לחטט", לעקוף אותי ולהתקדם לעבר בניין אנגלית.
"סלח לי, לא התכוונתי להיות בוטה כל כך." התנצלתי ברשמיות-מי אמר שלא לימדו אותי נימוסים?- ומיהרתי להדביק את הפער.
"זה בסדר." לחש ולא הוסיף מילה.
הדרך שנותרה בכדי להגיע לכיתה עברה בשתיקה.
כשנכנסנו לכיתה של אלה, כל עיני התלמידים הופנו לעברנו.
"תודה שהצטרפת אלינו, גברת אייברי." אמרה המורה בעברית מאנפפת.
"ומי אתה?" העבירה מבט מעריך על קמרון.
"אוה, זה קמרון בק, הוא-" התחלתי לענות במקום קמרון, אבל זה קטע אותי במהירות בעברית רהוטה שלא ידעתי עליה כלל.
"אני תלמיד חדש, עולה מניו יורק. מצטערים על העיכוב, אלה. דיברנו עם טל, המורה לכימיה."
קולו של קמרון היה מתוק, לעומת קולה של המורה-הוא לא היה מאנפף.
"אוקי, ברוך הבא, קמרון-שבו שניכם בשולחן, שם, ובלי איחורים יותר." הצביעה לעבר שולחן זוגי בשורה השלישית. אלה החלה לדבר אנגלית מנסה (ונכשלת) להשוויץ באנגלית "הטובה" שלה.
לצערי נאלצתי לשבת קרוב לקמרון-שוב. עכשיו כבר הצטערת שייחלתי להכיר עיניים חדשות. מבינות.
דף שורות גדול מקופל לשתיים הונח לצד ידי הימנית. הסתכלתי על פניו של קמרון.
מבטו הבהיר שהוא לא הסיר לרגע את עיניו מהלוח.