notdanchingbytherhytem
וואו לכתוב זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי ולוקח הרבה יותר זמן ממה שציפיתי, התחלתי לפני שעתיים בערך [בלי הגזמה!]

רייבן פרק 7

notdanchingbytherhytem 17/09/2013 601 צפיות אין תגובות
וואו לכתוב זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי ולוקח הרבה יותר זמן ממה שציפיתי, התחלתי לפני שעתיים בערך [בלי הגזמה!]

פרק 7-
ארבע עונות, מלון ארבע עונות, בניו יורק סיטי, מנהטן, לרגע שכחתי את כל הסיטואציה שאני נמצאת בה, ורק נהניתי מכרטיס מפתח המגנטי שהם הביאו לי, וההתפעלות מהחדר שהיה ליותר מלאדם אחד, היה נוף לכל העיר, ניו יורק, עיר החלומות שלי, תמיד רציתי לגור פה, אבל חסכתי כסף, ולהיות רחוקה מההורים זה קשה, עכשיו זה כבר לא כל כך משנה.
סילקתי את המחשבות העצובות מהראש שלי, והמשכתי להתבונן על החדר, בכניסה לחדר היה מיני בר ולידו דלפק מיקרוגל עליו וקופסאות עם קפה סוכר ותה עליו,ליד הדלפק, בקיר הייתה טלויזיה שטוחה לפחות 39 אינץ' מתחתיה עמד שולחן קפה קטן ושני כורסאות שחורות מעור ליחיד שעמדו ממול הטלויזיה. בצד השני של החדר הייתה מיטה קינג סייז, ענקית ובצד המיטה היה חלון, חלון עם הנוף לפארק, לסנטרל פארק, אני הולכת לנצל את השהייה שלי פה כל רגע ורגע.
"אני אתן לך להסתדר, בשעה שלוש יחכה לך נהג, את תדעי מי הוא, הוא ייקח אותך אלינו שם ייערך התחקור שלך, ושם תוכלי לראות את שיין." אמר לי בעודי מתפעלת מהנוף המדהים של הסנטרל פארק בבוקר, "אל תאחרי" הוסיף ברצינות "בסדר בסדר ליין, אתה תשרוד כמה שעות בלי לעשות לי בייביסיטר" אמרתי לו בעוקצנות, הוא גלגל עיניים וסגר את הדלת מאחוריו.
דבר ראשון שעשיתי היה לשים על הדלת שלט 'נא לא להפריע' ולנעול אותה, קפצתי על המיטה והופתעתי מהרכות של המצעים והסמיכה, זה היה כאילו מלאך מחבק אותי, ועוטף אותי, זה היה כל כך נעים.
פתאום הבחנתי בדלת האמבטיה, זינקתי מבמיטה ופתחתי אותה בשקט, הבטן שלי מלאה בציפיה, פתחתי את הדלת, לרגלי היה שטיח נעים כאילו עשוי מפרוות דוב, מולי הייתה אמבטיה, באמצע החדר, שלצידה היה ארונית קטנה על גלגלית שבתוכה היה שמפו,סבונים ועוד כל מיני מסכות פנים מיוחדות. מאחורי האמבטיה היו שני כיורים ומולם מראה ומנורה מפוסלת בסגנון עתיק מדהים.
בלי לחשוב פשטתי את בגדי ונכנסתי לאמבטיה, אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם, אבל עשיתי אמבטיית קצף שעזרה לי להפיג את כל המתח שהייתי בו וזה בדיוק מה שהייתי צריכה.
יצאתי מהאמבטיה, עטופה בחלוק של ארבע עונות, הסתכלתי בשעון שבמיקרוגל והשעה הייתה אחד בצהריים, אני לא יודעת כמה זמן לקח לנו להגיע לפה או מה לעזעזל לקח ל את כל הזמן הזה מהבוקר, אבל היום התזבז לי, עוד מעט אני צריכה לרדת למטה להסעה שלי.
