רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 3

בפרק הקודם-
"איזה כיף לי! עכשיו אתה מוכן לעזוב לי את היד ולתת לי ללכת?" עניתי
"רק אם תגידי לי את השם שלך." אמר
"זו סחיטה אבל שיהיה. אני רוני." אמרתי
"אני אריק" אמר ולחץ לי את היד שעדיין החזיק. גלגלתי עיניים והלכתי כשהצלחתי לשחרר ממנו את מבטי. חזרתי למיטה ונרדמתי מיד.

פרק 3-
"רוני, רוצי עכשיו! הוא יהרוג אותך! יש לו רובה!" שמעתי קול צועק לי. הוא היה מוכר אבל לא הצלחתי לזהות אותו. היה חשוך אבל ראיתי צל של איש חסון מתקדם לעברי עם רובה ביד. הוא הרים אותו וירה לכיווני. נער דחף אותי ימינה בשנייה האחרונה. אותו הנער התחיל לרוץ כשהוא סוחב אותי איתו והאיש אחרינו כשהוא מנסה לפגוע בשנינו. פניתי בפנייה ונכנסתי אחרי הנער לכיתה ויצאנו מהר מהצד השני. אך בצד השני היה עוד מישהו, היה לו סכין. הוא התקדם לעברינו והפעם התקרב אל הנער. "לשניכם הייתה הזדמנות. חבל שלא בזבזתם אותה כמו שצריך.עכשיו תשלמו את הלקח" אמר ולצידו היה פתאום האיש עם הרובה. שניהם דחקו אותנו לקיר ולא ידעתי למה אבל הייתה לי תחושה שאני חייבת להגן על הנער. האיש עם הרובה כיוון אותו אלי וזה עם הסכין הצמיד את הסכין לנער והתחיל לחתוך לו חתך בצוואר, ראיתי את הדם ואת הנער מתקפל. ניסיתי לראות איך הנער נראה אך לא הצלחתי. לפתע הנער צעק והמילים האחרונות ששמעתי ממנו היו "סליחה" ואז הוא עצם את עיניו ומת. האיש עם הרובה חייך הידק את הרובה לרקותיי ולחץ על ההדק ושמעתי קול ירייה. "בוםםם".
התעוררתי כולי מזיעה. ידעתי מה קרה, היום יש ירח מלא. בכול ירח מלא אני חולמת את החלום הזה. הסתכלתי לבחוץ אחרי שראיתי את קלרה ישנה. הפעם לא היה ירח מלא, רק חצי. זה אף פעם לא קרה. והפעם החלום הרגיש לי אמתי מתמיד. הרגשתי כאילו אני מכירה את הנער מאז ומתמיד. והפעם היה פרט נוסף, ראיתי את הפנים של זה עם הסכין, הייתה לו צלקת מהעין עד לקצה הלסת. העיניים שלו היו חומות והשיער שחור. הוא היה מאיים למרות הכול. אך השאלה הכי גדולה הייתה איך חלמתי את זה עכשיו. אני תמיד חלמתי את זה בירח מלא, זה אף פעם לא קרה לי מעולם.

ראיתי מה השעה, היה- 6:30 לפנות בוקר. קמתי ושטפתי את עצמי ולבשתי ג'ינס קצר עד אמצא הירך, וחולצה לבנה ושרשרת בצורת לב כסופה. ראיתי סדרת טלוויזיה באייפון שלי וכשהיה שבע הערתי את קלרה. היא התארגנה ולבשה ג'ינס ארוך וחולצה טריקו שחורה. כשהיא סיימה להתארגן נשארה עוד חצי שעה. ראיתי שקלרה מוטרדת.
"מה קרה? את עדיין דואגת שהיא תפיץ את ה'מקרה' שלך?" שאלתי
"לא. כן… זה פשוט שאני לא רוצה שיפחדו ממני" ענתה
"אז למה את מסתובבת איתי? אחרי אתמול כולם לא יעזו להתעסק איתי ואת מסתובבת איתי"
"זה כי את חברה שלי. חברה אמתית."
"אז אין לך בעיה שיפחדו ממני ולכן לא יתעסקו אתך, אבל יש לך בעיה שיפחדו ממך"
"כן..בערך. משהו כזה.."
"אבל מה זה משנה אם ידעו? לפחות ייצא לך שם שבזכותו לא יציקו לך. כי אם אני אלך אז מה יקרה? תישארי פה לבד ויציקו לך וירדו עלייך?"
"אממ אני מניחה שאת צודקת"
"תקשיבי. אכפת לך יותר מידי ממה שחושבים עלייך. תשימי עליהם פס! למה מי הם שיגידו לך מה לעשות?!" קלרה היססה ועיקלה את מה שאמרתי לה. "צודקת" היא אמרה וחייכה אלי. החזרתי לה חיוך. הסתכלתי על השעון ואמרתי "יאלה בואי! חדר האוכל נפתח כבר. יש לנו רבע שעה ואני מסוגלת לאכול יותר שאת מתארת לך" שמנו את נעלי הספורט שלנו ויצאנו יחד.
איך שיצאנו כול מי שהיה בחוץ הסתכל עלינו, התעלמנו וכנראה שקלרה לקחה ברצינות את מה שאמרתי לה כי היא התעלמה מהם כאילו הם בכלל לא היו שם.

הגענו לחדר האוכל וכולם נעצו מבטים, ראיתי את אדית (זאת הסנובית למי שלא זוכר\ת) מביטה בנו בפחד, וראיתי את הסימן של האגרוף שהשארתי לה מציץ קצת מתחת מייקאפ. לפחות היא למדה את הלקח שלה. לקחנו מגשים ועמדנו בתור. אני לקחתי 5 פנקייקס ושוקולד מעליהם ושוקו. קלרה לקחה טוסט וחלב. הלכנו לשולחן שלנו מהפעם הקודמת והתיישבתי כששמעתי קול מאחורי. "אני מקווה שאת לא הולכת לטפס שוב על העץ" גיחכתי "אל תקווה לשווא" אמרתי והסתובבתי אל אריק. ראיתי שהעיניים שלו היו כחולות כמו הים והסטתי את מבטי לאוכל המשכתי לאכול. הוא עדיין עמד שם. נאנחתי ואמרתי "רוצה לשבת איתנו? או שאתה מעדיף לאכול עם חברים שלך שנועצים בך מבטים?"
"אני חושב שאוכל אתכן" ענה
"איזה כיף לנו! ממש זכינו בפרס שהחלטת לארח לנו לחברה" אמרתי בטון סרקסטי. הוא התעלם ממני והתיישב לידנו. אני המשכתי לאכול וכשסיימתי אמרתי לקלרה "אני הולכת לחדר לנוח קצת לפני השיעור. כשאת מסיימת בואי לחדר לבד" קמתי והתכוונתי ללכת כשאריק (אלא מי?!) תפס לי את היד ועצר אותי נאנחתי ואמרתי "כן, אריק? אני יכולה לעזור לך במשהו?"
"בגלל שאני כזה נחמד ודואג לשלומך את מוכנה להגיד לי מתי את מתכוונת לעלות לעץ?" ענה
"לא." אמרתי ושחררתי ממנו את ידי. יצאתי מהחדר אוכל והלכתי לחד. ישבתי על המיטה והתקשרתי לחברה הכי טובה שלי. אחרי שלוש צילצולים היא ענתה לי.
"הלו?" אמרתי
"רונרון?! זו את?" שאלה
"לא זו רוצחת סדרתית! ברור שזו רוני!!!"
"אהאהאההאהאא כמה זמן לא דיברנו!!!"
"חחח יואו איך התגעגעתי לשמוע את הקול שלך!"
"חחח איזו מתוקה!"
"לא כמוך! ונכון הציור שציירת לי?" שאלתי
"נו, מה איתו? אהבת אותו? אל תגידי לי ששנאת אותו כי-" =
" אני אוהבת אותו! ותליתי אותו על היד המיטה שלי! את אומנית מלידה מיטמית" קטעתי אות עמית
"או.. תמשיכי! אני ממש מסמיקה פה"
"חחח אין כמוך! עשית לי את היום!"
"איזה יופי לשמוע את זה! איך בפנימייה? כבר הפכת למלכה שם?"
"אם את מתכוונת למלכת האופל אז כן. כולם מפחדים ממני שם כי הרבצתי למלכה הקודמת. אבל יש לי פה חברה טוב ואיזה בן אחד שקוראים לו אריק שמעצבן אותי"
"מה עשית לילדה המסכנ- רגע! בן?! הוא חתיך?" (תמיד אפשר לסמוך על עמית שתתעניין בבנים *גלגול עיניים*
"אמממ די חתיך.. אבל הוא מעצבן אותי…"
"חחח כולם מעצבנים אותך"
"לא נכון"
"כן נכון"
"לא נכון"
"כן נכון"
"לא נכון. נקודה סוף פסוק סוף משפט"
"כן נכון. סוף פסוק סוף ויכוח סוף ציטוט"
"ציטוט?"
"זה מצוטט!"
"אההה"
"חחח טוב אני צריכה ללכת רונרון! נדבר! ביוש"
"ביי מיטמית" עניתי וניתקתי. שכבתי במיטה והתחלתי לחשוב מתי בכלל אני אצא מפה ואיך ואם המנהלים שמעו על מה שקרה אתמול. לפני שהספקתי להמשיך לחשוב קלרה נכנסה לחדר ואמרה שעוד חמש דק' צלצול. נכנסתי לשיעור והמורה אמר שישנו מקומות. חיכיתי עד שיגיד את השם שלי או של קלרה ושמעתי. "קלרה ובן ורוני ואריק"
לקחה לי בשיוק שנייה להבין ליד מי אני יושבת "המורה אתה יכול להתחשב בי ולהעביר אותי למקום אחר? כול מקום חוץ מליד אריק?" אמרתי. "לא" הוא ענה. רטנתי והלכתי לשבת ליד אריק. התיישבתי והוא פתח את הפה להגיד משהו אבל קטעתי אותו לפני שהוציא מילה "תעשה טובה ואל תדבר" הוא השתתק. ואני בעצמי לא הבנתי למה אני כול כך שונאת אותו. אולי כי הוא היחיד ששמע אותי שרה או שהוא פשוט מעצבן אותי מטבעו או כי הוא נחשב פה לפופולארי. מי יודע! הוצאתי את המחברת מהתיק והתחלתי לקשקש ואז ציירתי את המורה כשהוא מתרגז על אחד הילדים ונהיה אדום. קלעתי בול.
שני דק' לפני הצילצול לסוף השיעור הראשון נכנסה המזכירה לחדר ודיברה עם המורה שאמר "גברת אמילי לכי עם המזכירה למנהל. הוא רוצה לדבר איתך" באסה. הוא גילה? אולי לא. אולי הוא סתם רוצה לדעת איך אני משתלבת כאן..