שוקולדים – פרק 1

פרק ראשון – קלוד פארגון (ספטמבר 2003)

רחבת הדשא של אוניברסיטת תל אביב נראתה כמו גן אירועים. אבא התעקש שטקס קבלת התואר של הבן שלו יהיה אירוע חגיגי ומיוחד, "שכל הפרופסורים האינטיליגנטים יוציאו את העיניים" כהגדרתו. וכשאבא רוצה אף אחד לא מתנגד. חברת קייטרינג יוקרתית פרשה מנגלים במספר נקודות מסביב לשולחנות שכוסו במפות לבנות ועליהן סכו"ם יוקרתי. עשרות קילוגרמים של בשר הובאו במקררים ניידים מוכנים להאכיל את מאות האורחים, ומלצרים התרוצצו וחילקו אפרטיפים וכוסות שמפניה. בקיצור, חגיגה במימון הברון פארגון. כמובן שאף אחד לא ציפה לכך, בדרך כלל טקס חלוקת תארים הוא משהו מאוד צנוע הכולל מספר נאומים וחלוקת תעודות, אבל אנשים מתרגלים לטוב די מהר גם אם המקור שלו מפוקפק.
כשהייתי ילד רציתי להיות כמו כל הילדים האחרים בקיסריה, ילד מפונק ועשיר ולא בן של ראש ארגון פשע, אך מהר מאוד הבנתי שזאת המציאות ושאני צריך להפיק ממנה כמה שיותר תועלת. הילדים, שבכתה א' צחקו עלי, קראו לי פושע קטן ולכלכו חופשי על אבא בגלל שזה מה שהם שמעו בבית, הפנימו את המעמד שלי בשנים שלאחר מכן ופחדו להוציא הגה בגנותי או בגנות משפחתי. כך שכבר בבית הספר היסודי כל אחד מצא את מקומו, ממש כמו בעולם האמיתי.
מאז ומתמיד אמא שנאה פושעים, אך אהבה את הכסף שלהם. לכן, כבר בראשית נישואיהם, החליטה להתעלם מהעובדה שבעלה "ראש" וניסתה לנהל חיי משפחה נורמלים במידת האפשר. לאירועים חברתיים היא עדיין ממעטת להגיע, אלא אם כן זהו אירוע משפחתי. לאירוע מסוג זה מותר לבן משפחה לא להגיע רק אם הוא פצוע קשה או מת. גם אשפוז בבית חולים הוא לא תמיד סיבה מוצדקת.
הלימודים תמיד היו בראש סדר החשיבות בבית, אחי ואני ידענו שאי אפשר להתעסק במשחקים או דברים אחרים שמעניינם אותנו עד שנסיים את השיעורים ונקרא לפחות ספר אחד באנגלית ואחד בעברית בכל חודש. הושכרו עבורנו המורים הטובים ביותר שבאו לתת לנו מידי יום שיעורי עזר. אבל בדומה לשאר הילדים, לא אהבנו ללמוד כל כך הרבה, אך פחדנו שאבא יכעס עלינו כמו שאמא הייתה מאיימת כאשר לא הייתה מסוגלת להשתלט על ארבעה ילדים.
הודות לרצון של אמא לפרוץ את מעגל הפשיעה בבית על ידי לימודים כולנו הגענו לאוניברסיטאות ובחרנו במסלולים שונים. אחותי עורכת דין, שמסרבת בכל תוקף לייצג את אבא. אחי הקטן קצין צעיר בצבא, שעדיין מצליח להסתיר את האמת על משפחתו. אחי השני מהנדס בניין ואני בחרתי במסלול של כלכלה וניהול בתואר הראשון, ולאחר שהבנתי שאני רוצה להתעמק עוד יותר בנושא הפיננסי נרשמתי לתואר נוסף בראיית חשבון. השאיפה שלי היא להצליח בעסקים ולהכניס לכיס כמה שיותר כסף. כסף הוא המקור להנאות החיים, כך ראיתי בבית ואני לא מתכוון לשנות את אורח חיי בעתיד.
