שוקולדים – פרק 9 ב

04/06/2012 456 צפיות אין תגובות

האוטובוס עצר בתחנה שליד המושב ופלט מתוכו את בילי ומזוודת טרולי כחולה בידה. קפצנו אחת על השנייה כאילו לא התראינו חודשים ובחנו מה השתנה אצל כל אחת מאיתנו בשבוע האחרון. "בילי, אני חושבת שהעניים שלך נוצצות מעבר לרגיל, האם את מאוהבת? האם מצאת את האביר על הסוס הלבן?"
חיוך של שביעות רצון התפשט על פניה "מודה ומתוודה, אומנם כרגע הוא לא יכול לעלות על הסוס, אבל המצב הולך ומשתפר והרופאים מניחים שבעוד חודש הוא יוכל לחזור לשגרה. מסתבר שהפציעה בבטן קלה באופן יחסי, בסך הכול הוציאו לו את התוספתן שבמילא מיותר, ואילו היד צריכה לעבור תהליך החלמה ארוך יותר, אך היא לא תפריע לו להשתחרר מבית החולים בעוד שבוע ולהמשיך את טיפולי הפיזיוטרפיה בבית ההבראה".
"אכן סקירה מפורטת ביותר לגבי מצבו הבריאותי" הקנטתי אותה וגררתי אותה לראש פינה בכדי לקחת את כרטיסי הביקור והפליירים שהזמנתי.
"יש קפה טוב בסביבה? אני צריכה להתאושש מהנסיעה באוטובוס".
"כמובן, יש כאן בתי קפה מקסימים" אמרתי תוך כדי עצירה בבית הקפה החביב עלי בכניסה לישוב. החניתי בצמוד לבית הקפה, מאושרת על החניה הזמינה. דבר כזה לא הייתי מעיזה לבקש בתל אביב או הרצליה, אלא בעלות לא צנועה של חניון. בילי הזמינה כוס קפה ענקית ועוגיות ואני התענגתי על תה מצמחים טריים שנקטפו סמוך לחליטה ולא מתיון כמו באזור מרכז הארץ. "זה מה שאת שותה?" החמיצה בילי את פניה.
"כן, אני שומרת על הבריאות" הצהרתי. "לפחות קחי עוגיה, כדי שאני לא ארגיש אשמה מול כל הטוהר שבך".
"לא, תודה". החלטתי שאכלתי מספיק עוגיות השבוע ממטבחה של חוה. בילי התעקשה לשבור אותי והלכה להביא משהו מהמכונית, לאחר מספר דקות היא חזרה עם קופסא קטנה וצבעונית ופתחה אותה. פתחתי את פי בפליאה "אני לא מאמינה, הבאת לי את השוקולדים שאני הכי אוהבת ועוד במילוי תות. טוב, אין מה לעשות, הפיתוי גדול מידי" בחרתי מספר פרלינים נפלאים והתענגתי על כל ביס. איזה טעים! ואיזה כיף שבילי באה.
לאחר המנוחה בבית הקפה נסענו לקחת את הפליירים וחזרנו למושב. בילי התפעלה מהבית והגינה ובמיוחד מהמנגל והחליטה שאנחנו מכינות סטייקים לארוחת צהרים. אל המליץ לנו על קצביה באיילת השחר ממנה קנינו אנטריקוט עגל ופחמים בשביל ארוחת המלכות שערכנו. כאמור בילי הייתה ממונה על הבשר ואני הכנתי ירקות בכדי לקלות על האש וסלט מעלים טריים וגרעיני חמניות בשילוב רוטב וינגרט שלמדתי להכין מבחור שהכרתי והיה שף במקצועו. עוד אנחנו מכינות את ארוחת הצהרים ובילי נכנסה לבית בריצה כולה נסערת "את זוכרת שסיפרתי לך על אלי גולן מחברת ההשקעות ומההתנקשות בתל אביב?" פשפשתי מעט בזיכרוני
"כן, ולמה הסטייק הזכיר לך אותו?"
"הוא כאן עם האישה שהייתה איתו בהרצאה, מתארח בצימר" לאחר שהיא קצת נרגעה הוסיפה "בואי, נלך לחטוף מבט על שומרי הראש החתיכים שלו שפורקים את המזוודות".

תוך כדי פעולות ההצצה שערכנו לעבר האורחים החדשים הגיעה חוה, כולה חיוורת ורועדת ועיניה מלאות דמעות.
"מה קרה?" נבהלתי "אל בסדר?"
"הוא בסדר" ענתה תוך כדי קינוח אפה. "התקשרו אלינו מהשגרירות בטורקיה. היה פיגוע באיסטנבול וגלעד שלנו נפצע.
