קמבודיה פרק 2

וככה מצאתי את עצמי בגן היונים , או איך שכולם מכנים אותו , גן הציירים , יושב בחוסר מעש מלחיץ על ספסל עץ . חיכיתי שאיזשהו נס יפול עליי מהשמים , לא ידעתי איפה לקבור את עצמי , חיכיתי לגאולה של עצמי . ולפתע , ממש כמו מתוך סרט דרמה קיטשי , ניגשה אליי בחורה מנומשת , לבושה בבגדים מלוכלכים בצבעים וכובע ברט אדום . כמו שאמרתי , קיטשי למדי .
" אכפת לך אולי …. אם אתה מתכוון להישאר פה הרבה ….. שאני אצייר אותך ?" היא שאלה אותי כשהיא עוטה הבעה מאושרת וקורנת .
" לא תצטרך לעשות כלום , רק לשבת פה " היא הוסיפה בחיוך רחב .
משכתי בכתפיי חייכתי אלייה מתוך נימוס " בכיף " עניתי בשלווה .
גם ככה אין לי מה לעשות . הבחורה רצה , או שיותר נכון לומר – דילגה בעליזות , אל קן הציור שלה והתחילה לצייר במרץ. אני פשוט עקבתי בעייני אחרי אנשים בגודל נורמאלי שהצתמקו והצתמקו כשעלו במעלה האייפל . עייני לחדו את ארלט וגרייס יושבות במרפסת עם גבר לא מוכר ומדברות איתו , כאילו בהתגוננות .
כמה שרציתי לברוח מהמציאות הזאת , הו , כמה שרציתי … לקום בבוקר ולגלות שכל המקרה היה חלום ותו לא . אני מניח שאף פעם לא יכולתי להתלונן , אני גר בבית שיותר דומה לארמון מאשר לבית רגיל , זכיתי להשכלה ולתרבות מתוך מאות או אולי אלפי תינוקות יתומים, אלו נשמעים חיים יותר מסבירים , אך איך שאני מרגיש בתוך כל סבך הבעיות שהתחיל בדיוק היום בבוקר , אי אפשר להסביר .
יש אנשים שלא יוכלו להבין למה אני כל כך כועס , את האמת שאני בעצמי עוד לא סיימתי להבין , אבל משום מה , אני כועס . כאילו אני זוכר ואפילו עדיין מרגיש את ההרגשה הרעה , אך הסיבות נשכחו .
וזה הדבר הכי גרוע – לכעוס בלי סיבה .
אני מבין למה יש פה כל כך הרבה ציירים , הרחוב נראה כאילו יצא מתוך גלויה .
ואילו יש פה הרבה סיטואציות עירוניות , יפהיפיות , מוזרות , מטלטלות ואולי אפילו עצובות ; ליצן שלבוש בבגדים צבעוניים מעשן סיגר , ילדה קטנה רצה בגינה כדי להבריח את היונים , כמה נערות צרפתיות טיפוסיות משוחחות בהתלהבות , ילדים משיטים סירות נייר בתוך המזרקה .
לפעמים שאני חושב הרבה , אני מתחיל להתבונן בעולם באופן שונה , כאילו אני מביט בציור שמן של אומן דגול – זה קורה לי ממש עכשיו .