מיד לאחר שסיימתי את התואר הראשון המשכתי לתואר הנוסף והייתי לסטודנט המצטיין בפקולטה. לא כל כך קשה להצטיין כאשר אין צורך לעבוד כל תקופת הלימודים. מספר חודשים לפני תחילת לימודי הגעתי לשכונה שליד האוניברסיטה מלווה בחבר של המשפחה, שמתוקף היותו רואה חשבון הוא עוזר לאבא עם העניינים הפיננסים, ובחרתי את המקום בו ארצה לגור. עוד באותו היום דפק רואה החשבון על דלתם של זוג זקנים והציע להם לרכוש את הדירה בה הם גרים חמישים שנה בתמורה למאה ועשרים אחוזים מערך הדירה ותשלום עבור מגורים בבית אבות יוקרתי למשך שלוש שנים. העסקה נשמעה להם טובה, אך הם חששו מאוד ולכן בקשו לערב את בנם. בנם, איש עסקים, הריח את הכסף הטוב והורדת עול מימון בית האבות להוריו מכיסו ושכנע אותם לחתום על ההסכם. כך נקנתה עבורי דירת ארבעה חדרים ברחוב ברגסון, שהפכה לשלושה חדרים לאחר השיפוצים וכל זאת במרחק הליכה מהאוניברסיטה. חדר אחד הקצתי ללימודים וחדר אחר לשעשועים ושינה בעזרת מעצבת פנים שהקימה עבורי ארמון קטן בסגנון מודרני במקום הדירה שלא נעשה בה שינוי במהלך חמשת העשורים האחרונים. אפילו לג'קוזי ומעליו בר משקאות היא מצאה מקום.
למרות הפיתוי לערוך מסיבות בדירה עם החברים החדשים שרכשתי לא הרביתי לעשות זאת מחשש לתלונות הדיירים האחרים בבניין, אשר לא ידעו את הייחוס המשפחתי שלי והעדפתי שכך זה יישאר. ידעתי שהמשטרה חיכתה להזדמנות להתנקם באבא, כך שגם מעצר של הבן על רעש היה ליגיטימי בעיניהם. מידי פעם ראיתי בלשים מסתובבים באזור דואגים לבדוק אם הבן הולך בדרכי אביו, או אם הדירה משמשת לעסקים מפוקפקים.
עם הבנות בקיסריה לא התעסקתי. יותר נכון הן לא התעסקו איתי, מה שהיה מקובל עלי, יש לי שכל והבנתי למה הן לא מתקרבות. לעומתן הבנות של החיילים של אבא שמחו לקפוץ בכול הזדמנות על הנסיך וחיזרו אחרי ללא הפסקה. גם המראה החיצוני שלי תרם רבות להתלהבות שלהן. עד היום אני מקפיד להתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע ושומר על תזונה נכונה. באוניברסיטה המצב היה שונה. שם, לפחות בהתחלה, לא קשרו ביני ובין המשפחה שלי ונפתח עבורי דף חדש של מערכות יחסים עם בנות. המראה שלי שונה מרוב הפריקים שממלאים את האוניברסיטה, אלו שבאים למוסד אקדמי מכובד כאילו הם הולכים לחוף הים, זורקים עליהם מכנסי ברמודה שראו זמנים טובים יותר, סנדלים וטי שרט מקומטת. לעומתם אני תמיד לבוש בצורה מכובדת. אמא נולדה בצרפת וחייתה שם עם משפחתה עד גיל עשרים, לכן נשארו בה הרגלים אירופאים, במיוחד לגבי הלבוש שאותם הורישה לי. אני זוכר שפעם היא אמרה לי "אנשים מתייחסים לבן אדם כמו שהוא מתייחס לעצמו, לכן תמיד תכבד את עצמך ותדאג להופעה מרשימה". אני מניח שהיא צדקה, בכל אופן אין לי הוכחה נגדה. ואכן מרגע שהגעתי לתל אביב פקדתי אחת לחודש את ככר המדינה וקניתי בגדים ממיטב המעצבים האירופאים.
הבנות בפקולטה התחלקו מבחינתי לשתי קבוצות. האחת כוללת את אלו שבאו ללמוד כדי להצליח בחיים. הן הגיעו מכל רחבי המדינה, עבדו למחייתן והתחברו לכל הפריקים חסרי הטעם בלבוש. בקבוצה השנייה היו כל אותן בנות עשירים שבין מבחן למבחן קפצו לפריז או לברצלונה לקפה עם חברה, ועל הדרך בזבזו כמה אלפי יורו על בגדי מעצבים. כמובן שהקבוצה השנייה יותר התאימה לי, הבנו אחד את השני ודברנו באותה שפת כסף.

את הטקס אבטחו מעל עשרים חיילים של אבא שתפסו עמדות בכל השערים של האוניברסיטה. כניסה שלהם לתוך האוניברסיטה הייתה מעבר למקובל. לכן הושגה פשרה, וזאת לאחר שאבא התעקש על שמירה קפדנית בעקבות פגישה שלו עם מפקד מרחב השרון שהתריע בפניו על כוונת משפחת כרמון להתנקש בו.
הטקס התנהל כהלכה, המרצים הבכירים נאמו בקצרה ודיקן האוניברסיטה הודה לאבא על הערב המיוחד שכולם נהנים ממנו בזכותו ועל התרומה הנדיבה על סך מאתיים אלף שקלים לקרן האוניברסיטה.
במהלך הטקס קלטו עיניי בחורה יפיפייה במיוחד, לבנה כשלג ובעלת שיער חלק ושחור כפחם. היא לא הייתה אחת מהסטודנטיות במגמה וישבה בקרבת סטודנטית אחרת וזוג מבוגרים שככל הנראה היו הוריה. אבא שלה נראה לי מוכר, אך ככל שניסיתי להיזכר מהיכן לא הצלחתי. ברגע בו היא קמה לכיוון המזנון קמתי ונעמדתי אחריה. למרות העקבים הגבוהים, היא עדיין הייתה נמוכה ממני, כך שיכולתי לבחון את העורף המושלם ועליו שרשרת זהב ויהלומים. אישה כלבבי. "אפשר להמליץ לך על מנת השף?" שאלתי והפניתי את תשומת ליבה אלי.
"בשמחה, האם אתה השף?" הקניטה אותי.
"לא, אבל אני מכיר אותו באופן אישי, הוא חבר טוב של אבא שלי"
"אם ככה אני מוכנה לנסות"
"אני ממליץ על מדליוני הבקר ברוטב יין אדום".
"תודה" אמרה והושיטה את הצלחת למלצר בעודה מסמנת לו על רצונה. בקשתי מהמלצר את אותה המנה ומיהרתי אחריה. עצרתי אותה מטרים ספורים מהשולחן בו ישבו מכריה "אפשר להזמין אותך לקפה אחרי שכל הבלאגן יסתיים?"
"כן, למה לא? דרך אגב אני ליהי"
"נעים מאוד, קלוד" עניתי ולחצנו ידיים. לקחתי את מספר הטלפון שלה וקבענו להיפגש בשער האחורי כשהטקס יסתיים.
עוד לפני שהספקתי לחזור למשפחתי דהר אופנוע קל אל תוך הקהל ועליו שני בריונים. אחד הנהג והשני מחזיק בידו תת מקלע מכוון ישירות לאבא. התכופפתי במהירות והוצאתי את האקדח הסמוי מהנעל, אותו העביר לי אחד החיילים דרך פרצה בגדר. רצתי לעבר השולחן מנסה להשיג את האופנוע ולמנוע את הירי, אך הגעתי מאוחר מידי. כדור פלח את בית החזה של אבא. רצתי אליו, השכבתי אותו על הדשא והנחתי את ראשו על ג'קט של אחד האורחים שגלגלתי למעין כרית. גופו הגדול שהיה תמיד חסין כחומה בעיני, נח כעת ברישול וכל תנועה מזערית גרמה לו לכאב. המהומה הייתה גדולה, רוב האנשים התפזרו ורצו לתפוס מחסה מחשש ליריות נוספות וצרחותיה של אמא נשמעו היטב ברחבת הדשא שכמעט התרוקנה. בקשתי מאחותי שתרחיק אותה משם בכדי לאפשר לרופא שהיה בין האורחים לטפל באבא . הוא בקש שלא נזיז אותו כי כדור חדר לבית החזה קרוב אל הלב והוא חשש שתזוזה כלשהי תגרום למותו. קול סירנות נשמע מתקרב אלינו ותוך עשר דקות הרחבה התמלאה שוטרים וניידות מגן דוד. מיהרתי להסתיר את האקדח שהיה ברשותי ולא עשיתי בו שימוש, וליוויתי את אבא ביחד עם אמא לבית החולים איכילוב. שני האופנוענים הצליחו לברוח דרך פרצה בגדר, שהכינו מראש, אך השאירו בי זעם רב וצורך חדש, צורך בנקמה.

למחרת צלצל אלי מישל, דוד שלי, ובקש שאגיע למלון שרתון ברמת גן בשעה חמש אחר הצהרים. הפגישה נקבעה בסוויטה בקומה חמש עשרה, שככל הנראה שמשה לבגידות של מישל.