"בואי שבי ותשתי משהו לפני שתפלי" ציוותי עליה והיא עשתה כדברי.
"אמרו לכם מה המצב שלו?" שאלתי תוך כדי חיבוק כתפיה. "כן, כנראה שהוא איבד את ההכרה מההדף של הפצצה ונפגע בכתף ובישבן".
"לפי מה שאת מתארת הוא לא פצוע קשה, אולי יהיה לו קצת קשה לשבת על הטוסיק כמה זמן, אבל אני בטוחה שהוא יתאושש מהר". הסערה שהתחוללה בחוה קצת נרגעה תוך כדי שתיית תה קמומיל וקינמון, שאמור להעניק לה שלווה. צלצול נשמע מהטלפון הסלולרי שלה. הייתה זו נציגה מהשגרירות בטורקיה שסידרה עבור חוה ואל טיסה לאיסטנבול בצאת השבת. הם קיוו שלא יצטרכו לחכות יום שלם עד הטיסה, אך מכיוון שהיה זה יום שישי והטיסה האחרונה יוצאת בשתיים, כלומר בעוד שעה,היא לא רלוונטית.
ערכנו את השולחן וגילינו שקצת הגזמנו ושהיה לנו מספיק בשר לארוחה עבור משפחה שלמה. לכן שלחתי את בילי להזמין את חוה ואל, שהודה לנו מאוד על הסטייק העסיסי והמפולפל בדיוק במידה הנכונה בידיה המהימנות של בילי.
כשסיימנו את הארוחה בילי ואני פינינו את הכלים והפצרנו במבוגרים שילכו לנוח, כי מחר מצפה להם נסיעה ארוכה עד לשדה התעופה בן גוריון וטיסה. סידרנו את המטבח ואת הגינה אחרי הבלאגן שבילי עשתה שם ופרשנו לשנת צהריים מתוקה לפני הבילוי של הלילה.

בשעה עשר בלילה הוכנס דיסק החגיגה של בילי לדי.וי.די. והבלאגן התחיל. זהו הדיסק החביב עלינו עם מיטב להיטי הדיסקוטקים והדנסבארים של השנתיים האחרונות. למרות שהיה קצת קריר לבשנו גופיות קצרצרות וג'ינסים. בילי רצתה ללבוש שמלה של אחת המעצבות שלה, אך מנעתי זאת ממנה בכדי שנטמע באוכלוסיה המקומית בתוך הפאב ולא נרגיש כאילו נחתנו מהירח, או מתל אביב לצורך העניין.
בשעה אחת עשרה נכנסנו לאוטו ונסענו לפאב של הישוב איילת השחר בהמלצת חוה. בעלי צימרים חייבים להיות מעודכנים בכל מקומות הבילוי הטובים באזור בכדי להמליץ עליהם לאורחים. אחרי נסיעה קצרה הגענו לישוב, חנינו ליד הפאב ושוב התרגשנו מעצם העובדה שאין צורך לבזבז חצי שעה על מציאת חנייה. מוזיקת רוק ישראלי של שנות התשעים התנגנה וגרמה לי להיזכר במסיבות הכיתתיות כשהייתי עדיין בתיכון או אפילו בחטיבת הביניים. הפאב גם כן נראה כאילו נגזר מסוף שנות השמונים. הוא שכן במבנה ישן ששופץ באופן חובבני למדי. קירותיו נצבעו במספר צבעים וצייר כישרוני הטביע את חותמו על הקיר החיצוני. נכנסנו פנימה, התיישבנו על כסאות עץ מוגבהים שליד הבר וסימנו לברמן צעיר וחתיך באופן קיצוני להתקרב אלינו ולהביא שתי כוסות טקילה. לקראת חצות הפאב התמלא חבר'ה צעירים ולהקה מקומית של שלושה חברים עלתה לבמה הקטנה. תוך כדי הוצאת סיגריה מקופסת האירועים של בילי הבטתי לכניסה ומי אם לא שני המאבטחים של אלי גולן הופיעו. אני משערת שגם להם חוה המליצה על הפאב הזה אחרת קצת קשה להגיע אליו. חייכתי אליהם, הרי אנחנו מכרים ותיקים יחסית לשאר החוגגים ושני היפיופים נגשו אלינו והציגו את עצמם. הערב התחיל להיות מעניין.
לאחר ההפלה החלטתי להיות ללא בן זוג לתקופה מסוימת, כי רציתי להתמקד בעצמי ללא השפעות רומנטיות. הדבר עזר לי להבין היכן אני רוצה לגור, במה אני רוצה לעסוק ולהשלים עם כל מה שקרה בעבר וללמוד ממנו מה לא לעשות בעתיד. לכן בילוי ללא מחויבות בפאב עם בחור צעיר ממרכז הארץ התאים לי. הוצאתי סיגריה נוספת ותמיר, הגבוה במבין השניים מיהר להדליק אותה ובאותה העת להסתכל לי ישר לתוך העיניים. לצעירים האלו אין בושה, הביטחון העצמי שלהם נוסק לשמיים. "אפשר לשאול אותך שאלה אחת?" צעקתי באוזנו כדי שישמע אותי.
