פרק 6 – תספר לי משהו עלייך

קודם כל ולפני הכל
אם זאת הפעם הראשונה שלכם תקראו קודם את שאר הפרקים ורק אז תחזרו.
פידבק חיובי ושלילי, שאלות, בקשות או כל דבר אחד בתגובות ואשמח לקבל כמה שיותר מהן.
כמו כן, שם הפרק הוא משפט מתוך הפרק עצמו אז בתגובות תרשמו מה היה המשפט שלפי דעתכם צריך להיות בכותרת.
אני רוצה להודות לכל מי שקורא ומגיב.
אז תודה וקריאה מהנה

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דצמבר 2011

למחרת, כשירד מהאוטובוס הצהוב נגלה בפני עמית בית הספר תחת מעטה כבד של ערפל. הוא חשב שזה מגניב והוא רץ ישר לתוך השער. הערפל לא היה כבד כמו שחשב בתחילה והא בהחלט לא היה מגניב כמו שחשב. הוא יכל לראות כמעט הכל וחוץ מהלחות הכבדה שעטפה אותו הוא לא הרגיש שום דבר שונה.
עמית נכנס לכיתה ושיעור מדעים החל. הכל היה כמו שצריך להיות חוץ מהתוספת החדשה – לילה, שמשום מה לא הגיעה לבית הספר. לאחר כמה דקות הדלת נפתחה ולילה נכנסה פנימה.
"סליחה המורה," אמרה והשפילה את מבטה "איחרתי את ההסעה"
"אוי! את בוודאי התלמידה החדשה, נעים מאוד. שמי נטשה ומה שמך?" שאלה במבטא רוסי כבד
"לילה."
"איזה שם מיוחד" צהלה המורה "פעם ראשונה שאני שומעת אותו. בכל מקרה, אני לא כועסת שאיחרת ואת מוזמנת לתפוס את מקומך."
"תודה המורה" לחשה לילה
היא התיישבה במקומה ליד עמית ובירכה אותו בבוקר טוב. כמובן שהוא לא רצה להראות שמח בחברתה אז מתוך נימוס הוא סינן "גם לך."
במהלך השיעור לילה ניסתה לפתח שיחה וכל פעם היא שאלה את עמית אם הוא זוכר שהוא הבטיח אתמול שהוא יראה לה את בית הספר אפילו אם ירד גשם. עמית לא הבין למה היא נטפלת אליו או למה היא כל כך מתרגשת מטיול איתו ברחבי בית הספר אבל מה שבטוח זה שהוא רוצה שהיום הזה יעבור כמה שיותר מהר.
היה נראה כי הזמן באמת חולף מהר מתמיד, רק לא מתי שקיווה. ההפסקה הגיעה מהר, מהר מידי. ישר בצלצול לילה תפסה את ידו ומשכה אותו בריצה מהכיתה. עכשיו הוא ידע שאין דרך להתחמק מזה.
הם התחילו ללכת בחצר שהתנקתה כבר מהערפל ועמית הסביר לה על מבנה בית הספר. "יש לנו חמישה בניינים. בניין א' וב', בניין ג' וד', בניין ה' וו'. אלו הבניינים שיש בהם את הכיתות. יש לנו גם את בניין המנהלה והספרייה ואחרון חביב את האודיטוריום ואולם הספורט." הוא הצביע על כל אחד ואחד מהם כשהסתובבו ברחבה הגדולה בין הבניינים. הרחבה הייתה מרושתת בבלטות אדומות ולבנות.
"מאחורי כל בניין כיתות יש מגרש. מאחורי בניין א' ב' יש מגרש כדורגל עם דשא סינטטי, מאחורי הבניין שלנו – בניין ג' ד' יש מגרש כדורסל קטן ומאחורי בניין ה' ו' יש מגרש כדורעף."
לילה הסתכלה סביב ובחנה כל פרט ופרט מבית הספר. חיוך גדול היה מרוח על פניה ומידי פעם היא הסתכלה על פניו של עמית בזמן שהסביר. פעם אחת הוא שם לב ושאל אותה על מה היא מסתכלת אבל היא לא ענתה. עמית החל להסמיק ולילה צחקה.
