פרק 3 – שלום, שמך יהיה…

המלח בהיר השיער בעל העיניים הכהות דחף את הנער אל פנים החדר בגסות. נעל אחריו את הדלת ובחן את תגובותיו של הנער עטוי הסחבות שנשאר עם מבטו האטום. הוא זכר איך מצאו אותו על הסיפון, אך לא היה בטוח מה בדיוק עבר עליו או מה יעשה הלאה. הוא ניסה לקרוא את הבעות פניו, אך הם לא הביעו שום רגש. הוא הזכיר לו בובה, לא שמחה ולא עצובה, בעצם לא מרגישה שום דבר אחר. מה שעוד יותר בלבל אותו היה שהוא פשוט ישב במקום בו דחף אותו, בלי להגיב, בלי לזוז. פשוט ישב שם בשתיקה בלי להבחין כלל בסביבתו או להיות מודע שהוא שם. הדבר יותר הרגיז אותו מאשר העציב אותו.
"היי, אתה מקשיב?..אתה בכלל מבין שאני כאן?!" קרא לו, אך הוא לא ענה. הוא בכלל לא הזיז את ראשו או את גופו במשך כמה דקות של שתיקה ארוכה. הוא תהה מה יכול להיות הדבר שעבר עליו שגורם לו להתנהג ככה. הוא התקרב בעדינות ובאיטיות אל גבו, למרות שלא נראו כל סימנים שהבחין בכך. והניח את ידו מול עיניו, בודק את כושר הבחנתו. לאחר שהעלה והוריד אותה כמה פעמים הנער החל להזיז את אישוניו ונראה כאילו התעורר מהיפנוזה בה היה שרוי. הוא מיהר לעלות את ידו וכחכח בגרונו, פותח בקול רם וברור
"תקשיב פרחח, זה התא שלי וכאן אתה תישאר. אסור לך לזוז מפה או לעשות משהו אחד מבלי לשאול את רשותי. כאן יש חוקים ואתה תציית להם. אתה לא יוצא מהכלל, לא חשוב מאיפה באת. ראשית, אם אתה רוצה אוכל, אתה צריך לעבוד בשביל זה! פה לא אוכלים חינם. ואם הקפטן מבקש ממך משהו, אתה תציית לו בלי כל התנגדות, מבין?!." לאחר שסיים את דבריו, לקח נשימה קצרה.
"בנוסף, אתה חייב ללמוד איך לבקש ולדבר עם אחרים. אתה לא יכול פשוט להתפרץ על אחרים אם אתה רעב, ולפחות תלמד לומר תודה אם מצילים אותך…היי, אתה..מה אתה עושה?!!" בעוד שדיבר, הנער כבר היה רחוק ממנו והחל לבלגן את שולחן העבודה הקטן שהיה בפינה, העיף ניירות בחיפוש נואש אחר משהו. פתח מגירות בפראות והוציא את הדברים שהכילו כאילו לא היה בהם ערך כלל. ריצ"י קפץ קדימה בזריזות ותפס אותו בחולצה, מעיף אותו לאחור בחבטה שגרמה לו ליפול לאחור.
"אל תיגע בדברים שלי, פרא שכמותך!! זה שולחן העבודה שלי. ואליו אסור לך באיסור חמור להתקרב אליו או לגעת בשום דבר שעליו, מבין?!..בחיי, תראה מה עשית…איזה בלגן." והחל לסדר אותו, בעוד הנער שלח בו מבט תוקפני מעט אך לא ענה או זז ממקומו. לאחר שריצ"י סיים לסדר את שולחן העבודה שלו, הוא נאנח אנחה כבדה וחזר לעמוד מולו.
"אני מצטער, לא התכוונתי להיות כל כך..קשה כלפיך. אני פשוט שונא שנוגעים לי בדברים…" בקול עדין יותר ועזר לו לקום. בין לבין הוא בדק וניסה לקרוא את הבעות פניו שנראה מבולבל יותר מעוין כלפיו.