"בבקשה"
"האם אתם קשורים לעולם התחתון?".
תמיר צחק "לא, אין לך מה לדאוג. הבוס שלנו הוא איש עסקים חוקי לגמרי, אבל מאיימים עליו פושעים ולכן הוא שכר אותנו. רוני ואני שני לוחמים לשעבר שעובדים כמאבטחים בחברת אבטחה חוקית גם כן". חייכתי בסיפוק. אם ככה, הכול בסדר ואפשר להמשיך בתוכנית הבידור של הערב. תמיר משך אותי לרחבת הריקודים הקטנה שהתמלאה במהירות ולכן נאלצנו לרקוד צמודים למדי. הקרבה, שהפכה להיות אינטימית יותר ויותר אפשרה לי לחוש את גופו החסון והמושלם. באותו הרגע הרגשתי שאני לא רוצה לדעת עליו פרטים נוספים. אפילו מה שידעתי היה יותר מידי ולא נתן להרגשת החופש שרציתי להיות מושלמת. אבל לא יכולתי להתלונן והמשכתי לרקוד. מזווית העין ראיתי את בילי רוקדת עם הבחור השני באופן הרבה יותר צנוע. היא ראתה אותי וסימנה לי בחיוך שהכול בסדר ושאני יכולה להמשיך במעשי בלי לדאוג לה. איזה בחורה טובה בילי, שומרת אמונים לחבר-לוחם שחזר פצוע מהקרב, כמה רומנטי. לעומתה ההתנהגות שלי הייתה ממש מחפירה. תמיר, בחור מבריק שכמוהו, הבין עם מי יש לו עסק ועד כמה רחוק הוא יכול להגיע ולכן נתן לידים הענקיות שלו חופש. לעומתו אני לא הרביתי ליזום מהלכים, לא בגלל שלא רציתי, אלא בגלל שהוא לא השאיר לי כאלו. בשעה שתיים אחרי חצות, כאשר שנינו רטובים מזיעה יצאנו החוצה לנשום קצת אוויר ולשתות משהו. המעבר החד מהפאב החוצה הקפיא אותי ועורי צמר. תמיר, חמוד שכמותו, רץ למכונית והביא לי קפוצון מהול באפטר שייב יוקרתי. התרחקנו מעט מהפאב והתיישבנו מחובקים על אחד הסלעים. תמיר ניסה להיות גנטלמן ולנהל שיחה "אולי תספרי לי קצת על עצמך" הציע.
"אתה באמת רוצה לדעת? מה דעתך להשאיר אותי בזיכרונך כעדי, הגינגית המשגעת שהכרת בסוף שבוע קסום בצפון הארץ? כך תוכל לחייך בכל פעם שתיזכר בי". הנשיקה שבאה לאחר מכן הייתה אות להסכמתו עם דבריי. לאחר רבע שעה נכנסנו פנימה. השארתי לבילי ורוני שישבו והקשיבו לשירים של הלהקה את מפתחות המכונית שלי ונסעתי עם תמיר למושב. כמובן שהזמנתי אותו להיכנס "אולי אפשר להציע לך יין, קפה, תה צמחים, מה אתה בוחר?".
"יש לך גלידה?"
"לא חשבתי שאתה כל כך צעיר" הקנטתי אותו. "אתה מזכיר לי את הילדים הקטנים שרק רוצים גלידה". "אם ככה יין יהיה מצוין ואחר כך גלידה". וזה מה שהיה. לקחנו בקבוק יין אדום וגלידת וניל לחדר המיוחד שהכנתי עבור המטופלים שיהיו לי. פרשתי על השטיח שמיכת פוך, הדלקתי את הנרות הריחניים שפיזרתי בכל פינה ומצאתי שהעיצוב המרגיע של החדר בלווי מוסיקה שאנטית היוו תפאורה מתאימה לכישרונות היצירתיים של תמיר עם או בלי גלידה.
בבוקר תמיר נתן לי נשיקה וחזר לחדרו בכדי לאכול ארוחת בוקר עם רוני. אני יצאתי למטבח בכדי להכין כוס תה לי ולאורחת שלי. מסתבר שהאורחת הקדימה אותי והכינה לנו סלט רענן עם גבינות ותה שחיכו לנו על השולחן שבגינה. "בוקר טוב" אמרתי לבילי. "בוקר אור, לפי השעה אני מבינה שהיה לך לילה סוער".
"אכן כך. ומה שלומך? נהנית אתמול?". "מאוד, רוני בחור אינטיליגנט ומעניין. לאחר שסיפרתי לו שיש לי חבר החלטנו ליהנות מהערב באופן אפלטוני בלבד. שמענו שירים והוא סיפר לי על השירות הצבאי שלו, שהיה ממש לא פשוט ומאוד משפיע עליו בהווה. הוא הרגיש צורך לדבר עם מישהו שהוא לא מכיר על חוויות שעברו עליו ואני הייתי שם. מסתבר שכאשר אדם הורג מישהו אחר, גם אם הוא מחבל, הוא לא שוכח את זה כל החיים, כי הוא עבר את הקו שבין הנורמליות, כהגדרתו, לבין היותך הורג אדם. בכל מקרה מאוד שמחתי להקשיב לו ולעזור קצת".
"ואוו, בילי, כל הכבוד, אולי תקבלי בסוף פרס על תרומתך לחיילים".
בזמן שאכלנו את ארוחת הבוקר חוה הגיעה ובקשה לדבר איתי בסלון. לרגע חשדתי שהיא יודעת על תמיר ושיש לה מה להגיד על הפעילות החברתית שלי, אך היא באה לשם עניין אחר לגמרי.
"עדי, מכיוון שאנחנו טסים היום, אל ואני חשבנו לבקש ממך לדאוג לאורחים של הצימרים. הם יעזבו מחר אחרי ארוחת הבוקר ועד סוף שבוע הבא לא צפויים לנו אורחים נוספים, כך שאין הרבה מה לעשות. את מוכנה?". כמובן שהסכמתי וחוה הוסיפה "את ארוחת הבוקר של מחר תכין נילי, חברה שלי, שגרה במושב. את רק צריכה להיות כאן אם האורחים יצטרכו משהו, כמו מגבות נקיות. אפילו את התשלום הם הסדירו מראש, כך שאין לך צורך להתעסק עם כספים. טוב שנזכרתי, אלי, אחד האורחים בקש להזמין מסאג' לאחר ארוחת הבוקר. כדאי שתדברי איתו על הנושא, הוא כרגע במרפסת ואת יכולה לגשת לשם".

בשעה אחת עשרה אלי הגיע לבוש במכנס קצר וחלוק רחצה כפי שבקשתי. החלטתי לחייב גברים להגיע עם מכנס קצר בכדי למנוע אי נעימות. בזמן שהוא הגיע בילי ישבה על כסא הנדנדה שבכניסה וברכה אותו לשלום. אלי ענה לה בחזרה, נכנס לחדר הטיפולים ונשכב על מיטה. "אני מכיר את הבחורה שיושבת בחוץ, אבל לא זוכר מאיפה" אמר תוך כדי כיווץ גבותיו.
"היא אמרה לי שהיא מכירה אותך דרך העבודה. היא עובדת בחברת SWITY, אולי זה יעזור לך". "נכון" צהל ושמחה ניכרה על פניו כאילו זכה בפרס. לאחר שהוא נרגע והפסיק לאמץ את מוחו בכדי לנסות להיזכר מהיכן הוא מכיר את בילי, הניח את ראשו על המיטה והתמכר לטיפול.
כשעה לאחר מכן הטיפול הסתיים ואלי יצא מרוצה לחדרו לאחר שהרעיף עלי מחמאות. ביציאה שוב פגש את בילי ברך אותה לשלום ובקש ממנה ליצור עימו קשר טלפוני ביום שני, כי הוא מאוד התרשם ממנה במצגת האחרונה והוא רוצה להציע לה תפקיד בחברה שהוא עובד בה. הוא ביקש ממנה לשמור את הנושא בדיסקרטיות כי לא כדאי לערב אנשים נוספים כל עוד הם לא דברו ביניהם.
בהמשך היום יצאנו לטייל באגמון החולה, שכרנו אופניים ונסעו בשביל העוקף את השמורה. מזג האוויר האביבי, הפרחים וחיות הבר קבלו את פנינו בלבביות האופיינית לעונה, כך שלא שמנו לב לשעות שחלפו. כשהתחיל להחשיך נזכרנו כי בילי צריכה לחזור היום הביתה ומיהרנו למושב. תוך רבע שעה בדיוק בילי התקלחה, אספה את כל חפציה לתיק והאיצה בי לצאת. כנראה שבשבוע שאני גרה כאן נדבק בי אורח החיים הצפוני, שאינו מרבה למהר לשום מקום, והייתי צריכה ניעור קטן. לשמחתנו הגענו בזמן לתחנת
האוטובוס, נפרדנו עם הרבה חיבוקים ונשיקות והבטחות להיפגש שוב בקרוב.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך