צבא

-עזה-
על עזה ידענו הרבה, עזה זה אנחנו ואנחנו זה עזה.
מרגע שהתגייסנו לגבעתי ידענו שעזה היא הגזרה המרכזית שלנו. האימונים,התרגילים, ההכנות, החומר העיוני ומורשת הקרב התמקדו בעזה. כל מה שחיכינו לו היה העלייה שלנו לקו רצועת עזה. עוד לפני שהתחלנו את הקו והמבצעים ברצועת עזה, היא כבר הייתה כולה בדמיוננו בצורה הכי מוחשית וארוטית שאפשר. ראינו אותה, הרחנו אותה, טעמנו אותה, שמענו אותה והרגשנו אותה בכל תא בגופנו.
התקופה הזאת, הייתה מאופיינת בתנאי שירות טובים, בפעילויות מעניינות ובמעגליות חוזרת של השבועות. היינו מגיעים ביום ראשון לבסיס, מאוננים עד הערב, יוצאים לריצה צוותית ובלילה מקבלים הסברים על המבצע שייצא במהלך השבוע. מתכוננים יומיים או שלושה למבצע, יוצאים, חוזרים באותו לילה, מנקים ומסדרים את הציוד ויוצאים הביתה כבר ביום חמישי. המבצעים שהוצאנו היו מעניינים ומאתגרים, מדי פעם היו חילופי ירי, מדי פעם מצאנו סליק עם אמצעי לחימה ולפעמים גם היינו מפוצצים אותו. לא היו מבצעים מסיבים עם חילופי אש כבדים שהרגשנו בהם חסרי אונים. הכול היה טוב ויפה באותה תקופה עד לאותו יום שבו התחלנו את מבצע "חורף חם".
חורף חם
עוד פצמ"ר ועוד קאסם נורו על ישובי הדרום. ירי הטילים מעזה לעבר שטח ישראל טיפס עד שהגיע לכמה עשרות בכל יום. הכניסות הקצרות שלנו לרצועה לא הועילו ואף הגבירו את כמות הקאסמים לעבר ישראל. לכן ירדה פקודה למבצע אחר, הרבה יותר ארוך, רחב, מסיבי וקטלני.
הוטל עלי להכין את ציר הפלוגה שלנו. הסתכלתי על היעדים: לאן צריכים להגיע, אילו בתים צריכים לכבוש מה הן המשימות וחשבתי שזאת בדיחה. מעולם לא נכנסנו כל כך עמוק לתוך ג'באליה. כשרציתי לבדוק מה היעדים של הכוחות האחרים, שמתי לב שיש כל כך הרבה כוחות והמבצע לא מסתכם אך ורק בשלוש פלוגות כמו שחשבתי. הצטרפו אלינו גם כוחות מגדוד הסיור של גולני, כוח של אגוז, כוח של דובדבן, כוחות של חיל ההנדסה וכלבנים מעוקץ. בנוסף כל גדודי גבעתי, בסיוע תותחנים, חיל אוויר, שריון והנדסה השתתפו במבצע. הוטל עליהם להגיע עד פאתי העיר ולהוות כוח מסייע ומסיח. הפקודה והתרגולים למבצע הספציפי הזה לא היו רגילים, אלא רחבים ונוקשים הרבה יותר. כל כך הרבה תרגולים ואימונים עד שהיה אפשר לחוש עד כמה שהמבצע הזה רציני וחשוב. כל כמה שעות המפקדים היו צריכים להתייצב בחדר המג"ד על מנת להתעדכן ולהיבחן על בקיאותם במהלכים המבצעיים המתוכננים.
אחרי שלושה ימי הכנות, כוחותינו היה מוכנים למבצע בצורה הכי טובה שיש. ההתרגשות הייתה גדולה והאדרנלין זרם בשצף קצף בעורקים של כל חייל וחייל, ממפקד החטיבה שהיה אחראי על המבצע ועד החייל הכי פשוט. כולם היו בתוך הסרט, כולם חיכו להרפתקה הגדולה בעזה ממנה, כבר אז ידענו, לא כולם ייצאו חיים.