"מה חיפשת בכלל? אה??" הביט בעיניו שברחו משלו. לאחר כמה דקות
"אני..רעב." ענה בקול שקט במבט אטום שהביט מעבר לו, בעוד ריצ"י עיוות מעט את פניו.
"למה חשבת שיהיה אוכל בשולחן העבודה שלי מלכתחילה?! לא אכלת לפני כמה דקות כמות שאמורה להספיק לחודשים? איך אתה מסוגל להיות עדיין רעב?? אתה..באמת יצור מוזר.." החליט בקול מעוות ונאנח שוב.
"לא חשוב כמה תחפש, אין פה אוכל. ואם אתה רוצה עוד אוכל, אתה חייב לעבוד. כמו שאמרתי לך כבר קודם. בחיי, אתה באמת מטרד." הניח את ידו על ראשו בייאוש. הנער הבחין במיטה הצמודה לקיר מצידו הימיני והניד.
"זה בסדר…עכשיו אני יותר עייף מרעב." אמר בקול שקט ופסע בצעדים אחרי מודעות אל המיטה, ונחת עליה חסר כוחות לחלוטין, ועיניו נעצמו מיד. ריצ"י שצעק בהפתעה
"אההה! לא, אל תירדם על המיטה שלי כשאתה רטוב עם הסחבות האלה! אתה תלכלכך את המיטה..רד משם! אההה!!" זעק והוריד אותו, מנענע אותו קלות למרות שהבחין שגופו היה מותש לחלוטין. הנער פקח את עיניו בעייפות כבדה ושפשף אותן עם ידו.
"מ..מה אתה רוצה?" שאל בכבדות, בעוד ריצ"י הושיב אותו בפינת החדר צמוד לקיר.
"גם אם אתה עייף, אתה לא ישן במיטה שלי! אין סיכוי בשום אופן!! לא מעניין אותי כמה לא נעים לך, תישן מצידי על הרצפה. אבל למיטה שלי אתה לא נכנס." והשתתק, הוא ציפה לתגובת התנגדות כלשהי או כעס, אך במקומה לא שמע דבר. הוא בחן את פניו ולא ראה גם בהם התנגדות או כעס על מה שאמר, אלה רק מבט ריק והנהון קל. הוא הבין לאט שמי שעומד מולו אולי מוזר, אך פיקח ולומד מהר.
"ב..באמת?..לא אכפת לך לישון על הרצפה??..היא..מאוד קרה וקשה אתה יודע." אמר ריצ"י בקול מופתע מעט.
"כן." ענה בקצרה ונשען על הקיר בעייפות עם גופו שנראה מעט רזה מדי. למרות מבטו העייף והאטום, הוא היה בהקשבה מלאה לדבריו של ריצ"י. מחכה לדבריו הבאים. בעוד ריצ"י המופתע לא היה בטוח מה עוד לומר.
"א..אני מבין. אממ..אם כך אין בעיה. כל עוד לא תיגע בדברים שלי, ולא תישן במיטה שלי או תעשה בעיות כלשהם לאחרים..אני מניח שנסתדר לבנתיים. אה, ושלא תעז לאכול את קרוקון. אתה יודע, הציפור שבכלוב שם. היא מאוד חשובה! אוקי?" והצביע על כלוב נחושת שישב על השולחן ומתוכו הציצה ציפור לבנת כנף יפהפייה, הנער הנהן בשנית. ומשם שניהם שתקו לכמה דקות ארוכות. ריצ"י לא היה בטוח איך להתנהל בנוכחותו של הנער שלא היה מסוגל לקרוא, והיה משוכנע שגם הנער לא ידע או רצה לנהל איתו דיון נוסף. כמוהו, גם הוא לא רצה להמשיך לדבר איתו, אך עדיין בערה בו שאלה שהוא שמר בתוכו מאז הרגע שנפל על הסיפון מרשת הדייגים.
"אתה יכול ללכת לישון אם בה לך אבל לפני זה…יש לי משהו לשאול. וזה מאוד חשוב שתענה לי, אוקי?" ווידא קודם בעוד הנער הביע הסכמה עם ראשו.
"אוקי..רציתי לשאול אותך מה שמך?" והביט בו, הנער רק שלח מבט חסר הבעה בעיניו האטומות ושתק. שניהם שתקו במשך שעה ארוכה כשלבסוף..
"היי, אולי תענה כבר?! אין לי כוח לחכות כל היום!! שאלתי אותך משהו חשוב, זוכר?!..מה הקטע שלך בכלל?!!. ואני לא יכול לפנות אליך כל הזמן כ"אתה" או כ"פרחח" או סתם כינוי מטומטם אחר. אני צריך את שמך!. תענה כבר." לאחר שפלט את כל אלו בלי לעצור לנשום, הנער הרים מעט את ראשו והביט עמוק אל עיניו.
"מה שמך?"
ריצ"י שעיוות את עיניו והרגיש בדחף לחבוט בראשו הניד.
"לא, קודם שלך! אני שאלתי אותך קודם, אז אתה חייב לענות לי קודם, קרצייה! אני לא עונה לך, אין סיכוי!. קודם אתה עונה לי."
"לא, קודם שלך." חזר אחריו בקול מלקוני נטול רגש.
"היי, אתה מנסה לשגע אותי?! תפסיק לחזור אחריי ותענה כבר! אין לי כוח למשחקים האלה." בעצבנות.
"תענה כבר" חזר אחריו שוב באותו קול.
"אהההה תפסיק כבר!! אתה מנסה לשגע אותי?!!. קודם אתה..תגיד לי כבר את השם שלך למען השם!" שולח בו מבט מרוגז ומעוות בו זמנית תוך כדי שתהה
"אל תגידו לי…שהבחור הזה באמת..לא יודע מה שמו! זה יהיה ממש מגוחך!"
"השם שלך….תגיד לי.." חזר, אך הפעם בקול שנשמע עייף וצרוד. לבסוף ריצ"י נאנח בוויתור והתיישב מולו.
"בסדר! אבל אחר כך אתה עונה לי, בלי חוכמות מבין קרצייה!? טוב, אז קוראים לי ריצ'ארד, אבל חבריי נתנו לי את הכינוי ריצ"י כי הוא קצר יותר. ושלך?" בחיוך קל.
הנער בהה בו כמה זמן, שותק בהבעה מוזרה שריצ"י לא היה בטוח איך לקרוא. ולאחר כמה זמן ששאל אותו בשנית מה שמו, הוא ענה בקצרה
"ריצ"י… ריצ'ארד.."
ריצ"י כמעט נפל על הרצפה בעיוות פנים, והתגבר על הרצון לדפוק את ראשו בקיר בגללו.
"לא! זה השם שלי..אתה לא יכול להשתמש בשם שלי! הוא שלי! לא סתם נותנים לאנשים שמות שונים אתה יודע! ואתה לא יכול להשתמש בשלי, תגיד כבר את שלך ונגמור עם זה! בחייי, כמה בעיות אתה עושה רק בגלל שם אחד!" אמר שוב בלי יכולת לעצור את עצמו, בקצב הזה הוא הרגיש כאילו הוא הולך להשתגע עוד מעט. בעוד הנער הזה עוד לא עשה שום דבר גרוע יותר. הוא חשש לחשוב מה יעשה הלאה.
"ריצ"י… ריצ'ארד" חזר הנער כאילו בכוונה, בעוד ריצ"י שהשתגע תפס בשרוול הסחבה שלבש.
"תקשיב קרצייה, פשוט תענה כבר ולא אכפת לי מה תגיד, במקום הזה חייב להיות לך שם! מצידי תמציא משהו מגוחך או משהו. העיקר שתגיד לי כבר את השם שלך! חייב להיות לך אחד, ועל זה אני לא מוותר לך! בין אם תרצה ובין אם לא, חייב להיות לך שם!" התעקש והרגיש מגוחך משום מה, ולא הבין מדוע. הוא בסך הכל רצה לדעת דבר בסיסי, אך עדיין הרגיש מגוחך.
הנער שוב נראה בעיניו מוזר, כאילו משהו זז בתוכו. הוא תהה אם הוא חשב על זה ברצינות מתוך השתיקה שחזרה להשתרר ביניהם ולאחר כמה זמן אמר לו בקלילות.
"תן לי אחד…תן לי שם." כאילו בתמימות, ריצ"י שוב לא היה בטוח איך להגיב לזה אז הוא קבר את פניו בידיו. וחזר להסתער עליו במילים
"נראה לך שאני יכול לתת לך דבר כזה?! אתה טיפש או מה?! אני לא יכול לתת לך שם, טיפש! זה משהו שצריך להיות לך מלכתחילה! אם יש דבר אחד בסיסי שיש לכל בנאדם בעולם הזה זה שם! וזה דבר קל ולא כזה מסובך שמקבלים ברגע שאתה בה לעולם הזה. אל תגיד לי שאין לך אחד כזה, כי אני לא מאמין לך! ואני לא יכול להמציא לך אחד, אני לא מכיר אותך מספיק ואני לא קרוב אליך בשום מובן! אל תצפה ממני לדבר כזה, פרחח!"
הנער שתק והוריד את ראשו, משום מה בעיניי ריצ"י הוא נראה מאוכזב. אך הוא לא בטוח בזה, אז הוא פלט אנחה זועמת והניח את ידו על ראשו כך שתמעך אותו בכל הכבדות שאפשר.
"אאא..אאה…" פלט בשקט ומיד שוחרר מידו.
ריצ"י קם על רגליו והפנה לו את גבו, למרות שידע שהנער צפה בו מרחוק הוא לא הסתובב או הביט בו חזרה. תוהה כמה זמן בשתיקה ולאחר כמה דקות חייך חיוך מעט מרושע.
"אז האידיוט הקטן רוצה שאתן לו שם אה?..נו מילא. הוא האידיוט שביקש את זה. למי אכפת, נראה איך הוא יגיב לשם שאתן לו. הוא בטוח לא יאהב את השם הבא." חשב והסתובב אליו באותו חיוך, מתכופף שוב אל פניו.
"בסדר, פרחח. אני אתן לך שם, וזה יהיה שמך מעכשיו ועד שניפטר ממך. ואל תתלונן אחר כך אם לא תאהב אותו. זו הבקשה שלך." כשקיבל הנהון קל הוא המשיך
"אוקי, שמך יהיה עכבר ביבים. מה דעתך? יפה אה?"
"בסדר." הסכים בשניות ולא נראה מוטרד כלל. ריצ"י בחן אותו כמה זמן, לא מאמין שלא מפריע לו כלל השם שהמציא לו במכוון. וחש מעט תסכול ותבוסה מצידו.
"אתה…בטוח?..אתה משוכנע שאתה באמת בסדר עם השם הזה?. אחר כך לא תוכל לשנות אותו. אין הזדמנות שנייה.." שאל במבט מעוות ועוד יותר קול מעוות. הוא לא האמין שהוא למעשה מקבל שם מגוחך כזה בקלילות כזו. משהו לגמרי היה לא בסדר בנער הזה, הוא ידע את זה.
"כן." הסכים מיד והנהן בחוזקה, עוצם את עיניו באיטיות ונרדם ברוגע.
ריצ"י גירד את ראשו, ונאנח עמוקות. לא בטוח מה קרה הרגע, אך הרגיש כאילו שהפסיד במאבק דמיוני כלשהו. מחייך חיוך קל והביט לעבר פניו של הנער שישן בשלווה ונראה עדין ופגיע בשנתו.
"הנער הזה..באמת…משהו מוזר. חחח אבל הוא גם לא כזה גרוע.." חשב תוך שהמשיך להביט בו עוד כמה דקות, ואז התרומם על רגליו והתמתח. מניח לו לישון בשקט וחזר אל שולחן עבודתו.

המשך יבוא…