בשעות הצהריים, לפני שיצאתי לפגישה, מלאתי את הגקוזי ושקעתי בו כדי להסיר מעלי את העייפות לאחר הלילה שביליתי בבית החולים. גם כשהגעתי הביתה לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות. מה עושים עכשיו כאשר אבא פצוע ומנוטרל? הרי תמיד התרגלתי לחיות בצל המחשבה שהוא נמצא עבורי. אמא ישנה במיטה בחדר השינה ביחד עם אחותי. הן הגיעו בשעה עשר בבוקר ולקחו כדור שינה כדי להירדם.

עד שההזמנה הגיעה הכנתי במכונת הקפה אספרסו כפול ויצאתי למרפסת. התיישבתי על הכורסא, פתחתי קופסת מלבורו וניסיתי לסדר את הדברים ולחשוב. עם כל הכבוד למישל, שהוא אח של אבא, פושע נשאר פושע ואני לא סומך עליו במאת האחוזים.
בשעה חמש ורבע הגעתי למלון, איחור מכוון, רק לראש מותר לאחר, ומכיוון שהראש מחוסר הכרה אז הבן שלו ממלא את מקומו. זאת המסורת וזה מה שהחלטתי שיהיה באותו היום. עליתי במעלית המפוארת בליווי שני חיילים ונכנסתי לדירה בלי לדפוק בדלת. בפנים היו איציק המבשל, שנקרא כך עוד כשהיה ילד בגלל המנהג הדוחה שלו לתפוס חתולים ולהרתיח אותם, ג'ק ומישל. אמרתי שלום לכל הנוכחים והתיישבתי בכורסא. כל אחד בתורו קם וניגש לנשק אותי ולהשתתף בצער המשפחה. הדלקתי סיגריה ואמרתי לנוכחים "עכשיו בואו נתחיל לדבר. אני פחות או יותר יודע מה קורה אבל הייתי רוצה לשמוע דיווח ממישל". והוא התחיל לספר. "תראה קלוד, המצב היום מסובך מאי פעם. משפחת כרמון דלוקה עלינו חזק בגלל הסיפור של נתניה, הם טוענים שהעיר שייכת להם ואנחנו טוענים שהיא שייכת לנו. גם המשטרה לא עושה לנו חיים קלים, לפני חצי שנה נכנס מפקד מרחב חדש ששבר את כל הסיכומים הישנים והוא מנסה למצוא חן בעיניי ראש העיר שלא מוכנה לקבל את המצב". כשהוא סיים את דבריו קמתי והסתובבתי בחדר. היה חשוב לי להראות שאני מהרהר בדברים שנאמרו ושאני אגיד את החלטתי בזמן שאמצא לנכון. היה שקט, הסתובבתי עוד חמש דקות ובסוף התיישבתי בחזרה. "המצב לא טוב כרגע כי אבא שלי לא מסוגל לתפקד, אך אני מאמין שבעוד מספר שבועות המצב ישתנה. אני לא רוצה לשנות החלטות שלו ולהתערב בהסכמים שהוא עשה, לכן אתם תשמרו על המצב רגוע ואל תנקמו במשפחת כרמון. אנחנו נמצא זמן אחר לנקום בהם, כאשר נהיה חזקים יותר. מי שיתפקד באופן זמני בשטח כראש הוא מישל. מישל, אני רוצה דיווח שבועי על מה שקורה. בנוסף איציק המבשל יהיה בקשר איתי כל יום בערב וידווח לי מה המצב". באיציק בטחתי במאה אחוז. כשאמא שלו עמדה למות בגלל שלא היה לה כסף לניתוח כליות בשוויץ אבא נתן את כל הסכום ועוד שילם על הוצאות, כך שהוא חייב לנו על זה לכל החיים, והוא לא שוכח את זה.

לאחר השיחה נסעתי לבקר את אבא ובשעות הערב המאוחרות טסתי עם שני חברים מהאוניברסיטה למלון באילת בשביל להעביר את הלילה בכיף ולחזור למחרת. אומנם רציתי לנקות את הראש בחו"ל, אך לעזוב את הארץ לא היה משהו שיכולתי לעשות ברגע זה. אחד מהאנשים שיותר התחברתי אליהם באוניברסיטה היה עודד. עודד הוא האדם היחיד שלמד איתי והכרתי עוד לפני שהגעתי לתל-אביב. לרוע מזלו החיים התאכזרו אליו והוא איבד את שני הוריו בתאונת דרכים בגיל מאוד צעיר. אף אחד ממשפחתו המורחבת לא הואיל בטובו לקחת חסות על הילד המסכן ומאז הוא עבר ממשפחה אומנת אחת לאחרת. אחרי השירות הצבאי ביחידה סודית הוא עבד כשכיר חרב של העולם התחתון עבור מי ששילם לו הכי הרבה כסף והמשיך לנצל את כישורי הלחימה שלו בכדי להתפרנס. יום אחד הוא החליט לעשות שינוי בחייו. הוא ניתק את קשריו עם מעסיקיו השונים מעולם הפשע, למד בכדי להוציא תעודת בגרות ולאחר מכן נרשם לאוניברסיטה.
