פרק 4 – טיול חורפי

פרק רביעי

ארוחת הבוקר נמשכה כמו נצח, ורק ייחלתי לרגע שהיא תיגמר.
ברנדון לא הפסיק אפילו לשנייה לנעוץ בי את מבטו. גופי החל לנוע בעצבנות, "מה?!" לחשתי לו בזמן שכול היושבים משוחחים בקול מסביב לשולחן.
הוא השיב לי רק בחיוך גדול שהכניס לי יותר עצבנות. "תמות כבר, אידיוט", ציפיתי לראות את המבט המקפיא שלו, אבל לא, הוא רק צחקק לו בשקט בזמן שלגמתי מכוס המים שלי על מנת להירגע אבל במקום זה נחנקתי.
"טוב, אמא האוכל היה מדהים, תודה רבה" מיהרתי לקום ממקומי לנשק את אימי ויצאתי מחדר האוכל לכיוון חדרי.
"כן, היה באמת טעים, תודה רוז" הבנתי מכך שברנדון מתכוון לעלות ביחד איתי. יופי.
שנכנסתי לחדרי סגרתי את הדלת ופשטתי את בגדיי,בדיוק שהוצאתי את השמלה הפרוותית שלי מהארון, לבושה רק בהלבשה התחתונה,ברנדון נכנס.
מיהרתי להיכנס לשמלה אך הסתבכתי איתה. ברנדון צחקק והתקדם אליי, הוא סידר לי את השמלה בצורה נוחה וסגר את הרוכסן הקטן והלבן שבגבי, למשך כמה שניות הוא הסתכל עליי מהמראה ואני התעסקתי כמה שיותר בסידור השיער שלי, לאחר מכן לבשתי את מעיל הפרווה הלבן שלי וסידרתי את קפליו מול המראה.
"לאן את הולכת?" הוא שאל בשקט והניח את ידיו על מותניי.
"לא עניינך," הסתובבתי לעבר הטואלט וחבשתי את כובע הצמר שלי, הושטתי את ידי לעבר הכפפות, אבל ברנדון תפס את ידי ומשך אותי אליו, עניו בהקו מכעס "שאלתי, לאן את הולכת?" הוא שאל שוב בטון מאופק ובכל שנייה שעוברת הוא מחזק את אחיזתו בי, "לטייל. עוד משהו?" משכתי את ידי ממנו ולקחתי את הכפפות מהשידה, שמתי אותן על ידי ונעלתי את מגפי הפרווה שלי, כשהנחתי את מבטי על ידו של ברנדון, ידו הייתה מאוגרפת, ממש חזק עד שכמה ורידים בלטו ממנה, 'מגיע לו, שירגיש לרגע מה הוא גורם לי כל הזמן' גיחכתי והתקדמתי אל עבר הדלת.
לפני שפתחתי אותה ידו הגדולה של ברנדון אחזה בה בכוח ומנעה ממנה להיפתח.
"מה, ברנדון?" שאלתי בייאוש והסתכלתי בעניו, "בקור הזה?" הוא ניסה למשוך את הזמן, "כן בקור הזה, עכשיו זוז! " .
"איימי, תביני את זה כבר, אני בעלך ו-" הוא התחיל לומר אך עצרתי אותו במהרה, "רגע, רגע, טכנית, אתה לא בעלי עדיין, וגם לא תהיה," הפעם היה תורו של ברנדון לקטוע אותי, "את חייבת, אין לך ברירה." הוא דיבר אליי כאל ילדה קטנה, בכזה זלזול ולגלוג.
"על גופתי המתה, אז אתאבד, קח את אחותי קייט, ההפרש בניכם רק שש שנים תמימות, ואני בטוחה שהיא תסכים להזדיין איתך מתי שרק תרצה. עכשיו, אתה יכול לתת לי לעבור בבקשה?" הצבעתי על ידו והוא הוריד אותה בחוסר חשק.
לרגע שמחתי שזה נגמר, אבל הוא שוב תפס את ידי, "אל תדאגי, אנחנו נסדר את הדברים היום בערב, שמשפחתך בתיאטרון." חיוך מנצח עלה על פניו, הוא שיחרר את ידי וסימן עם ידו לכיוון הדלת, "תיהני בטיול שלך, מתוקה".
כשרגלי נחו על סף הדלת הסתובבתי אל ברנדון שהסתכל עליי באי הבנה, "אני בהחלט איהנה, אה , ואל תחכה לי, טוב?" חייכתי חיוך מנצח ויצאתי לעבר הדלת הראשית של הבית בלי לחכות לתגובתו.

התחלתי ללכת לעבר השוק, שם אין אף אחד בגלל השלג. בטח סוף סוף יהיה לי שקט לכמה רגעים.
כשהגעתי התקדמתי לעבר אחד הדוכנים והתיישבתי עליו, מקשיבה לשקט, מנקה את הראש ממחשבות.
האף שלי היה כבר אדום וקפוא, הקור חדר לגופי למרות כל שכפות הצמר והפרווה עליי.
אבל אהבתי את זה, הקור הזה עושה לי טוב. הדבר היחידי שעושה לי טוב .
נשמתי לאט את האוויר הקפוא, נהנית מהרעננות שנכנסת בכל נשימה מחדש לגופי.
המחשבה על מה שקרה היום מתחילתו של הבוקר עד עכשיו הציקה לי.
קולות של צעדים נשמעו חזק על השלג, פקחתי את עניי והסתכלתי מסביבי בכדי לראות מי שם.
נשמתי נעתקה שזיהיתי את אנדרו, הבטנו אחד בשני בהלם, זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו אחרי חודשיים ארוכים.
"אנדרו… היי.." אמרתי בלחש, לא מבינה איך הוא שמע אותי בכלל.
"היי איימי" הוא החזיר בקור והמשיך ללכת.
"אנדרו, חכה, התגעגעתי אליך, אולי תישאר קצת?" התחננתי בתקווה שהוא ישאר.
"מה קרה? עכשיו את כן יכולה לראות אותי? אמא וברנדון מרשים לך? איזה יופי…" הוא החזיר בציניות מרירה שגרמה לצביטה חזקה לצבוט את הלב שלי.
"מה? איך אתה מעז לשפוט אותי? חבל שאתה לא במצבי ואז היית מבין שאני לא רוצה את זה, אבל אני חייבת לעשות את זה!" העלבון והכעס שטפו אותי, איך הוא מעז לשפוט אותי ככה?
"אם היית אוהבת אותי היית שמה פס על כולם ונשארת איתי! לא היית נוטשת אותי ככה שבור ופגוע! לא היית נותנת בכלל שזה יקרה אם היית באמת אוהבת אותי! אבל כנראה שאת חושבת רק על השם, המצב הכלכלי וכל הדברים האלה שברנדון מספק לכם!" הוא הרים את קולו גם כן.
"אנדרו אתה לא שפוי! אני אוהבת אותך! אתה הדבר הכי יקר לי בעולם! איך אתה לא מתבייש לומר לי דברים כאלו?! אתה כל החיים שלי! ולא עובר יום בלי שאני חושבת עליך, ועל כמה שאני מפגרת! ואתה בא ומעז לומר לי שאני לא אוהבת אותך?! אתה יודע מה אני עוברת?!" הדמעות שלי החלו לצאת לאט, העצבים והכעס הרעידו את הגוף שלי, "אז אם אני עושה לך כל כך רע, תשכחי אותי וזהו!" הוא התקרב אל גופי והסתכל בעניי בכעס.
"טוב! אם זה מה שאתה כל כך רוצה, אני אשכח אותך!" התקרבתי אליו גם אני, "אין בעיה!" הוא החזיר, "פנטסטי!", התקרבנו אחד לשני יותר ויותר, ואז שפתינו התאחדו בלהט, אנדרו עצר את הנשיקה והסתכל בעניי בחיוך, "אני אוהב אותך, איימי.", הלב שלי החל לדפוק במהירות וכל הדם אזל מפניי, "גם אני אותך" אמרתי לאחר כמה שניות, אנדרו חייך ושב לנשק אותי, הקור גם לשנינו לרעוד אז התקדמנו לעבר ביתו של אנדרו שהיה קרוב.
נכנסנו לבית הקטן והחמים, בכל רגע אחד מאיתנו מאבד בגד או שניים בדרכנו אל מיטתו של אנדרו, חום גופי עלה וליבי דפק בחוזקה.
שנשכבנו על המיטה היינו ערומים כביום היוולדנו, התשוקה העלימה את הקור שניסה להרעיד אותנו.
באותו הבוקר נזכרתי איך זה לאהוב.