פתחתי את הטלויזיה, היה חדשות של הצהריים, וואו לאלוהים יש חוש הומור מעוות מאוד, כי עכשיו יש כתבה על איך משפחת פשע שלמה חוסלה בברונקס, וכמה כולם מצטעים על הנשמות הטועות האלה, ושנראה את כולם בגם עדן כי ה' סולח על הכל.
זרקתי את השלט על השולחן ועצמתי עיניים חזק חזק, זה נהפך כבר למנהג, להשאיר את כל הרגשות שלי בפנים, אז פשוט נתתי לזה לצאת, להכל, פשוט בכיתי, הדמעות ירדו, כל מה ששמרתי בפנים, לא להראות חולשה, כל זה נשכח וההרדשה האמיתית שלי יצאה לבחוץ עד שאני לא בטוחה אם אוכל להסתיר אותה שוב. ישבתי במיטה המכרבלת.תפסתי כרית וחיבקתי אותה חזק אל חזי מדמיינת שאלו האנשים שאני אוהבת, ושהם פה איתי.
אחרי שפרקתי הכל הלכתי לשירותים ושטפתי את פני, כשהמים שטפו את פני הרשיתי לעצמי לשים את הבעת הפנים הרצינית, של אשת העסקים שלא מתעסקים איתה, בת למשפחת רייבן, לבשתי את הבגדים המגוכחים שלי שוב והסתכלתי בשעון השעה הייתה שתיים לקחתי את הכרטיס שלי ויצאתי מהחדר, התקדמתי למעליות וירדתי ללובי.
כשעברתי בלובי שמעתי מישהי קוראת "מיס בלאק, מיס בלאק" אותה אישה שקיבלה אותנו קראה לי, לקח לי דקה לקלוט שהיא צועקת אלי, הסתובבתי במהירות והתקדמתי אליה.
"האיש ממיקודם מר ליין אמר לי להביא לך את זה כשאני אראה אותך" היא הגישה לי כרטיס אשראי ופתק ועליו רשום 'למקרי חירום רייבן' לקחתי את הכרטיס והודיתי לעובדת, שעכשיו ראיתי על כרטיס השם שלה ששמה מייגן.
יצאתי מהמלון ונכנסתי למונית שחנתה לידו.
"אני צריכה להגיע לחנות קעקועים הכי קרובה ולחזור כמה שיותר מהר" אמרתי לנהג הודי.
"יש חנות 10 בלוקים מפה, אבל אני מחייב אותך על הזמן שאני יושב ומחכה" "כןכן אמרתי לו בלי לחשוב".
הגענו לשם תוך כמה דקות, יצאתי מהמונית ונכנסתי לחנות, איש מקועקע מכף רגל ועד ראש ניגש אלי בשניה שניכנסת ושאל אותי "מה יפיפיה כמוך רוצה לעשות?"
התעלמתי מהכוונה הינית של השאלה שלו ועניתי לו "איך העורבים שלך?" [רייבן באנגלית=עורב].
יצאתי 45 דקות לאחר מכן נכנסת למונית בלי לומר כלום ופשוט בוהה במגדלים הגבוהים שמאפיינים את ניו יורק כל כך.
הגשתי לנהג ההודי את הכרטיס , הוא גיהץ אותו והחזיר לי אותו בלי לשאול מה עשיתי שם, הוא כנראה ממש רצה להיפטר ממני.
יצאתי מהמונית וממש לידה עמד נהג ליד מכונית שחורה והחזיק פתק, 'מיס אמנדה בלאק' גלגלתי עיניים והתקרבתי אליו "אני אמנדה" אמרתי והוא פתח את הדלת האחורית של המכונית, נכנסתי כבר מתחילה להתרגל לזה שמסיעים אותי לכל מקום.
הגענו לבניין, לאחר 30 דקות נסיעה ועוד 30 דקות של בדיקה של הרכב והזהויות של שנינו, של הנהג ושלי לבסוף הוא החנה.
פתחתי את הדלת וליין ולוק עמדו לידי.
"ברוכה הבאה לבניין הפדרלי קים" אמר לוק מאחורי המשקפיים השחורים שלו, והרגשתי בקולו שהור היה קצר רוח, תהיתי לעצמי, כמה זמן זה ייקח, אני רוצה לראות את שיין היום ואני לא רוצה לפספס ארוח ערב בארבע עונות.
"בוא נגמור עם זה" אמרתי לו והתחלתי ללכת לכיוון הדלת


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך