רובוט מספר 22- חלק ב'

הילדים ששיחקו בדשא שצמח פרא התגלגלו וצעקו, למרות שקראו להם כבר בערך חמש פעמים לעלות הביתה. אחרי זמן מה מנהיג החבורה, פרא קטן בן תשע, קרא להם "הי, תראו אותם! הם באים! תמיד הם ביחד! תראו אותם!" הילדים התיישבו ובהו בסקרנות בשני האנשים שהתקרבו.
הבחור היה בן עשרים, גבוה וחסון, עורו שחום ושערו שחור. הוא החזיק בידה של בחורה שהיתה בגילו, גבוהה אף היא, אבל עגלגלה קצת יותר ממנו. שערה הארוך היה בצבע כתום עז ועיניה היו חומות, אבל למרות השילוב שיצר מראה של ילדה, היא עדיין היתה יפה בעיני כל מי שהסתכל.
"אתה מבטיח שתחזור כל חודש?" היא שאלה
"ברור שאני מבטיח" הוא ענה לה "ויקה, את לא מכירה אותי? עשיתי להם כזאת מהפכה שם, אמרתי להם שאם לא משחררים אותי פעם בחודש אני אקים צעקות אצל ראש העיר, והם הבטיחו. בחייך, זה שאני נוסע ללמוד פיזיקה לא אומר שהם יחזיקו אותי שם בכוח. דניאל כהן הטיפש הזה חתם שהוא לא יוצא הביתה בחודשיים הראשונים כדי שיהיו לו ציונים טובים יותר..התפוצצתי מצחוק כששמעתי" בעיניו היו כל כך הרבה אהבה ושמחת חיים, שויקה כבר לא יכלה לדאוג יותר.
"אבל אתה תתקשר, שמעת?" היא ניסתה להיראות רצינית, אבל הפנים של ג'ון לא נתנו לה להימנע מצחוק אפילו לרגע.
"מבטיח, מבטיח" הוא אמר וצחק שוב. "אני יודע שאם לא אתקשר את תשכרי קוסם מיוחד שיהפוך אותי לסנאי, זה קצת מפחיד.."הוא צחק שוב, אבל המבט שהופיע לרגע בעיני ויקה הבהיר לו שטעה שוב. "הי, זה בסדר, אל תתבייש" היא הפכה לרצינית שוב "זה קורה לכולם. אני תמיד הצלחתי להיות מצחיקה בשבילך?" "לא" הוא חייך "תודה ויקה. אני מקווה שזה יפסיק כבר..אי אפשר לדבר בקלות עם בני אדם, הם כל כך מוזרים לפעמים!" . ג'ון ידע שלמרות שלא אמר לויקה, היא הרגישה כמה הוא פוחד. לימודים. חיים חדשים. חברה חדשה. כמה שזה רק נראה פשוט…
הם סיימו את הפגישה ביניהם בהחלטה לא לוותר למרות הכול. כל אחד היה מאושר שיש לו את השני, והם היו בטוחים שתמיד זה יהיה ככה.
הוא נסע לאוניברסיטה, וכמו שקיווה- הלימודים ריתקו אותו. הוא הרגיש מאושר. מעולם לא חשב שיזכה לקבל אהבה וללמוד את מה שהכי ריתק אותו באותו זמן. משפחה לא היתה לו,והשנים שעבר בפנימית הנערים המקומית לימדו אותו שכל דבר טוב בחיים הוא מתנה. אבל למרות העניין הרב בלימודים- הוא עדיין הרגיש שויקה היא הכול עבורו. הפיזיקה לא יכלה לגרום לו להרגיש שייך בין מאות אנשים, שאף אחד מהם לא הראה כוונה להקשיב להערותיו או להתעניין בו. במשך שנים האשים במצב הזה רק את עצמו – אבל ויקה עשתה הכול כדי לא לתת לו סיבות לכך.
הוא חזר הביתה כל חודש במשך חמישה חודשים. בפעם האחרונה שחזר , ויקה שמה לב שמשהו לא בסדר.
"מה קרה?" היא שאלה בדאגה. המבט בעיניים שלה תמיד המיס אותו.
"לא משהו מיוחד" הוא ניסה לצחוק "סתם ריב עם חבר, קשה לי להבין לפעמים למה אנשים מסתכלים עלי מוזר.אני כאילו מנסה להיות בסדר ולא מצליח. אני רוצה שישימו לב אלי ויוצאות לי שטויות. אני מנסה להיות חבר של כולם ולא יודע איך. כלומר, איך חיים עם בן אדם? אי אפשר להיות כל כך פזיז ומצחיק אם אתה פשוט לא כזה…הדבר הכי גרוע זה כשרואים עד כמה אתה עצבני ומנסים להיות נורא נחמדים כי הם מרחמים עליך…אבל זה בסדר, כשאני איתך אני מרגיש לגמרי רגיל שוב". היא חייכה אליו "נו באמת, ג'ון, אל תחשוב על זה.אם כבר יש לך חבר, הוא לא יעזוב מיד, בטח תוך כמה ימים תשכחו הכול.אתם הבנים כל כך ילדותיים לפעמים" כשאמרה את זה, ויקה העלתה על פניה הבעה של סבתא טרחנית שהיתה אמיתית כל כך עד שג'ון לא יכל להפסיק לצחוק. ויקה סקרה אותו ,מנסה לקרוא בעיניו איך הוא באמת מרגיש"ואל תחשוב שאתה לא בסדר במשהו,ג'ון, אתה מדהים, פשוט יש דברים שקשים לך.אתה תלמד את זה, כולם לומדים"
"אני רוצה להבין עכשיו. זה כואב מחדש כל פעם."
"אנימבינה…. יודע מה? תקשיב. אני אחשוב על זה עד הפעם הבאה שתחזור. אולי אפשר ללמוד גם בשכל איך לחיות עם בני אדם. אני אנסה הכי הרבה שאוכל, אולי אצליח להסביר לך. אם זה בכלל דבר שאפשר להסביר"
וכמו כל פעם שאמרה לו דבר כל כך רציני שריגש אותו, ג'ון לא הבין איך למרות גופו החסון והגברי, הוא עדיין מרגיש שעוד רגע יתחיל לבכות.
באותו הערב הוא נאלץ לספר לה שבחודש הקרוב הם לא יוכלו לדבר. המבחנים הקשים ביותר של סוף הסמסטר הלכו והתקרבו, וכדי להמשיך בלימודי התואר היה עליו לעבור אותם בהצלחה, פירוש הדבר היה ללמוד כל יום, כל היום, וג'ון לא יכל להרשות לעצמו לדבר עם ויקה עקב העומס הענקי שחיכה לו. הוא ידע שזה יהיה קשה, אבל היה בטוח שויקה תוכל לחכות. וכמובן שהיא הסכימה.
הוא עבר חלק מהמבחנים היותר קלים לפני הזמן לכן קיבל הארכה של מספר ימים לאותה חופשה. אחרי יומיים, הוא תפס את בוב גריי, הבן של השכנים שלא ממש סבלו אותו , מנסה לצותת לשיחה שלו עם ויקה. ברור מאליו שבוב חטף ממנו כמה הערות לא נעימות, ונאלץ ללכת. ג'ון ידע שבוב בחור נקמן, אבל לא שיער אפילו עד כמה.
בתום החופשה הוא נפרד מויקה בצער וחזר לאוניברסיטה.
כעבור שבועיים נסע אחד החברים ללימודים שלו, אדוארד, לעיר בה ג'ון התגורר, ובגלל שלא יכל להצטרף אליו, ג'ון ביקש ממנו שיגיע לאזור בו הוא גר וימסור דרישת שלום לויקה.
אדוארד נסע, ג'ון חיכה לו, אבל מראה פניו כשחזר לא בישר טובות.
"הכול בסדר? איך היתה הנסיעה?" ג'ון לא חשב אפילו לרגע שקרה משהו שקשור בו. "אתה לא מבין איך חיכיתי לך. הגעת לויקה? היא בטח ממש שמחה לשמוע עלי, ממש התגעגעתי אליה..טוב בסדר, אליך גם.."
"ג'ון, חכה רגע". אדוארד נראה ממש מיוסר "תראה..הגעתי למקום שאתה גר בו..ו..אני לא ממש בטוח שזה היה דבר נכון לעשות.." ג'ון החויר. "מה..מה קרה?"
אדוארד סיפר לו שהוא הגיע למקום שאליו ג'ון ביקש ממנו להגיע, ופגש בחור ובחורה שישבו יחד. לפי התיאור שג'ון נתן לו, הוא הבין שמדובר בויקה, ופנה בשמחה לדבר איתה ולמסור לה דרישת שלום מג'ון, אבל מיד כשאמר שהוא החבר שלו מהאוניברסיטה, ויקה הביטה בו בקור ואמרה "תגיד לג'ון שזה בסדר, הבנתי הכול. הוא לא צריך להתנצל" אדוארד לא ממש הבין מה היא רוצה וניסה להסביר שג'ון לא מתנצל על שום דבר ושהוא ממש מתגעגע וביקש למסור לה דרישת שלום, אבל ויקה אמרה לו שהיא מבינה שהוא דואג ומנסה לפשר, אבל היא לא זקוקה לכך. "אני ראיתי שהוא היה עצבני כשהתראינו בפעם האחרונה, וסיפרו לי הכול. אני מבינה אותו, אנשים משתנים בחיים, הוא לא חייב לי שום דבר" אדוארד סיפר שהוא הביט בבחור שישב ליד ויקה ופתאום הבין שאולי זו מזימה של בוב גריי, הבחור שעליו שמע מג'ון רק רע,למרות שלא ממש ידע איך הוא נראה, וניסה להסביר לויקה שבאותה חופשה ארורה ג'ון הסתכסך עם אותו בוב ואולי הוא ניסה להתנקם, אבל אז ויקה אמרה שהוא לא מבין כלום, בוב הוא הבחור שיושב לידה בזה הרגע, ובכלל לא הוא סיפר לה, אלא בן של שכן מחלק אחר בעיר שאיתו ג'ון היה מיודד פעם, ובוב פשוט היה שם כדי לעזור לה ועכשיו היא איתו. היא ביקשה ממנו שיילך וימסור לג'ון שוב שזה בסדר ושלא ייסר את עצמו כי היא מתמודדת עם מה שהוא החליט והכול בסדר איתה. הבחור שישב לידה, שהתגלה כאותו בוב מפורסם, אמר "שמעת אותה, אתה לא רוצה שאני אדאג שתלך מפה". אדוארד כעס ודאג לחבר שלו, הוא ניסה להסביר לויקה מה קרה, עד כמה ג'ון מחכה לדרישת שלום ממנה, אבל לא היה לו הרבה מה לעשות, ויקה הלכה ובוב העיף אותו מהמקום.
"אני מצטער".
ג'ון עזב את החבר שלו בלי להגיד מילה. במשך כל השנים שעברו, הוא חרת בליבו את הרגע הזה כרגע הרע ביותר בחייו.
במשך שבועיים הוא הסתובב ממורמר וכועס, בלי יכולת לעשות כלום. הוא לא הבין איך ויקה לא חשבה על זה, איך לא קישרה בין שנאתו של בוב למה שקרה לאחר מכן. הוא הבין מיד שבוב שכנע את אותו בחור לדבר עם ויקה. עם החברים המועטים מהעיר שהיו לו לפני כמה שנים הוא הסתכסך משום שהבין שהוא לא נחשב בעיניהם, שהוא שונה מדי.הם היו מסוג האנשים שחונכו לקבל כל אחד, אבל מעולם לא הצליחו להסתיר את רצונם לברוח.הוא ניסה להיות מספיק טוב עבורם,ניסה להשמע יותר חכם ומצחיק, אבל הבין שהטוב ביותר עבורו יהיה פשוט ללכת.עכשיו הבחור הזה וודאי לא התלבט הרבה לפני שאמר עליו דבר כל כך נורא…כמה כעס על עצמו שלא סיפר על כך לויקה. אולי היא היתה יודעת..אולי מבינה….
סוף החודש הגיע. אחרי שבועיים כואבים במיוחד, שבהם ניסה לחשוב מה לעשות,הוא החליט לקחת את החופשה שהגיעה לו ולנסוע לויקה. הוא כעס עליה שגילתה כזה חוסר נאמנות, אבל הוא הבין אותה ,ואהב אותה בכל ליבו. הוא רק רצה שהיא תחזור אליו.
הוא הגיע לעיר שבה גר, ובלי לנוח לרגע מיהר לביתה של ויקה כדי לדבר איתה. הוא מצא אותה כפי שמצא אותה אדוארד- יושבת שלובת ידיים וצוחקת עם..בוב גריי. האדם שבשבועות האחרונים הפך לשנוא נפשו הגדול ביותר.
"ויקה" הוא בקושי הצליח לדבר מרוב התרגשות "אני צריך לדבר איתך, אני יודע שהייתי טיפש, לא סיפרתי לך הכול ובגלל זה חשבת שאני לא רוצה אותך, עכשיו אני רוצה לדבר איתך כדי שתביני.."
"אתה לא צריך" ויקה קטעה אותו "החבר שלך היה כאן, אמרתי לו שאתה לא חייב לי שום הסברים. זה בסדר, החלטת שאנחנו לא צריכים להיות ביחד והמשכתי בחיים. רק דבר אחד אני לא מבינה" בעיניים שלה היו דמעות "למה לא באת ואמרת לי בעצמך? חשבתי שתמיד היה לך אומץ..נראה שברגע האמת פשוט..ברחת"
לרגע ג'ון לא ידע מה לעשות, הוא רצה להכות משהו, לצעוק, להתפוצץ, וכמו מתוך חלום גרוע הוא שמע את קולו של בוב "ג'ון, עשה טובה לכולנו, לך מכאן. ויקה יודעת מה חשוב לה בחיים. אתה כנראה עדיין לא החלטת. או שאולי אף פעם לא הצלחת להשיג..קורה, חביבי, יש אנשים שפשוט לא יכולים למצוא חברה.."
את ההמשך ג'ון זכר במעומעם, והזיכרון הזה חזר אליו בחלומות במשך הרבה שנים.
הוא זכר צעקות, דמעות, נסיונות להסביר, לומר שהוא לא גילה, שהיה צריך לומר הכול והיא לא הבינה, הוא זכר שיער כתום מתרחק ממנו בריצה, את פרצופו של בוב לועג לו, ומדמם קשות דקה לאחר מכן, הוא זכר שוטרים, והשפלה, ועוד דמעות, החזרה לאוניברסיטה, פניו המפוחדים של אדוארד, הרצון למות…
הוא לא חזר יותר לעיר שבה גר. במשך חודשים רבים הוא הסתובב ללא רצון לחיות, והדבר היחיד שמנע ממנו לממש את אותו רעיון מטורף היה פניו של אדוארד, שבמשך כל אותם חודשים הביעו דאגה ורצון לעזור. הוא ידע שאם יעשה את הדבר היחיד שרצה באותו זמן, הוא ישבור את האדם האחרון שלא היה לו אכפת עד כמה הוא שונה. למרות שהרגיש טיפש ופגום,הוא לא רצה להיות גם כפוי טובה.
בשלוש השנים הנוספות שנשאר באוניברסיטה הוא הצליח לחזור מעט לעצמו, אבל לא לגמרי. הוא הרגיש שהיכולת לאהוב ניטלה ממנו. הוא חשד בכל אמירה שהופנתה אליו, לעתים היו מבחינים שהוא כועס ומתפרץ ללא סיבה, ומוציא מפיו הערות עוקצניות. כולם חשבו שהוא רק רוצה תשומת לב. מאחורי גבו התחילו לומר שוב, שהוא לא אדם רגיל. אבל את אדוארד הוא תמיד אהב. לא היתה לו ברירה אחרת.
מצד שני, לימודיו הלכו והשתפרו, וציוני המבחנים שלו, שגם ככה היו מאוד גבוהים, הלכו ועלו. לא היה לו דבר אחר בחיים.
בשיחותיו עם אדוארד, היחיד שהצליח מדי פעם להוריד ממנו את הקליפות,הוא הצליח לפעמים להרגיש חופשי יותר. הוא לא ידע אם יש בו דבר נוסף חוץ משכלו, שלא עזר במה שהיה הכי קשה בחייו,אבל הוא הבין שבלי קשר למה שיחשבו עליו, הוא רוצה לחיות בדרך שלו, עם החוקים שלו, ומעולם לא לעבור עליהם בשביל אלו שדרכו תיראה להם מוזרה.
הוא סיים את התואר בציונים הגבוהים ביותר במחזור, ופנה,מוכה טראומה ומפוחד אך גם נחוש ומלא רצון מבפנים, לחפש את עצמו.