רק קפטן מפלסטיק
הז'קט הכחול נשמט על הרצפה. שיערה החום גלש על גביי הגופייה הוורודה ומכנס הג'ינס התכול הדגיש את גזרתה היפה. קר, קר. אבל מה זה משנה? מגיע לה לסבול. טימי יסבול יותר ממנה. מי יודע. הילדים צוחקים מתחת לחלון. אמה מדבר בטלפון מחוץ לחדרה.
"את שומעת, טנייה?" היא ממשיכה, "ואז היא נכנסת-והוא התאבד! רק בגלל שחברה נפרדה ממנה. אוי עולם אכזר…" בטח היא מספרת על הילד בן ה-17 שתלה את עצמו הבוקר, התאבד. היא פורצת בבכי.
בן 17 התאבד, איך טימי'לה בן השש יגיב?
הוא הריי רגיש פי מליון!… הוא לא אכל, לא שתה, לא דבר. הוא אפילו לא בכה.אבל כפי שהיא מכירה אותו, הוא בטח מירר בבכי מתחת למיטה שלו עכשיו. במחנה 'המוקנים' של חיילי הפלסטיק שלו. העברים השגוייה החמודה שלו!
יש לו אפילו שפה משלו. היא נזכרה איך בפעם הראשונה שמעה אותו.
"קטן בולי פסוע!" הוא כמעט בכה, " סופי לא מסליחה להסיל אוסו!"
רק אחר כך, כשהתרגלה, הבינה. הוא התכוון לומר,
"קפטן בולי פצוע! צופי לא מצליחה להציל אותו!"
תגובות (2)
יאוו סיפור מהמממם!
אה… ו… בולי זה חייל צעצוע שמן… צופי זו בובת ברבי (של אחותו הגדולה)
… זה סיפור אמיתי