שבר זמן – פרק 9 – גביש המולקם

"איך אתה יודע על גביש המלקום?" שאלתי אותו כשהתנתקתי ממנו.
"איך ברחת?" נלי התפרצה בסערה לחדר. היא התקדמה במהירות אליי וניסתה להכות אותי בראשי עם הפמוט הכסוף. ללא כריסטופר שעצר את הפמוט והכה את נלי בראשה, הייתי חוזרת לתא המעופש.
"תודה!" אמרתי לו ונישקתי אותו. נשיקה ארוכה ונעימה.
"קדימה, אני יודע איפה אפשר למצוא את הגביש!" אמר כריסטופר ופתח לרווחה את דלת העץ. זה כבר לא הזיז לי שהוא יודע על הגביש.
'היזהרי מהאדון בעל העור החלק.' נזכרתי.
יצאנו מהדלת אל הבמה שעליה ישבה נלי עד לפני מספר דקות כשנכנסנו לתמונתה. שיערו של כריסטופר היה פרוע ופרקי ידיו עדיין דיממו משבירת המנעול של התא שלי.
"איך אנחנו מתכוונים לצאת?" שאלתי אותו.
"אמילי, בכל שבר זמן… את לא יודעת מה זה שבר זמן נכון?" הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות. הנדתי את ראשי כסימן לשלילה, והוא המשיך. "שבר זמן הוא מקום כלשהו שאם את עוברת בו, תגיעי לזמן אחר. כשיש לך את גביש המולקם, תוכלי לעבור לכל זמן שתרצי. ימי הבניינים, איפה שאנחנו עכשיו, עידן האייפון, לתקופת הדינוזאורים…"
"עידן האייפון?" שאלתי אותו בפליאה. הרי הוא מימי הביננים, איך הוא יודע על האייפון?
"בקיצור, בכל שבר זמן יש כמה יציאות. אנחנו נמצאים כרגע לפני הצגה שנלי מופיעה בה." כשסיים את המשפט זרם אנשים לבושים בלבוש מודרני נכנסו אל האולם מדלת שהיתה מול הבמה. הם התיישבו על כיסאות אדומים מרופדים והסתכלו עלינו בפליאה.
"מה ההצגה כבר התחילה?"
"לא מאחרים אלה." לחשושים נשמעו מהקהל.
"זאת, היציאה שלנו!" אמר כריסטופר והצביע על הכיסא האמצעי בשורה השישית. אישה לבושה שמלה שחורה, בעלת שיער שחור בתספורת קרה, התיישבה עליו ובין רגע נעלמה. עיניי נפערו וכנראה שכריסטופר שם לב לזה.
"למה את מופתעת, עלמתי?" שאל כריסטופר והתסכל עליי. הוא לא חיכה לתשובה ומשך בידי. ירדנו מהבמה ורצנו אל הכיסא האמצעי בשורה השישית. כריסטופר דחף אנשים, הפיל תיקים וטלפונים, נשים מעדו על בעליהן, בגלל עקביהן הגבוהים, כשכריסטופר דחף אותם קלות. התחלנו ללכת בשורה השישית.
"רגע, איך אנחנו מתכוונים להגיע לאותה תקופה? הרי אין לנו את גביש המלקום!" אמרתי ונעצרתי ליד הכיסא. מרחוק אי אפשר היה לראות את זה, אבל על הריפוד האדום נכתב בשחור "מבוקש".
"אל תדאגי!" אמר כריסטופר, "תשבי עליי."
עיניי נפערו. לשבת עליו?
כריסטופר התיישב ומשך אותי עליו התיישבתי עליו באי רצון וכל האולם הסתכל עלינו. הייתי קרובה כל כך לפניו. נשמנו את אותו אוויר באותו קצב נשימות, אפנו נגעו והתקרבנו אחד אל השני כדי להתנשק ואז…

התעוררתי עפה באוויר מעל ערוץ מים גדול בעל סלעים חדים וגדולים.
"הצילו!" קראתי ובעטתי ברגליי, מנסה להבין איך לעוף.
רגע, לא,לא עפתי, כריסטופר החזיק בידי והוא נתלה על שפת צוק מכוסה דשא ירוק ולח. הוא החזיק בידו השנייה ענף עבה ונראה שהענף עומד להתלש מהצוק.
הרוח הלמה באוזניי.
"איך הגענו לפה?" אני שואלת ושיערי החום עף על פניי ומסתיר לי את כריסטופר. כשהסטתי אותו, בחנתי את כריסטופר היטב. מצחו היה מכוסה זיעה והוא לבש חולצת טריקו כחולה וג'ינס, לבוש מודרני. אני הייתי הפוכה ממנו, לבשתי שמלה צהובה ארוכה צמודה באזור האגן בסגנון ימי הביניים.
"זה השבר זמן שלח אותנו לפה!" הוא צועק מנסה חהישמע מעל הרוח המייללת.
"באיזו תקופה אנחנו?" שאלתי אותו.
"לא יודע!" הוא עונה בצעקה. "אני עומד להרים אותך! תטפסי עליי ותמשכי אותי לצוק! אוקיי?"
"אוקיי!" צעקתי לו והוא הרים את ידו, מרים גם אותי במאמץ רב. טיפסתי על כתפיו נעזרת בצוק הבוצי להתייצב. מעלינו השמיים היו אפורים וקודרים וגשם עמד לרדת. זינקתי מכתפיו של כריסטופר אל הצוק ונתלתי עליו. התלכלכתי בבוץ בזמן שדחפתי את עצמי למעלה. כשהגעתי למעלה, הגשם כבר התחיל לרדת. התיישבתי והבנתי כמה אני צמאה. פתחתי את פי ונתתי לגשם לזלוג במורד גרוני.
"אני פה את יודעת!" צעק כריסטופר.
ניגשתי אליו ותפסתי בידו. התחלתי למשוך אותו למעלה, והוא, מרים את עצמו כאילו עשה מתח, רק שהפעם אם הוא נופל, הוא לא מקבל מכה קטנה, אלא מוות.
"בשלוש!" צעקתי. "אחת, שתיים, שלוש!" הרמתי אותו בכל כוחי והוא גם כן. הוא היה חצי על שפת הצוק, מתלכלך בשלולית בוץ שנוצרה מהגשם השוטף, מטפס בכל כוחו.
התנשפנו בכבדות והגשם הרטיב אותנו עד לשד עצמותינו.
"איפה אנחנו?" שאלתי אותו בזמן שקם על רגליו. ערפל כבר כיסה את הצוק כולו, ומשהו מאחוריי משך את תשומת לבו של כריסטופר.
"מה יש שם?" שאלתי אותו והסתכלתי אחורה. נקודה כחולה בוהקת הבזיקה במרחק של קילומטר מאיתנו.
"אתה חושב שזה…" התחלתי להגיד.
"נהאגדות מספרות שהוא כחול וזוהר." אמר כריסטופר והתחיל ללכת אליו. לא עברו כמה דקות והוא התחיל לרוץ ואני אחריו. הנקודה רק התקרבה יותר ויותר אלינו עד שראינו אותה בבירור. בתוך הערפל, על פרח כלנית אדומה בודדת, נח לו גביש קריסטל כחול ובוהק.
"זה הוא?" שאלתי אותו.
"בואי נראה!" אמר לי והוציא מכיס הג'ינס שלו סיכת ראש כמו שהיתה לי. הוא פתח אותה ומסך לבן הופיע.
יכול להיות שהוא צדק? חשבתי לעצמי. אולי אני באמת צריכה להיזהר מכירסטופר?
"כן זה זה!" קרא כשהנתונים עלו על המסך.
"מגניב!" אמרתי והושטתי יד כדי לקחת את הגביש. חרב כסופה הבזיקה ופצעה אותי בקצות אצבעותיי.
"למה עשית את זה?" שאלתי את כריסטופר. "ניסית לחתוך את אצבעותיי!" מצצתי את הדם מהאצבעות. הוא תפס בידי אחרת וסובב אותה.
קראק!
ידי נשברה בקול פיצוח מחליא.
"אהבת אותי! למה אתה עושה את זה?" קראתי בכאב בעודי נופלת על האדמה.
"כי אני חייב! כיא ני צריך! כיא ני רוצה!" הוא אמר וכיוון את חרבו אל גרוני.