לאחר ההסברים שגבו כמעט את כל ההפסקה לילה שוב תפסה את ידו של עמית ומשכה אותו לספסל עץ קטן ובודד שעמד בשולי הרחבה הגדולה. הספסל היה רטוב מהגשם אך ללילה לא היה אכפת והיא התיישבה. עמית מיהר לעשות בעקבותיה כי הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא מפחד מקצת מים.
"אז, תספר לי משהו עליך." אמרה לילה בשקט
"למה את רוצה שאני יספר לך דברים עליי?" שאל עמית בתמיהה
"כי אנחנו הולכים לשבת אחד ליד השני עד סוף השנה, כנראה אז כדאי שנלמד להכיר אחד את השני, אתה לא חושב?"
"בסדר," ענה כלא מרוצה "מה את רוצה לדעת?"
"כל דבר שבא לך. נגיד מתי נולדת, תספר לי על המשפחה שלך. לא יודעת כל מיני דברים."
"בסדר, אבל בתנאי שאת מספרת לי גם."
"מבטיחה." ענתה בהחלטיות
"טוב אז יש לי אחות קטנה – בת שבע בשם עדן – אמא שלי לא עובדת ואבא שלי כל הזמן עובד – בד"כ בחו"ל ולכן הוא לא נמצא בבית הרבה זמן." הוא השתתק.
לילה חשה בעצבותו ומיהרה להציל את המצב.
"אין לי אחים, או אחיות." החלה לומר "אמא שלי מורה בבית ספר אחר ואבא שלי, טוב אני לא כל כך רוצה לספר מה אבא שלי עושה, אבל אולי אני יגיד לך בהמשך."
לכמה שניות שניהם השתתקו ופניהם בוהים באוויר. זאת הייתה השיחה הארוכה ביותר ביניהם והם כבר לא ידעו מה לומר.
"את יודעת משהו." שבר עמית את השקט, "למעשה יש לי יומולדת בעוד יומיים."
"איזה כיף לך!" צהלה לילה "ואתה מארגן מסיבת יומולדת?"
"אני לא יודע," השיב "אבל אם אני יעשה אני יודיע לך."
"מבטיח?"
"מבטיח" ענה בהחלטיות.
שניהם החלו לצחוק.
עמית לא ידע למה הוא אומר לה כל כך הרבה דברים או למה הוא הזמין אותה למסיבת יום ההולדת שלו. מסיבה שהוא בכלל לא רצה שתתקיים אבל פתאום זה הדבר היחידי שהוא רוצה. הוא לא יודע למה הוא כל כך שמח להיות בחברתה.
הם לא שמו לב שתוך כדי השיחה ענני השערה החלו להתקבץ. טיפות גשם בודדות החלו ליפול על ראשיהם. עד מהרה הטפטוף הפך לגשם רציני. הם המשיכו לשבת על הספסל בעוד הילדים האחרים ממהרים לתפוס מחסה. שיערו השחור של עמית נצץ תחת הטיפות, עיניו הירוקות נפגשו עם עיניה הכחולות של לילה. הם הסתכלו זה בעיני זה במשך כמה שניות ואז החלו לצחוק.
הגשם נחלש אך הם היו רטובים מכף רגל ועד ראש.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה אחרונה?" ביקשה לילה
"מה את רוצה לדעת?"
היא הרימה את ידה. אצבעה ליטפה את לחיו המנומשת של עמית עד שהגיעה כמעט לעין. היא העבירה את ידה שוב ושוב על הצלקת שנמתחה מתחת לעינו הימנית.
"איך זה קרה לך?" שאלה לילה.
עמית השתתק לרגע. פניו נטועות ברצפה. לאחר מכן הרים את ראשו מעלה על העננים השחורים.
"הכל בסדר?" שאלה בדאגה
"כן." אמר והשתתק לרגע "אני פשוט מנסה לזכור מאיפה קיבלתי אותה."
לאחר כמה שניות לילה בדקה אם הוא כבר הצליח להיזכר.
"לא," אמר לה "אני לא יודע ממתי הצלקת הזו."