צל בהיר2#

הלכתי בשביל הצר והסלעי שהיה מוכתם בדם וזרועה גופות מעוותות. מי היה פה?
"ליתר דיוק מה קרה פה" ענה קול, לא טרחתי להסתובב. עם הא היה רוצה אותי מתה זה כבר היה קורה.
"צל בהיר, עני לי!" אמר בדרמתיות מוגזמת
"חרש, שתוק! השם שלך לא מרמז על שקט?" עניתי לו במעט קור
"נו.. מה קורה?" שאל והופיע מולי. שערו היה חום בהיר ועיניו ירוקות כהות. עורו היה שזוף ומכסה צלקות. חרש היה בן 18, גדול יותר ממני בשנתיים בלבד אבי ממש ל היה מרוצה שאני מבלא בחברתו.
"הרגתי כמעט את כל הכפר שלי" עניתי
"אה.." אמר, משום מה הוא תמיד הבין אותי… וידעתי שאני יכולה לבטוח בו.
"ואני מנחשת שאתה יודע מה קרה פה, נכון?" אמרתי ובעטתי באבן
"כן, חבורה של עירוניים עם קעקועים חלפו פה והרגו את כל מי שעמד בדרכם. הם ממש כועסים על מישהי עם עור שזוף, שער שחור מאוד ועניים אפורות בהירות אבל אני לא יודע מי זו" אמר בחצי חיוך. חוש הומור מאוד מקולקל החלטתי.
"אחותי?" שאלתי "היא הרגה שלושה כאלו בשבוע שעבר"
"לא… יותר מידי זמן" אמר
"דודה שלי? היא הרגה כמה כאלו לפני יומיים"
"מה יש למשפחה שלך נגדם?" שאל אותי, שוב בדרמתיות מוגזמת. שחקן הוא לא יהיה. חלום מאוד לא הגיוני במקום שמו זה אבל חרש הוא לא הגיוני בעליל.
"זה רק אבא שלי, הוא רוצה לנקום בהם בגלל שרימו ביריד" השבתי
"רק בגלל זה? הוא סתם פותח מלחמה!"
"לא סתם, הוא רוצה שאני יהיה בראש הארגון שהוא מקים"
"ארגון? זה לא היה מאפיה?" שאל
"לא, הוא מטורף!"
"נראה שזה עובר בגנים" אמר בגיחוך
"למה?"
"הרגתי את כל הכפר שלי" חזר על מה שאמרתי
"כמעט כל הכפר" השבתי לו במבט חמוץ. מה הוא רוצה ממני?
"אכפת לך עם אני יתלווה עליך?" שאל
"לא יהיה שום דבר שיעצור אותך" השבתי בשקט
הוא חייך וענה "נכון, את יודעת. מאוד מעייף ללכת ברגל. רוצה לעוף?"
"לא! אני שונאת לעוף!"
"לרחף?"
"לא"
"לרוץ?"
"לא"
"לדלג?"
"לא, עם אתה רוצה, נלך ברגל" הדגשתי את המילה האחרונה
"את מעצבנת" השיב "ומה עם סוסים?" שאל בתקווה
"קודם תמצא" אמרתי והוא זוג סוסים חומים הופיעה מאחורי שיח
"ו…?"
"נרכב עליהם" אמרתי
"מה זה?" שאל פתאום בקול מעט מפוחד. הקשבתי.
"אלו המקועקעים!" אמרתי
"מה?" שאל
"העירוניים" אמרתי "חייבים לברוח!"
"למה כשאני יכול לעשות שהם פשוט לא יראו אותנו?" שאל בחיוך רחב
"אז תעשה את זה!"
"כבר עשיתי" אמר ונשען על אחד העצים נמוכים והמכוערים שהיו פזורים על פני הנוף זרוי השיחים. חבורת המקועקעים חלפו על פננו. חצי מהם על אופנועים וחצי על סוסים ומוזיקה מחרישת אוזניים בקעה מהרמקול.
"אני רשמית שונאת אותם" לחשתי לו
"הקדמתי אותך" לחש חזרה

"איפה השחקן הכושל?" צעק אחד האופנוענים
"הוא מפחד?" שאל השני בלי חולצה ועם קעקועים בכל הזרועות.
"מת מפחד!" ענה לו אחד מאלו שרכבו על סוסים והשאר צחקו בקול רועם.
"ממש" ענה חרש בלחש והשרירים שלו התקבצו. הנחתי את ידי על זרועו השרירית
"אל תעשה כלום!" לחשתי לו והוא חייך
"אני לא טיפש" לחש חזרה והמקועקעים שוב צחקה
"לא הייתי אומרת את זה אבל די אמיץ.. כן" השבתי וראיתי שאחד האופנוענים ירד מהאופנוע שלו וצעד עלנו.
"אז אני רואה שמצאת לעצמך בחורה" אמר האופנוען והסיר את הכובע שלו ורטייה כיסתה חצי מפניו. שערו היה מחומצן ועיניו כזהב מותך.
"על מה הוא מדבר?" שאלתי את חרש
"לא הכרת לנו אותה" אמר האופנוען "בואו נעשה עליה סיבו. מה אתם אומרים חברה?"
"כן!-"גדול!" ענו השאר.
קמתי ואש בהקה בעיני. "אף אחד אבל אף אחד לא נוגע בי!" אמרתי בכעס. חרש קם מאחורי.
"הם חזקים מידי" אמר מאחורי בשקט
"נכון, תקשיבי לחבר שלך!" החזיר זהוב העניים
"מי אתר?" שאלתי בקול קר כקרח.
"אני רואה שיש לה אש" השיב
"לא" עניתי "צל". הצללים זינקו כמו חניתות. חתכו וקרעו את האופנוענים לחתיכות. היו כמה שניסו להלחם אך זה היה חסר תועלת.
"תפסיקי או שאני יהרוג אותו!" צרח זהוב העניים כשפגיון נח על צווארו של חרש.
"לא!" צרחתי בזעם וצל חד ערף את ראשו. חרש בא אליי בזהירות ובמהירות והניח יד זהירה על כתפי. זעמי שחך כמעט מיד.
"מה קרה?" שאלתי בחולשה ונשענתי עליו
"הרבה מאוד, הרבה מאוד" השיב ואז אפלה חמקה לתוך ראשי והרגשתי הרגשה עמומה על כאב בראש.
"שיט!" לחש חרש נראה לי ואז החשכה השתלטה עליי. ישנתי.