שטח הכינוס של כול הכוחות לפני הכניסה וההתפצלות, היה במרחק של כ- 50 מטר מגדר המערכת המקיפה את עזה. שם כבר חיכו כולם בכוננות מלאה, עם הוסט, עם התיק שיש בו את כל הציוד הדרוש למספר רב של ימים בעומק עזה, עם הנשק הטעון והכדור בבית הבליעה. שם מפקד המבצע נשא את דבריו.הוא איחל לנו הצלחה ושנחזור כולנו בשלום הביתה. פתאום נשמעה אזעקה. לא ראינו את הקאסם יוצא ולא ידענו מאיפה הוא בדיוק בא, אבל ידענו שהוא מכוון אלינו. אף אחד לא זז, אף אחד לא רץ לתפוס מחסה, כולם עמדו וחיכו שהקאסם ייפול – בתקווה שהוא לא ייפול עלינו. למזלנו, הוא נפל במרחק של 100 מטר מאיתנו, מפקד החטיבה ניצל את הרגע ואמר שהמלחמה כבר התחילה, זה או אנחנו או הם, והם יעשו הכול בשביל להשמיד אותנו.
הלכנו, הגענו לגדר המערכת, פרצנו אותה, עברנו לצד השני, המשכנו ללכת בפנים הרצועה, היה קר, היה אור ירח, היה בוץ בכל מקום, זה לא הפריע לאף אחד, נכנסנו לתוך מטעים, יצאנו מהמטעים, עברנו ליד דיונות, הלכנו ליד בתים בודדים, לא נדלק אור ולא שמענו רעשים, לא התעכבנו והמשכנו ללכת. הגענו לפאתי ג'באליה, מכאן והלאה זה כבר לא צחוק.
ירי מסוקי קרב נשמע מעלינו כמו רעם חזק בליל חורף. הגדודים בצד השני של העיר התחילו גם כן לירות על הבתים על מנת להסיח את דעת האויב מהכניסה שלנו. תותחים ירו, וטנקים נכנסו לתוך הרצועה. מרגע זה כבר היה ברור לכל מי שגר בג'באליה שהצבא הישראלי נכנס בכל הכוח והולך להישאר הרבה זמן. המסגדים קראו לכל המתנגדים לכיבוש הישראלי להתעורר משנתם, לתפוס את הנשק ולצאת להגן על העיר.
טיל RPG נורה לעבר הפלוגה שלנו, רסיסים עפו ופצעו חייל של צוות פיני. צוות אלדן ניסה לעבור את קו הבתים הראשונים של העיר אך ירי מסיבי על הכוח גרם לכולם לסגת בריצה לפאתים ולחבור חזרה לפלוגה. אז הגיע התור שלנו. צעד אחרי צעד בזהירות דילגנו אחד אחרי השני כשחג'אג' מפק"צ מוביל. לשמאלו וסילי עם נשק קלעים ומימינו בוריס עם תת מקלע נגב, מאחוריו אלון עם רובה רימונים ואני ונדב מאחוריהם. כשאנחנו מחפים אחד על השני, מזהים דמויות ויורים עליהן, לאט לאט, בזהירות ובשיתוף פעולה יוצא דופן, התקדמנו לעבר הכניסה לבית הראשון שלנו. השתמשנו בתוואי השטח, כל עמוד וכל חומה או גדר שראינו בסביבה הייתה לנו לעזר. בוריס נתן חיפוי מסיבי של אש, וסילי הוריד בדייקנות יתרה חמושים שירו עלינו ואלון ירה רימונים לכל עבר. מצב הרוח היה מרומם אפילו שמעתי את וסילי מקלל את אלון כמו שהוא תמיד מקלל כשהוא שמח: "כוס אמא שלך אלון, הנשק שלך קרוב מדי לאוזן שלי, דפקת לי את השמיעה באוזן". חשנו כמו בתוך משחק מחשב, רק שהפעם אם מפסידים אי אפשר להתחיל מהתחלה.

איגור והחוליה שלו פרצו אל הבית תוך כדי שאנחנו יורים לכל עבר. הוא נכנס בזריזות תפס את בעל הבית באגרסיביות והורה לו לאסוף את כל בני המשפחה בחדר אחד. אחריו נכנסו כל הצוות וכן חזי המ"פ עם החפ"ק שלו בעוד שהחוליה שלי נשארה לחפות באש על הבית. כשכולם היו בפנים נכנסנו גם אנחנו והצטרפנו לעבודה על הבית.
העבודה על הבית כללה:
1. ארגון חדר המשפחה, בדרך כלל החדר של ההורים. דאגנו שמהשפחה תהיה מרוכזת כולה בחדר הזה על מיטת ההורים, כשהגברים המבוגרים כפותים. מצד אחד לא רצינו להתאכזר אליהם מצד שני לא רצינו להסתכן בתקיפה מצדם.
