פרק 8 – לדלות פיסת מידע

anonimus 30/05/2013 727 צפיות 5 תגובות

קודם כל ולפני הכל – וואו!
עבר הרבה זמן מאז שפרסמתי את הפרק הקודם ואני מאוד מצטער על כך אבל לא היה לי זמן לכתוב ובאמת להשקיעה בכתיבה עם כל המתכונות והבגרויות. אז אני מצטער.
בכל מקרה, אם זאת הפעם הראשונה שלכם תקראו קודם את הפרקים הקודמים ורק אז תחזרו. וגם אם זו לא הפעם הראשונה שלכם אני ממליץ לחזור במהירות על הפרקים הקודמים בגלל שלקח לי הרבה זמן לכתוב את הפרק הזה.
פידבק חיובי ושלילי, שאלות, בקשות או כל דבר אחד לכתוב בתגובות ואשמח לקבל כמה שיותר מהן.
כמו כן, שם הפרק הוא משפט מתוך הפרק עצמו אז בתגובות תרשמו מה היה המשפט שלפי דעתכם צריך להיות בכותרת.
אז אחרי החפירה הענקית הזאת (אבל מותר לי כי לא כתבתי פה הרבה זמן) הנה הפרק. אני מקווה שתהנו ושוב להגיב להגיב ולהגיב. כשאתם מגיבים אני משתפר.
ודבר אחרון תודה לכל מי שעוקב, קורא ותומך – אין עליכם
קריאה מהנה :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דצמבר 2011

כשעמית חזר הביתה אימו טיגנה שניצלים וריח השמן השרוף מילא את הבית. הוא חיבק אותה, ומיד פתח את החלון.
"איך את לא נחנקת אמא?" שאל
"אני אוהבת את הריח הזה," השיבה "הוא מזכיר לי ריח של ילדות."
עמית לא כל כך הבין אבל לא היה לא זמן לשאול כי מיד עדן ירדה במדרגות בקפיצות ובצווחות שמחה. שמלתה הוורודה מתעופפת אחריה וביד ימינה מוחזק טלפון.
"אבא מגיע הביתה!" צעקה, "אבא מגיע הביתה!"
חיוך גדול עלה על פניהם של עמית ושל אימו. יש! חשב לעצמו עמית, הוא יגיע ליום ההולדת שלי. הוא היה כל כך שמח שאביו מגיע אבל לא רצה להראות שמח כמו ילד קטן (כמו אחותו) אז הוא שמר על איפוק.
עדן הושיטה את הטלפון לאימה.
"אבא רוצה לדבר איתך" אמרה.
היא לקחה את הטלפון ועלתה לחדר השינה.
חיוך גדול עלה על פניה כששמעה את קולו העמוק של אסף בוקע מהטלפון. היא לא הרגישה כל כך קרובה אליו כבר הרבה זמן.
"אני מצטער שלא התקשרתי מתוקה," אמר "היו כמה ימים קשים וארוכים, אבל תמיד חשבתי עליכם."
"אז מתי אתה מגיע?" שאלה
"מחר בבוקר, ואני מאוד אשמח אם תבואי לאסוף אותי משדה התעופה." הם חיוכו. אף אחד מהם לא ראה את החיוך של השני מעבר לקו הטלפון, אך הם ידעו. הם חיוכו.
"ועוד דבר אחרון נעמה," המשיך "אולי, רק אולי תוכלי לתת לעדן ולעמית יום חופש מבית הספר כדי שאחרי שתאספו אותי נצא ליום כיף, כמו משפחה?"
"אני לא יודעת…" התחילה לומר לפני שאסף קטע אותה "תקשיבי חמודה, לא ראיתי אותך ואת הילדים כמעט חודש. לעמית יש עוד יומיים יומולדת ואני רוצה לעשות לו יום כיף. זאת תהיה המתנה שלי בשבילו. חוץ מזה שאני בכלל מרגיש רע שאני קצת לא שייך למשפחה הזאת כי אני כל הזמן בחו"ל. אני… אני רוצה לפצות אותך ואת הילדים על הזמן האבוד. אני יודע שזה לא יחליף אותו, או ישפר את ההרגשה שלך אבל אני מקווה ש…"
ביפ ביפ ביפ ביפ
השיחה התנתקה. נעמה זרקה את הטלפון על המיטה. הוא קפץ עלייה פעמים ונפל על הרצפה. היא נשמה נשימה עמוקה, הרימה אותו וניסתה להתקשר אל בעלה שוב, אך לא היה מענה מהצד השני.
נעמה ירדה מחדר השינה הישר לקולות הסכום המוטח על שולחן העץ.
"תפסיקי את זה מיד!" צעקה נעמה
"אבל אני רוצה שתחתכי לי את השניצל," דרשה עדן "אני רעבה!"
"אז למה את לא מבקשת מעמית שיעזור?" שאלה
"הצעתי לה," אמר עמית בעודו מכניס לפיו חתיכת שניצל "אבל היא אמרה שהיא רוצה שאת תחתכי לה."
נעמה נאנחה, התיישבה ליד עדן והחלה לחתוך את השניצל.
"בכל מקרה," החלה נעמה לומר "אבא אמר שהוא יחזור מחר בבוקר והוא ביקש ממני לבוא ולאסוף אותו."
"אני גם יכולה לבוא?" התפרצה עדן
"לא סיימתי," אמרה נעמה ברוך "אבא ביקש להביא גם אתכם ולעשות יום כיף לכבוד יום ההולדת של עמית."
קריאות שמחה נשמעו מצד השולחן בו ישבה עדן וחיוך קטן, על שפתיים ורודות ודקות, נראה בצד השולחן בו ישב עמית. נעמה בהתה בו, או יותר נכון בחיוך שלו. היא תמיד אהבה את החיוך הזה , הוא תמיד גרם לה לחייך. עמית הסתכל על אימו, מחייכת לאט לאט. כמה שאני אוהב את החיוך הזה חשב לעצמו.
במשך כל הארוחה דן עדיין חשב על הצלקת הזו, מתחת לעין ימין. הוא כל הזמן ניסה להיזכר ממתי היא ואיך זה קרה. הוא היה חייב לדעת, לא רק בגלל שאלתה של לילה, הוא היה חייב לדעת גם בשביל עצמו. היא תמיד הייתה שם, מאז שהוא זוכר את עצמו. היא חלק ממנו, חלק מעבר שהוא בכלל לא זוכר. והדבר הכי מוזר הוא שבמשך כל כך הרבה שנים שהוא ראה אותה, נגע בה, הוא אף פעם לא שאל את עצמו איך זה קרה.
בסיום הארוחה, שכבר לא נשארו שניצלים בצלחת או פתיתים בסיר ולאחר שעדן הכריזה שעכשיו היא הולכת למעלה כדי לטפל בבובה שלה, עמית נשאר עם אימו, לבד.
היא החלה לפנות את הכלים מהשולחן, לשטוף אותם קלות ולשים מיד במדיח. עמית עזר לה במשך כמה דקות ולבסוף הוא הרגיש שהוא לא יכול לשתוק יותר והוא פשוט שאל אותה.
"אמא…?" גמגם
"כן יפה שלי?"
"יש לי שאלה."
היא עזבה את הכלים במדיח והסתכלה על פניו.
"כולי אוזן יקירי." אמרה בחיוך
"הצלקת הזו כאן," אמר והצביע מתחת לעינו הימנית "איך קיבלת אותה?"
שתיקה ארוכה השתררה במטבח. זאת לא הייתה שתיקה רגילה, היה בה סוג של מתח. נעמה הרהרה ולבסוף נדה בראשה.
"אני לא מצליחה להיזכר, אני מצטערת." לאחר כמה שניות הוסיפה "זה כנראה היה משהו שולי, כשהיית ממש קטן, אני כבר זקנה ולא זוכרת הרבה." חייכה מאולצות וחזרה לשטיפת הכלים.
מוזר, חשב לעצמו עמית איך זה שהיא זוכרת כל פרט קטן מהחיים שלי אבל משהו כזה גדול, כמו צלקת היא לא זוכרת. הוא לא וויתר בניסיונו לדלות ממנה פיסת מידע, קטנה ככל שתהיה, ולכן המשיך ושאל.
"את בטוח לא זוכרת את זה?"
"בוודאות" אמרה בתוקף
"כי זה בטח דבר גדול. בטח ירד הרבה דם והייתי צריך ללכת למרפאה…"
"אמרתי שאני לא זוכרת!" התפרצה עליו
"הוא שתק ודמעות החלו להיקוות בעיניו. אחת ברחה וזלגה על לחיו הימנית, מלטפת את הצלקת ממש לפני שידו הקטנה של עמית מוחה אותה.
נעמה לא התכוונה לצעוק על בנה ככה אך למען ההגינות הוא דחק אותה לפינה. היא הסתכלה על עיניו המאדימות, ועל הדמעה היחידה הנופלת מעינו והיא ידעה שהיא חייבת להתנצל. היא לקחה נשימה עמוקה וספרה.
אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש
"אני מצטערת, עמית" אמרה בלחש, "לא התכוונתי לצעוק"
ועמית כאילו רק חיכה שתתנצל, כאילו רק חיכה שהכוח יהיה בידיו, הסתובב, רץ אל הדלת, יצא החוצה וטרק אותה בחוזקה. כל כך חזקה הייתה הטריקה שפתיתים לבנים של צבע הקיר, מעל המשקוף, צנחו על הרצפה.
ונעמה, היא רק המשיכה לשטוף את הכלים.


תגובות (5)

ואווו…..סוף..סוף..המשחתה..חתשבתי שכבר לא תמשיך….
טוב…פרק יפה מאוד ואני מקווה שאתה מצליך בבגריות ובהצלחה
מחכה להמשך…….תמשיך………………עוד היום …אבל היום….חחח
אוהבת שרית

30/05/2013 09:40

שרית אין עלייך, תאמני לי שרק בשבילך אני התחלתי את הפרק הבא.
בכל מקרה תודה על התמיכה ואני מקווה שעד יום שבת יצא הפרק הבא

30/05/2013 11:15

בבקשה =)

30/05/2013 11:17

אני כבר לא יכולה לחכות להמשך!! זה סיפור פשוט מרתק!
בהצלחה בבגרויות :-) :-) :-)
מתי אתה מפרסם את הפרק הבא?

02/06/2013 07:21

תודה רבה על התמיכה :)
הפרק בקרוב מאוד ושווה לחכות!

02/06/2013 14:00
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך