רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 17

בפרק הקודם-
הרבה תלמידים נעצו בנו מבטים אבל לא היה לנו ממש אכפת "באיזה ימים אתה עובד שם?" שאלתי.
"ימי ראשון עד רביעי מרבע לשש עד הסגירה. את?" ענה.
"כמוך! אתה עובד בעוד משהו? אני חושבת לעבוד גם בקולנוע כסדרנית" אמרתי.
"אני גם חשבתי על זה. איזה מגניב זה!" אמר וחייך.
היה צלצול והמורה נכנסה וניר התיישב לידי נועץ באיזה מבט מוזר שלא הצלחתי לפרש אותו אז פשוט התעלמתי ממנו והקשבתי-לשם שינוי-באמת בשיעור.

פרק 17-
אחרי השיעור היה צלצול ויצאתי יחד עם דניאל מהכיתה, משאירה את כול התלמידים נועצים בנו מבטים. בכנות-כבר חשבתי שיימאס להם מהדברים איתי, אבל הם בהו בעקר בדניאל, כאילו הם ראו אותו כבר אך במקום אחר.
אני ודניאל נכנסנו לחצר וישבתי שם על אחד הענפים בעץ והוא ממולי, חייכתי אליו והוא אלי.
"את יודעת משהו?" שאל אותי דניאל.
"מה?" שאלתי.
"יש בך משהו שונה מכולן. את יותר..יותר..מיוחדת" אמר.
"באמת? מה שונה בי?" אמרתי.
"לפי השמועות המראה, רמת הכוח, הכול. זה כאילו את נועדת למשהו" אמר
"באמת? זה מגניב ומוזר יחד"
"צודקת" אמר והביט בי בחיוך.
"אז יש לי שאלה." אמרתי
"מה?" ענה
"מה אתה אומר על העבודות כסדרנים?"
"אני חושבת שאנחנו צריכים להתחיל לעבוד בזה"
"ואני תומכת באמירה שלך"
"באמת? לא תיארתי לעצמי שאת רוני המדהימה תתמוך ברעיון של להיות סדרנית בקולנוע, ואני עוד יותר מופתע שהיא בכלל רצתה להיות סדרנית בקולנוע" אמר בסרקסטיות.
"או באמת?" שאלתי במבט ערמומי.
"באמת" ענה לי במבט ערמומי.
"אם כך אני חושבת שאאלץ לעשות לך משהו כדי שלא תפיץ את השמועות" אמרתי ולפני שהספיק להגיד הפלתי אותו על הקרקע והתחלתי לדגדג אותו.
"רוני. די..תפסיקי..זה מדגדג…"אמר תוך כדי התנשפויות והפסקתי.
אחרי כמה זמן הצלצול אילץ אותנו להפסיק ומיהרנו החוצה, בעודנו רצים ראינו את המורה יוצאת מהחדר מורים. נאלצתי לגרור את דניאל כדי שהוא לא ינצל את הזמן הזה בדיבור עם המורה כשאף אחד לא בסביבה, כאילו מה הבעיה שלהם?! וגם של הבנות, אולי המורים חתיכים אבל מה הסיכוי שלכם אתם?! כאילו באמת הם מורים והם זקנים. למרות שהם נראים טוב הם עדיין לא כאלה חתיכים!
נכנסנו לכיתה והגענו למקומות שלנו בדיוק שנייה לפני המורה, למרות שלפי המבטים שלה היא תפסה אותנו. אופסי?
"טוב תלמידים, בואו נתחיל בשיעור. אבל לפני זה רוני: אלכסנדר מחכה לך. ניר גם לך הוא מחכה ותבדוק כול הדרך שהיא לא מנסה לברוח" אמרה המורה ואני רטנתי. מה אכפת לי מאלכסנדר? ואיך היא ידעה שאני מתכננת לברוח? ראו את זה עלי? או שהייתי צפויה..
אני וניר יצאנו והוא נעץ בי מבטים עד שנמאס לי ועצרתי "מה הבעיה שלך?" אמרתי.
"אין לי בעיה" אמר
"אה, לא? אז למה אתה נועץ בי מבטים?" אמרתי
"אני לא נועץ" אמר
"בטח, ואני הערפדית הכי חזקה בהיסטוריה של הערפדים" אמרתי בסרקסטיות.
המשכנו ללכת בשתיקה כשאני מתאפקת לא לדפוק לו איזה משהו בראש.

כשהגענו למשרד של אלכסנדר לפני שניר הספיק לדפוק. הלכתי והתיישבתי בכורסא וניר סגר את הדלת נבוך והתיישב לידי. "רוני, את יודעת שנהוג לדפוק בדלת לפני שנכנסים?" אמר אלכסנדר.
"אלכסנדר, אתה יודע שכשמישהו נכנס אומרים שלום?" החזרתי לו.
"צודקת. טעות שלי. שלום רוני וניר" אמר אלכסנדר.
"תחסוך את זה ממני. תגיע לעיקר" אמרתי.
"טוב אם ככה רוני החונך שלך אמור להיכנס כול רגע. וניר בגלל שהחונך הזה הוא שנה מעליכם אתה צריך להשגיח עליה בשיעורים" אמר אלכסנדר והוסיף "ורוני צריכים לדפוק בדלת לפני שנכנסים. את היחידה שלא עושה את זה" אמר בדיוק שנייה לפני שהדלת נפתחה.
"כן. שמתי לב" אמרתי בגיחוך ואני די בטוחה שאם ערפדים היו יכולים להסמיק אלכסנדר היה מסמיק.
"אלכסנדר, ביקשת אותי?" שמעתי קול, קול יותר מידי מוכר.
"רון?!" שאלתי כמופתעת כשאני מרגישה איך הלב נחתך ודמעות מאיימות להציף את עיניי.