2. חלוקה של שאר החדרים לפי חוליות. על מנת שהמפקדים יידעו איפה כל אחד נמצא או ישן, חילקנו את החדרים לפי החוליות שלנו. כל חוליה ארגנה את הפינה שלה, פרסה מזרונים הוציאה בקבוקי מים, קצת אוכל והשאירה את חותמה, זה השטח שלה.
3. עמדות הגנה. הוצאנו בלטות מהרצפה והשתמשנו בחול שהיה מתחת על מנת למלא שקים ולהציבם מאחורי הקירות שפנו לרחוב. מטרת השקים הייתה למנוע התזה של רסיסים מהקיר במקרה ופוגע בו טיל מבחוץ.
4. בניית עמדת צלף. הבית עליו השתלטנו היה מושלם עבור הצלף שלנו ולדה. בית פינתי שצפה בצורה טובה מאוד על מרבית הרחוב. החשכנו את החדר, פרסנו רשת הסוואה בצבע ירוק שחור ממשקוף החלון אל הרצפה ב – 45 מעלות על מנת ליצור אשליה של חדר חשוך וריק. מאחורי הרשת ולדה בשקט בשקט התקין את רובה הצלפים שלו על חצובה והתכונן לירי בחמושים שעתידים לעבור ברחוב.

-ולדה-
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לטירונים או צוות שנמצא באימון הוא עלייה לקו זמני. מצוות באימון הוא הופך לשבוע או שבועיים לצוות בפעילות. בדרך כלל זאת פעילות לא מסוכנת שלא דורשת הרבה מאלו שמבצעים אותה. אולם היחס אל הצוות משתנה, שכן הצוות עושה פעילות מבצעית.
זה היה שבוע אחרי שסיימנו את קורס החבלה שלנו בדרום הארץ. עוזרי מפק"צ כינס אותנו והודיע לנו שעל מנת לאפשר את היציאה לחופשה הרגילה של הלוחמים, גייסו אותנו לעשות את העבודה שלהם במשך שבוע בגזרת הר שגיא, שנמצא על גבול ישראל מצרים. משמעות העלייה להר שגיא מסתכמת במארבים ליליים של הצוות במקום ניווטים, שינה בחדרים במקום באוהלים, אוכל טוב של מוצב לוחמים במקום מנות קרב של אימוני שטח ושק"ם בהישג יד כל היום ולא רק בהפסקות קצובות. כל היחס אלינו השתנה ביום אחד והצלחנו לחוש לשבוע אחד מה זה אומר להיות לוחמים ולא צוות אימון.
עלינו על האוטובוס ונסענו דרומה, הנוף השתנה במהרה, הכול היה צחיח ושומם והחום הקיצי של המדבר הורגש גם בתוך האוטובוס הממוזג. כשירדנו, ישר הסתערנו על החדרים, כל אחד חַָבַר לחברים הכי טובים שלו בצוות וארגן את השהייה שלו לשבוע הקרוב. לי היה חשוב רק להיות עם יעקוב שבאותו זמן היה ונשאר עד היום החבר הכי טוב שלי. בסופו של דבר מצאתי את עצמי בחדר עם יעקוב ועוד ארבע חברי צוות דוברי רוסית.
אחרי ארוחת צהריים, כונסנו כל הצוות בכיתה ממוזגת עם לוח עליו הייתה מונחת הפקודה למארב הראשון שלנו בכל השירות. עוזרי מפק"צ היה מאושר, אך ניסה להסתיר את התחושות שעברו עליו תחת ארשת פנים רצינית. כולם היו דרוכים והקשיבו להוראות בתשומת לב גדולה. לכל אחד היה תפקיד וכל אחד ידע מה עליו לעשות. אחרי הפקודה עשינו תרגולות, סימולציות, אפילו שיתפנו את טבחי הבסיס כדי שישחקו אויב מדומה ושקלנו מקרים ותגובות אפשריים. עם רדת החושך עלינו על ציוד ויצאנו למארב על הגבול במטרה לתפוס מחבלים, מסתננים, סוחרי סמים או סודנים שבורחים מהמדינה שלהם.
ככה במשך שלושה ימים, במשך היום היינו לומדים את הפקודה ואת הציר, עושים תרגולות, עולים על ציוד בלילה, יוצאים למארב, יושבים בצורת בננה הפוכה על מדרון שכוח אל אי שם קרוב לגבול מצרים ומחכים שמשהו יקרה. חוץ מהתנאים הפיזיים הטובים שקיבלנו בהר שגיא גם יצא לנו להתקרב הרבה יותר למפקדים שלנו, דני סמל ועוזרי מפק"צ. התברר לנו ששניהם, קודם כל, ממש אוהבים במבה וכל מה שעניין אותם בזמן המארב זה האם נשארה במבה. דבר שני קשה להם מאוד להישאר ערים בלילה. זה היה פשוט מגוחך, ברגע שהתיישבנו על המדרון עוזרי מפק"צ ואחריו דני סמל נרדמו. אכן היו סבבי שינה, בכל רגע נתון שליש מהכוח היה אמור לישון ושני שליש להיות ער. מאחר והמפקדים כל הזמן ישנו ולנו לא היה כל כך אכפת, קרה שהיו כמה שעות בודדות בכל מארב שאף אחד לא נשאר ער.
כולנו התקשינו לשמור על ערנות כשישבנו כמה שעות ושום דבר לא קרה. אולם הבולט מכולם היה ולדה. בגלל שולדה גם נחר ובנסיבות האלה היה קצת קשה להרשות את זה. הוא נחר כל כך חזק עד שעוזרי מפק"צ היה מתעורר מהרעש ושואל: "מי לעזאזל נוחר?"
"נו, מי נוחר? ולדה כמו תמיד" ענה יעקוב.
"אז תעיר אותו למען השם, הכוח שלנו עוד ייחשף בגללו" השיב עוזרי מפק"צ
חלפון שהיה קרוב לולדה נתן לו כפה שהעירה אותו בבום אחד.
"זונות!!! תור שלי לישון עכשיו!" צעק עלינו ולדה.
"ולדה, מה אתה צועק? מה אתה מפגר? תהיה בשקט." גער בו יעקוב.
עוזרי מפק"צ הסתובב עם גופו מעט והתקרב לכיוון ולדה בניסיון להסביר לו בשקט את המצב: "ולדה, אתה לא יכול לישון במארבים, אתה נוחר חזק מדי, זאת לא פעם ראשונה שאתה נוחר, אתה תמיד נוחר, בגללך לא תפסנו כלום עד עכשיו."
"בסדר, בסדר, לא רוצים אני ישן לא צריך, כוס אמא של כולם" אמר ולדה והשתתק.
לא עברו 10 דקות וולדה שוב נרדם ונחר בחוזקה.
"ולדה תקום! אתה נוחר כמו חמור" צעק עליו אלמוג.
"חמור?!? מה זה בכלל חמור?" השיב לו ולדה בקול רם חצי מתוך שינה.
פחחחחחחחחחחחח
כל חברי הצוות כולל: מפקדים, סמלים, קלעים, קשרים נגביסטיים, כולם התפוצצו מצחוק. גם ולדה חמור הצטרף בחצי קול לצחוק המתגלגל של כולם. קמתי על הרגליים בעודי צוחק ואמרתי: "די אי אפשר ככה, זה לא מארב זו שכונה, לא ייצא מזה כלום, בואו נחזור לבסיס אנחנו סתם יושבים ומריצים צחוקים."
שנייה לפני שעוזרי מפק"צ בא להושיב אותי, גיל שחיפה לאחור שמע רעש וזיהה תזוזה כמה מטרים ספורים מאיתנו. בלי לחשוב פעמים דרך את הנשק וצעק: "וואקף, באמא שלי!!!" קם מהמקום שלו והתחיל להתקדם לעבר התזוזה וכל החוליה האחורית איתו. היינו בטוחים שהוא זיהה חיה או משהו וצעק עליה לעצור בערבית ועוד הוסיף "באמא שלי". זה רק הצחיק אותנו עוד יותר, מצאתי את עצמי עומד באמצע המדבר וצוחק כמו שלא צחקתי מעולם.
אבל גיל לא צעק "וואקף" לאיזושהי חיה. החוליה האחורית חזרה תוך שתי דקות למקום המארב עם ילד מצרי בן 14 – 15, כפות. יכול להיות שאם ולדה חמור לא היה נוחר כולם היו ישנים ולא מבחינים בו. או במקרה אחר אם לא היינו עושים רעש, הוא לא היה נבהל ומסגיר את עצמו. במזל לא היה זה חמוש מקצועי שאחרי שהיה שומע אותנו, היה מוריד את כולנו בצרור אחד.

