פרק 2- פגישה עיוורת.

מיכל ישבה בשולחן, המסעדה הייתה קטנה וחביבה, כבקתה קטנה.
את הקירות עטפו תמונות בגדלים שונים, מצופפים. הקיר נבלע בתוכן.
מול מיכל ישבה בחורה שהסתירה לה את דלת הכניסה, שיערה הפרוע הותז לכל עבר.
מיכל שילבה את רגליה וידיה ברוגז, כילדה קטנה מתמתחת על הכיסא.
מלצרית ירוקת עיניים חלפה על ידה, הביטה בה בזלזול והושיטה לה תפריט.
התפריט היה גדול, יחסית למקום. דבר זה שעשע אותה וגרם לה לפלוט צחקוק קטן.
שעון קיר ענק הצביע על השעה 17:00 בדיוק. "הוא היה אמור להגיע בארבע." מלמלה ברוגז.
"לעזאזל איתו!"
מיכל החלה לתהות למה בכלל הסכימה לצאת לפגישה עיוורת. הרי זה לא שהיא נואשת.
"הוא בחור טוב… את תראי. בדיוק כמו שאת אוהבת." מלמלה חברתה הפטפטנית לפלאפון.
"בדיוק כמו שאני אוהבת? מאין לך מהי אהבתי?"
"אל תהיי מגוחכת. תכירי אותו, זה לא שתסבלי. את צריכה לצאת מהבית לעתים קרובות."
"טוב. בסדר. נראה כיצד את רואה אותי, אם סידרת לי מטורלל, ככל הנראה שהנני מטורללת."
צחקקה מיכל אל עבר הפלאפון וניתקה את השיחה.

השעון הורה על חמש וחצי, מיכל איבדה את השתנותה וסבלנותה, קמה, לקחה את התיק ויצאה. השמלה הכחולה שנחה על גופה הייתה בזבוז כסף. היא חשה כיצד היא נרגעת
עם כל פסיעה שפסעה ברחוב, והרוח שנגעה בפניה קלות רק הטיבה עם מצבה.
בצעדים אטיים היא פתחה את דלת המכונית, מפעילה את השירים, מזמזמת, חוגרת,
מסיטה מבטה עוצמת עיניה, מתרווחת על הכיסא ונותנת לשירים לגלות את סודם,
לזמרים, לצווח נשמתם, ולמחשבותיה לנדוד.. הרחק הרחק מכאן.
שתי דפיקות רמות הפרו שלוותה, היא פתחה את החלון, מביטה בגבר נבוך. הוא הרכין ראשו,
כך שלא יכלה לראות את עיניו ושיערו סודר בצורה כזו שהיא תיארה לעצמה שלקח לו ארבע שעות מכדי לעבוד על כל שיערה.

"ואו… את נראית מקסים." לחש הזר הנבוך וחייך.
"אם יורשה לי לשאול.. מי האדון?"
"נעים מאוד מיכל, אני דן."
"נעים מאוד דן."
"העונג כולו שלי." מלמל והרים עיניו מכדי שיפגשו בעיניה.
עונג… שעתיים איחור.
"אני מתנצל על האיחור," אמר כאלו קרא מחשבותיה, "נתקעתי בפקק, הייתה תאונה."
"הו.. אני מקווה שהכל בסדר!" הוא הנהן בתקווה.
מיכל הנמיכה את השירים והזמינה אותו לשבת על ידה.
"אני יודעת שזו לא מסעדה, אך הכיסא הזה, נוח יותר ממש שיש שם."
דן חייך אליה, "כן.. לא היה רעיון כל כך טוב להיפגש במקום חסר טעם כזה."
"האמתי, שאהבתי את החמימות שם, והתמונות שמלאו את התקרה."
"אני אוהב את המקום הזה.. הוא מעלה בי תהיות וזיכרונות."
"תהיות? כמו מה למשל?"
"אם הזכרת את התמונות… יצא לך להרגיש מועקה, מן חור שחור שמרוקן אותך,
מטלטל לבך ושובר אותך.. שד עצום שבא להילחם בדיוק כשאת השלמת עם המצב
והנחת את הכלים, מרימה דגל לבן, הוא דוקר אותך.." מיכל בלעה את הרוק וניסתה למנוע מדמעותיה לזלוג למולו. "ואז.. ואז את מייחלת להיעלם, אך כמו הקיר, את רק מסתירה,
בונה חומה, שמה עוד שיכבה. בדיוק כמו הקיר הלבן, שכבר לא כל כך לבן, צבעו כבר לא נראה, והשדים מציצים מבעד התקרה, הם לעולם לא עזבו רק לקחו מנוחה."
"מרגע לרגע, אתה נשמע יותר ויותר איכותי." היא אמרה בקול רועד,
הוא הניח ידו על יד ידה, כמבקש רשות, היא הנהנה, וידו אחזה בידה בין רגע.

היא הגבירה את המוזיקה וזמזמה, מרכינה שוב את ראשה לאחור.
הוא החל לצחוק, היא הביטה בו כלא מבינה.
"את פשוט מתוקה."
לחיה בערו, והאדום התפשט במהירות על פניה הלבנות.
"טוב כולנו צריכים לדעת שירים, לזמזם במעלית; למקרה שניתקע."
מיכל קרצה אליו וגרמה לו לחייך שוב, מה שלא היה כל כך הרבה זמן,
החיוך. החיוך על השפתיים האדומות שלו.
"איזה סוג של אדם אתה?"
"אילו סוגים יש?"
"המון."
"בדיוק. יודעת את, שאין באמת סוגים? בכולנו יש הכל מהכול.
אך כל אחת בוחר את מה להחצין ומה פחות."
"דלתות.." היא מלמלה. "חדרים נעולים, וכאלה שפחות."
ידו הידקה את אחיזתו בידה, והוא הנהן בגאווה.
"תאמר לי, אדון דן, עד כמה אמיץ אתה מכדי לפתוח דלתך ולספר לי על הסערה, השברים, הכאבים, והשדים המתחוללים בתוך תוכך?"
"אינני אמיץ. אך אספר.. בהמשך… כל כך טוב לי איתך, שאינני רוצה לאבד רגע זה בגלל כמה שדים מטורללים."
מיכל חייכה ובתוך תוכה הבינה שהוא הולך לטלטל עולמה, לתקן שבריה ולנפץ בו זמנית,
היא חשה כיצד היא מסוגלת להתמכר אליו.
ודן חש באותם רגעים שהכיר אותה כמה שנים טובות. באותו הרגע שחלון הרכב נפתח,
ועניו נפגשו עם עיניה, הוא הבין שנפשו קשורה בנפשה, ולגבי זה, אין הרבה מה לעשות.
אין בכלל. רק להיות, להישבר, להיסחף, להיבנות, לאהוב ולהיות נאהב.
דן עצם עיניו ואיחל שהרגע לעולם לא יחלוף… שהשקט מבעד השירים ימשיך לעטוף,
והשירים ימשיכו לנגן על לבם ולפרוט מנגינות מרטיטות.
'לכל אדם יש כאב. כאב עצום ששולח אותו לעמוד בתוכו, ולפתע הוא על קצה צוק רוצה לקפוץ, ולצרוח. כולנו רוצים לעזוב, להיות נטולי כל, ובמיוחד, נטולי עצמנו.' חשב לעצמו דן,
ואז נשך שפתיו בכאב ומלמל בקושי, "אנחנו היחידים שיכולים לכלוא נפשנו."