קללת הסוד-פרק 7
ארקיס חייך חיוך מרושע ואמר"הנה את, ואל." נמלאתי פחד ובלבול – איך הוא הגיע לפה? "מה אתה עושה פה?" אמרתי בקול מבולבל, "אני חושב שאת יודעת." אמר בלחשוש – כמו נחש. לפתע הוא הוציא מזרק מהיד ואמר לי בקול מלא רוע"אני מניח שאת שואלת את עצמך מה זה, זה מזרק." צחקקתי בלבי ואמרתי בקול עוקצני:"לא ידעתי.." הוא צחק צחוק מרושע וצעק"אז את לא יודעת מה יש בפנים!" לא הספקתי לענות והוא תקע לי את המזרק בוריד של היד מיד הרגשתי סחרחורת נוראית ונלפתי על רצפת הרכבת – חסרת אונים, הדבר האחרון ששמעתי היה קולו של ארקיס לוחש לי בשעשוע"לילה טוב."
פתחתי את עייני.הייתי בשדה מלא פרפרים.היו שם פרפרים מכול הסוגים כאלה שרציתי לתפוס אבל בחיים לא הגעתי אליהים בילדותי.הכול ניראה כמו משחק ילדים. זהו! משחק. התחלתי לצבוט את עצמי ולהכריח אותי להתעורר. טיפת מודעות הזדנבה למוחי וששמעתי את ארקיס אומר ״מה? זה לא יתתכן״ התעוררתי לגמרי ופתחתי את עיני ״מה לא ייתכן? ״ שאלתי ״את,את לא כמו כולם״ מה ? אני יותר כמו כולם מכולם. ״שקרן״ אמרתי בשקט.
הוא קם בשקט והלך.לא ברור לאן. אני המשכתי לסייר לי ברכבת. פתאום היא עצרה בפתאומיות והכריזה הכריזה ״תחנה אחרונה שיקגו״ יצאתי מהרכבת וראיתי תחנת רכבת רגילה.טוב למה ציפיתי…. הלכתי והלכתי עד שראיתי את האישה הורודה והאיש הכחול מדברים בניהים והחלטתי לעקוב אחריהים. שמעתי את שמי! הם דיברו עליי ״ארקיס אמר שהיא יכולה לצאת מההדמיות! מה אתה חושב שזה אומר?״ ״לא יודע…אני לא מבין איך ״ ענה לה
העניין הזה נעשה מוזר מדי. החלטתי לצוטט לשיחתם. לעקוב אחריהם. "אולי היא העשירית והאחרונה?" קולה של הבחורה הורודה ירד ללחישה חרישית שבקושי שמעתי. "לא יודע, אֵר, היא לא דומה לאחרים" הם החלו להתקדם אל עבר היציאה מהתחנה ואילו אני עקבתי אחריהם, נזהרת לא להיחשף. כשהיו כחצי מטר מהיציאה כחול-השיער עצר במפתיע. "סאם? מה-" מילמלה הורודה בפליאה. "ששש…" הוא אמר "היא מצוטטת לנו"
תגובות (1)
אממ… נשמע מעניין, תמשיכי