-חמור-
ולדה חמור בדק את הטווח לכל נקודה ונקודה ברחוב מהעמדה שהיצבנו במיוחד עבורו במרכז ג'באליה, בתוך רצועת עזה. הוא בדק שהנשק תקין, שהכול מונח במקומו, שהכול נקי והכוונות מכוונות היטב במקצועיות נעלה שבקלות אפשר להעריץ. השמש לא הספיקה לעלות וכבר זיהה חמוש רץ ברחוב. שנייה לאחר מכן נורה כדור והחמוש נפל על הקרקע. אחר כך הגיע אמבולנס עזתי ופינה את ההרוג מהרחוב. חיכינו כולנו דרוכים לראות האם נחשפנו בעקבות הירי של ולדה חמור. שום טיל לא שוגר על הבית שלנו, שום רימון לא נזרק לעברנו ושום קליע לא נורה לכיווננו. לאויב לא היה מושג או חצי מושג איפה הצלף הישראלי יושב. כך, חמוש אחר חמוש בקצב של אחד לשעה מצאו את מותם באותו רחוב ארור בג'באליה.
לקראת הצהריים חמור התקרב לעבר הבית. הוא הלך בצעדים אטיים וגרר אחריו עגלה עם מטען שמנקודת המבט שלנו קשה היה לקבוע מהו. ולדה חמור קרא לחזי מ"פ ושאל אותו מה לעשות עם החמור שמתקרב לבית. חזי מ"פ חישב את הזמן שייקח לחמור להגיע לבית ומצא שיש לו בערך שתי דקות להחליט. הוא העיר את הקשר שלו יעקוב שבמקור היה בצוות שלנו.
"יעקוב, תעלה בקשר מול המג"ד, תגיד לו שחמור עם עגלה, שעליה מטען שאנחנו לא מזהים, מתקרב והאם יש אישור לולדה לירות עליו?"
יעקוב שהיה חצי רדום הסתכל בחזי מ"פ בתימהון ואמר: "אתה רוצה שולדה חמור, יירה בחמור?"
"יעקוב, כשאני נותן הוראה אתה מבצע ולא שואל שאלות" אמר לו חזי מ"פ.
יעקוב עלה מול המג"ד וזה אמר לו שבמידה והחמור מתקרב, ויש חשש למטען חבלה על העגלה יש לירות בו בהקדם בלי לחשוב פעמיים.
"יש אישור" אמר יעקוב לחזי מ"פ ורץ להעיר את כל הצוות בצעקות שולדה חמור הולך לירות בחמור. תוך שנייה החדר התמלא בכל חברי הצוות שבאו לצפות במאורע ההיסטורי הזה.
הירייה נורתה והחמור צנח ארצה בכבדות כשהוא עדיין קשור לעגלה ונאנק מכאב. ולדה ירה עוד כדור על מנת לחסלו לגמרי ופיצח לו את הראש. נהר של דם זרם ממנו וצבע מטרים רבועים של אדמה באדום ארגמן. אף אחד לא התקרב לאזור מאז והכניסה המזרחית לרחוב נותרה שוממת עם חמור קשור לעגלה ומוטל על הקרקע שותת דם.

מחבל מדוגם
אחרי שכבר נכנסים, אחרי שכבר מורידים מספר רב של חמושים, אחרי שכבר אוכלים ושותים, אחרי שכבר כל מה שחיכינו שייקרה קרה האדרנלין יורד וכבר רוצים לחזור לישראל. אילו השעות הכי קשות, בהן כולם עצבניים, כולם רבים עם כולם וכל אחד רק מנסה לתפוס את הפינה שלו וללכת לישון.
"מי יכול להחליף אותי?" שמעתי קריאה מהחדר של רובה הצלפים.
אני ישן, אמרתי לעצמי, אני לא שומע דבר, אם מישהו רוצה שאני ספציפית אחליף אותו הוא כבר יבוא להעיר אותי.
"שמישהו יבוא להחליף אותי בעמדת הצלף!"
שמעתי שוב וזיהיתי שזה הקול של איגור.
המשכתי ממלמל לעצמי: קיבינימט, תישן, אתה עייף, אם תעלה לעמדה אתה סתם תירדם. התגלגלתי על הצד ניסיתי בכל הכוח להתעלם מהקריאות. בסופו של דבר קמתי וצעדתי לעבר עמדת הצלף.
אולי משהו מעניין יקרה, חשבתי.
איגור נתן לי תדריך קצר על השימוש בנשק צלפים ובכוונת, ידעתי איך להשתמש בנשק עוד מקורס המפקדים אך הרענון החדיר בי עוד ביטחון.
"תודה אחי שבאת" אמר איגור, עזב את החדר, נשכב על הרצפה במסדרון ליד ונרדם. התחלתי לתצפת, שרתי לעצמי שירים, השתעשעתי עם הנשק קצת, עשיתי כאילו אני מזהה מישהו ואז יורה בו. עד שלפתע באמת זיהיתי מישהו, רץ עם נשק מקצה אחד של הרחוב לקצה השני. התבלבלתי לרגע, לא היו לי הביצים להיכנס בין הכוונות של נשק הצלפים שהיה לידי מוכן לירי. התחלתי לצעוק: "ולדה, ולדה, יש זיהוי בוא מהר." אך כל מה ששמעתי מולדה חמור היו מלמולים מתוך שינה. "מה? מי זה? מה זיהוי?"
"ולדה! צעקתי שוב, בוא מהר יש פה מחבל!"
איגור התעורר מהקריאות שלי, קם על הרגליים דפק לולדה חמור שתי סטירות, נענע אותו ואמר לו: "ולדה תעוף לעמדה יש זיהוי של מחבל."
"אה, מחבל. למה לא אמרת קודם?" אמר ולדה חמור, קם על רגליו והגיע לעמדה.
"איפה מחבל?"
"עד שבאת הוא ברח" עניתי לו
"טוב, לא נורא מחבל היה, מחבל יחזור" ענה לי ולדה חמור והחל מארגן את עצמו לשמירה בעמדה.
"ספר לי איפה ראית מחבל, מה עשה ואיך נראה" הורה לי ולדה חמור תוך כדי שהתמתח ופיהק.
"אםםם, אתה רואה את החומה שם?" הצבעתי על חומת אבנים שהייתה ברחוב והמשכתי להסביר לולדה חמור כששנינו בוחנים את דרום הרחוב.
"הוא רץ מצד שמאל שלנו לצד ימין התחבא מאחורי החומה הזאת ואז רץ לכיוון…" בעודי מספר את סיפור המעשה בחמוש, עוד חמוש הופיע. ממש מולנו חצה את הרחוב כשהוא נושא נשק ווסט מדוגם. לא הספקתי להגיד: ולדה יש פה עוד חמוש וכבר נשמעה ירייה והבן אדם שהיה ברחוב נפל קדימה, השתטח על הקרקע ונעלם באורח פלא.
"נו? הרגתי מחבל מדוגם?" שאל ולדה חמור.
"לא יודע." עניתי מבולבל.
"מה לא יודע? פגעתי או לא פגעתי? בשביל מה אתה פה יוני?" גער בי ולדה חמור.
"ולדה, אני לא יודע מה להגיד לך, המחבל המדוגם השתטח על הרצפה ונעלם בכפל הקרקע. אני לא יכול להגיד אם הוא נפגע ובגלל זה נפל קדימה או שהוא שמע את הירייה ומתוך אינסטינקט השתטח קדימה אל כפל הקרקע וזחל למקום בטוח.
ולדה חמור ממש התרגז על התשובה שלי והתחיל מנענע אותי: "לעזאזל יוני, פגעתי או לא פגעתי במחבל המדוגם?!"
"לא יודע!!!" השבתי שוב.
סירנה של אמבולנס קטעה את הויכוח שלנו, הוא נסע לעבר כפל הקרקע אליה נפל הבן אדם. האמבולנס נעצר, הדלתות נפתחו ושני חובשים פלסטינים יצאו בכבדות מתוך הרכב. הם הוציאו באיטיות את האלונקה ופרסו אותה על הכביש. התבוננתי בהם ביתר תשומת לב ובחנתי כל תנועה שלהם.
"הנה המחבל המדוגם!" אמרתי ברגע שהרימו החובשים את הפצוע מתוך כפל הקרקע אל האלונקה. לא הספקתי לברך את ולדה חמור על הפגיעה וכבר שמעתי עוד ירייה. גוף הפצוע קפץ רבע מטר באוויר ונחת חזרה על האלונקה. אחרי זה, החובשים כבר לא נעו באיטיות אלה הכניסו את הפצוע במהירות שיא אל הרכב ונסעו משם בטיל.
"מה לעזאזל זה היה, ולדה?"
"עכשיו אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא לא יחלים ויחזור לעסוק בטרור" השיב לי ולדה
שתקתי, והלכתי לישון על אחת המיטות.