פרק 2 – העלייה מחדש
המלחים שחלקם היו מגולחים וחלקם לא קירבו את הרשת הכבדה אל אמצע הסיפון. הפעם רשת הדגים המלאה היתה כבדה יותר ממה שהם היו רגילים, אך זה לא הטריד אותם והחלו לפתוח אותה. הם החלו לחתוך אותה בעזרת אולרים, ונתנו לדגים להתפזר מתוכה על הסיפון יחד עם מים ומחזה משונה. על פני הספינה נזרק גופו של נער רטוב חסר ההכרה שמסביבו נצצו שברי חשמל קטנים שהוליכו לאורך הסיפון בעזרת מי המלח שלכלך אותו.
המלחים הנדהמים בחנו את הנער, אך לא יכלו להתקרב אליו יותר מדי למרות שניסו בגלל שברי החשמל שנראו מכל פינה בגלל הסיפון הרטוב במים.
"מה לכל ה…זה גופה?"
"לא, נדמה לי שזה ילד..איך הוא הגיע לכאן בכלל.."
"נראה לכם שהוא נרצח או משהו?"
"הוא על בטוח מת. שנזיז אותו?"
"זה מוזר…יש חשמל מסביבו. וראיתם את האזיקים שזוהרים על ידיו?"
"הוא בטח מסוכן, כדאי שנקרא לקפטן."
כשאז התערב מלח נוסף בעל שיער בהיר ועיניים כהות.
"מה קרה עכשיו? תאספו כבר את הדגים.." אמר להם.
"זה…זה…."
"זה נראה שהוא מת..או אולי זה מפלצת?"
"זה לא מפלצת, זה בסך הכל ילד." המשיך המלח בעל העיניים הכהות, בחן אותו. והחל להתקרב בזהירות אל גופת הנער ששכב על הרצפה בחוסר הכרה. זרק סמרטוטים יבשים על הרצפה מסביבו ובחן את מצב גופו והאזיקים על ידיו.
"אממ זה מוזר..למה האזיקים האלה זוהרים ככה?" תהה לעצמו ופנה אל המלחים.
"תגידו, למישהו יש מברג או משהו?"
"אתה לא רציני נכון?!. אתה למעשה רוצה לשחרר אותו מאלה?"
"טוב, הם נראים מוזר. וזה לא כאילו יצטרך אותם בכל מקרה." הסביר ושילב את ידיו.
"יש לי גרזן מתחת למיטה." התבדח אחד המלחים.
"למה יש לך גרזן לכל הרוחות?!"
"אתה בחיים לא תדע מתי תצטרך אחד." קרץ לו ממשיך להתבדח ורץ להביא אותו מחדרו.
לאחר שחזר איתו, הם בחנו את הגרזן והביטו זה בזה בהססנות.
"אתה..בטוח שזה רעיון טוב?. אולי עדיף שנשאיר אותו ככה."
המלח בעל העיניים הכהות נענע בכתפיו, ושיחק בקלילות בשיערו הבהיר.
"אין לנו ממש מה להפסיד אם הוא מת. ונוכל למכור אותם עם איזה סיפור מפוברק."
"רעיון טוב, באמת..נשמע טוב!."
"אני מסכים, אם אפשר להרוויח כסף עליו, למה לא?"
"כן!! בואו ננסר את הדבר הזה.."
החליטו ושניים שהחזיקו בגרזן התקרבו וניסו לנסר את האזיקים שזהרו באור מוזר ופלטו ניצוצות חשמל קטנים. אך לא חשוב כמה ניסו, האזיקים לא ירדו מידיו או נשברו.
"זה..מוזר." העיר אותו מלח בעל שיער בהיר כשהשאר ברעד מסוים.
"יותר מטריד אחי!..מה עם הרוח שלו תרדוף אותנו עכשיו?"
"ר..רוח? באמת…" גיחך כהה העיניים בבוז מבטל וחזר לסרוק את האזיקים שעכשיו החליפו צבע.
"תראו..הצבע השתנה.."
המלחים התקבצו יחד והביטו במחזה המוזר שנגלה מול עיניהם בשנית כשהאזיקים העקשנים שלא ניזוקו כלל מהגרזן, החלו לפלוט עוד ועוד ניצוצות אור. כאילו הגיעו לנקודת שבר ולאט לאט החלו להתמוסס באוויר, כאילו מעולם לא היו קיימים. ואף כשהסתיים אותו מחזה מטריד, המלחים המשיכו לעמוד מולו בתמיהה משתוממת. לא יודעים איך להגיב או מה לומר. יחד עם האזיקים נעלמו לחלוטין שברי החשמל והניצוצות והיה שוב בטוח להתהלך על הסיפון ולהתקרב אליו. המלח שגופו היה שרירי מעט מעבודת כפיים ועם ניצוץ סקרנות בעיניו הכהות, היה הראשון שהתקרב אל גופת הנער ובדק את קצב פעימות ליבו.
"אה!…הוא עדיין בחיים. היי, מישהו פה יודע לבצע החייאה?" צעק בקול מופתה מלווה בסוג של תמיהה אל שאר המלחים שהביטו בו המומים גם הם. ולאחר דקה אחד מהם הצביע וקרא בקול
"אני..אני יודע."
"אז כדאי שתבוא לכאן ותראה.." אמר והתרחק ממנו. נותן למלח שהתקרב בריצה את המרחב שהוא צריך, תוך שהמלח הניח בלחיצה מיוחדת את ידיו על חזהו של הנער. לאחר כמה פעמים רצופות של הפעולות שנראו חסרות טעם לצוות המלחים שעמדו בהשתהות והביטו בו. הנער חסר ההכרה החל להשתעל שיעולים חזקים ולהקיא מים. המלחים מיהרו להתרחק ממנו ביראה מסוימת, ובחנו אותו כאילו היה יצור זר כלשהו שהרגע התעורר.
המלח שביצע את ההחייאה קם בחיוך מלא גאווה, והתקרב לדבר עם המלח שהבחין שהנער עדיין בחיים, להודות לו על הבחנתו המהירה.
"אני עדיין לא מאמין שהפריק עוד בחיים! בחיי, יש לו את המזל של השטן!" הודה המלח עם העיניים הכהות, בעוד מבצע ההחייאה הנהן בחיוך מלא הקלה ואמר שכדאי להודיע לקפטן על המצב ומבלי לחכות לתשובתם פתח בריצה.
לאחר שהלך, הנער שהשתעל כמה זמן והקיא מים פקח את עיניו האטומות ובחן אותם. המלחים התרחקו ממנו שוב באימה ופלטו קריאות פחד קטנות, כולל המלח עם העיניים הכהות שהתרחק גם הוא במבט מוטרד מאשר באימה.
"מה לעזאזל..זה?" תהה, בעוד הנער בחן את סביבתו בשתיקה ומעגלי חשמל הקיפו את גופו.
לא אדיש אך גם לא אכפתי במיוחד, הוא פנה אל המלחים בקולו המחוספס.
"אני רעב.." פלט בקול קליל למרות שעיניו היו אטומות וריקות.
"אה?..מה??" שאלו ביחד במבטיהם המעוותים.
"אני רעב…אוכל." חזר בקול חסר סבלנות, כאילו רק נולד עכשיו.
הם בהו זה בזה כאילו היה משוגע.
"הפרחח הזה..למעשה דורש אוכל מאיתנו?"
"כך זה נראה."
"הוא לא יודע שהוא תכל"ס חייב לעבוד בשביל זה ושאנחנו יכולים בקלות להשליך אותו מהסיפון?.."
"כנראה שלא." בגיחוך.
למרות שהם לא ענו לו, הנער המשיך לבקש ומבטו הפך ליותר ויותר חד ומאיים. ולאחר כמה צחקוקים מצידם, אחד מהם התקרב אליו באיום והרים אותו מקצה הסחבות הרטובות שלבש.
"אל תתחצף לגדולים ממך, פרחח קטן!"
אך לפני שהספיק לעשות לו משהו נוסף, הנער נשך אותו בחוזקה והמלח שננשך פלט צעקה כואבת תוך שזרמי חשמל עברו בכל גופו. וזה נפל על הרצפה כאילו היה חפץ נטול חיים בקרבתו של הנער.
הנער פלט צליל בוז וחזר לשבת באותו מקום בו התעורר. שולח בהם שנית את מבטו המאיים שהיה אטום.
"אוכל…!" המשיך בקול מאיים שנראה יותר עצבני.
המלחים המבוהלים שצפו במראה של המלח שהתחשמל ונראה נטול חיים העביר בהם חלחלה ואימה. והם מיהרו לעשות כבקשתו בלי להעיר או לומר עוד מילה נוספת. מבוהלים הם צפו בו אוכל את מה שהביאו. הנער לא טרח להביט בהם שוב ורק אכל בידיו המלוכלכת את מה שהוצא לו לאכול.
ולאחר שסיים את כולו בלי לעצור לרגע, הוא חזר לשלוח בהם את מבטו המאיים כשהם רעדו למראה מבטו.
"עוד…"
"ע..עוד?…אבל..זה היה אמור להספיק לחודש שלם."
"עוד אוכל..!.." המשיך הנער בקול מאיים עוד יותר, והם מיהרו בריצה בבהלה.
"כ….כן!!…"
הנער נאנח והמשיך להביט מסביבו, היחיד שנשאר בקרבתו היה המלח עם השיער הבהיר והעיניו הכהות שחייך חיוך מיואש יותר ממראה המלחים האחרים.
"היי, פריק. תגיד..איך עשית את זה?..למלח ההוא.."
הנער הפנה לו מבט אטום ומאיים בשתיקה וחזר לשבת בישיבה מזרחית שבה היה קודם.
"אל תתעלם ממני! כדאי שתלמד מה מקומך, אתה שומע?!..אני מדבר איתך!"
הנער המשיך לשתוק והפנה לו את הגב, ממשיך להתעלם מקיומו, כאילו בכוונה. והמלח פלט נחירה זועמת.
"תאא. אתה כזה מטרד!. אבל אתה על בטוח לא תשרוד פה להרבה זמן." מלמל בכעס,
"היי! אתה שומע אותי בכלל, פרחח?!!..היי! הלו!!" צעק לעברו אך לא היתה תשובה. לאחר כמה דקות המלחים האחרים חזרו עם אוכל נוסף, הנער אכל בשתיקה ונראה כאילו ראשו ריק. המלח בעל העיניים הכהות ניסה לקרוא את הבעתו, אך נסיונותיו היו לשווא. והוא תהה מה לכל הרוחות עובר במוחו ברגעים אלה. אך קול גבוה קטע את רצף מחשבותיו והוא מיהר לעמוד בשורה ישרה יחד עם המלחים האחרים למול רב החובל שהתקרב אליהם עם מבנה גופו האמיתני. הוא לבש מה שמצופה מכל רב חובל, כובע מרווח ומרשים, וגלימה בעלת פרווה ומקטורן צמוד שהגיע עד סוף רגליו. לאחר
הקפטן שניצב מולם בעמידה סמכותית דרש הסברים על מה שהתרחש ומאיפה צץ הדבר שהמשיך לאכול על הסיפון באין מפריע, מבלי להתייחס לנכחותו. המלחים עדכנו אותו, כשהוא שתק וסרק את המלח שביצע החייאה כמה דקות ואז עבר אל המלח בעל העיניים הכהות.
"הבנתי. היי אתה..ריצ"י…אתה תיהיה אחראי עליו. אחרי הכל אתה הצלת את התחת של הפרחח. אז מאתה והלאה הוא תחת חסותך. כל מה שהוא עושה והתוצאות הם על אחריותך האישית."
אמר למלח הגבוה ובהיר השיער והצביע עליו, כשזה במבט מלא שוק והתנגדות.
"מה?!..רגע..למה אני?..ואני לא זה שהחייאה אותו!! למה אני נענש ?! אני לא צריך המטרד הזה! ואני לא מסוגל להשגיח עליו כל היום…בבקשה, קפטן.." ניסה לשכנעו אך הושתק בהיסט יד.
"אתה זה שהתקרב אליו ראשון, אז אתה אחראי עליו! זה הכל. ואתם, תחזרו לעמדות שלכם כלבים חסרי תועלת! זוזו!!" ציווה על שאר המלחים בטון סמכותי ועזב אותם. ריצ"י קילל אותו בלבו ושלח בו מבט זועם, בעוד הנער החזיר לו מבט נחוש והעלה גבה. ממשיך לאכול בשתיקה.
"לעזאזל איתו!..אני עוד יפטר ממך איכשהו, פרחח." חשב בליבו ובלע את עלבונו בשקט.
המשך יבוא…
תגובות (0)