עודד הגיע מיד אחרי לשדה דב, שדה התעופה בתל אביב ממנו אמורה לצאת הטיסה. "היי, אתה יכול לחייך, יוצאים לחופש" אמרתי לעודד שהגיע קצת מהורהר. עודד שמע לי וחייך. "בדיוק הגעתי ממקום העבודה החדש שלי וקצת חשבתי על הפרויקט שיש לי להגיש בשבוע הבא".
"יפה, כבר מצאת עבודה" ציינתי בהערכה "היכן אתה עובד?"
"בחברת I.D.SECURITY. מכיר?"
"לא. מה החברה מייצרת?"
"מוצרי ביטחון כלשהם, יש שם הרבה דברים סודיים, כך שאני לא ממש מכיר את כל המוצרים".
"יפה. איך התקבלת? קשה למצוא משרה טובה בלי ניסיון קודם".
"האמת, שחיפשתי עבודה כמו כולם דרך חברות כוח אדם ומצאתי את המשרה. הדבר היחיד שהיה שונה הוא הבקשה שלהם שאני אעבור סיווג ביטחוני (נוהל ממשלתי למשרתים ביחידות או חברות ממשלתיות בעלות רמה מסוימת של סודיות)".
"זו חברה ממשלתית?"
"לא, היא חברה ציבורית שנסחרת בבורסה. אבל אולי כן יש קשר לרשויות הביטחון, כי ראיתי שמסתובבים בחדרי ההנהלה לא מעט אנשי צבא בעלי דרגים גבוהים".
"טוב. אז מה זה אומר, שווה להשקיע בכם?" התעניינתי.
"נראה לי שכן" עודד ענה ונתן לי חומר למחשבה.

במקביל לתפקיד החדש במישור המשפחתי המשכתי בתוכנית החיים שרשמתי לעצמי לפני הרבה שנים. עכשיו, לאחר שסיימתי את התואר ונהייתי לרואה חשבון מוסמך יכולתי להיכנס לקהילת העסקים.
בכדי לחגוג את ההחלטה התקשרתי לליהי, היפיפייה מהטקס והזמנתי אותו לדייט הראשון שלנו. במשך השבועיים האחרונים היו לנו שתי שיחות טלפוניות בלבד בגלל המקרה, בהן לא סיפרתי לה למה ירו באבא, כי לא רציתי להרחיק אותה ממני.

בשעה שמונה בערב החניתי את המכונית ליד וילה מפוארת בסביון, ליהי כיוונה אותי למקום בעזרת הטלפון הסלולרי ובקשה שאחכה לה בסלון. יצאתי מהרכב ונקשתי על דלת הבית. אצל העשירים מקובל לנהוג כמו בסרטים. אי אפשר להזמין את הבת לפגישה ולחכות במכונית עד שהיא תבוא. פיליפינית קבלה את פני ושאלה לרצוני באנגלית. הסברתי שהגעתי לליהי והיא הכניסה אותי פנימה. אבא של ליהי חיכה שאגיע לפינת הטלוויזיה וקם לקבל את פני, הוא לחץ את ידי והזמין אותי להצטרף אליו לכוס משקה עד שהבת שלו תרד. לא התפלאתי מהמהלך, אני בטוח שהוא ברר עלי פרטים בעקבות הירי והיה רוצה שאני אצא מהבית באותו הרגע ואבטל את הפגישה. חיכיתי לשמוע מה יהיה לו להגיד, "מה שלומך קלוד?"
"מצוין, תודה" עניתי בקול בטוח.
"ומה שלום אבא שלך?"
"מתאושש, הרופאים מניחים שעוד שבועיים הוא יוכל להשתחרר מבית החולים"
"יפה, זה לא פשוט להתאושש מכדור בבית החזה. אני מבין שהיה לו מזל גדול שהכדור לא פגע בלב"
למרות השאלות שהביעו התעניינות, טון הדיבור שלו לא היה חביב במיוחד כאשר דבר על אבא, ולכן רציתי לסיים את השיחה כמה שיותר מהר.
"סליחה שאני קוטע את השיחה, אבל הזמנתי מקומות במסעדה ולא נעים לי לאחר, אולי העוזרת יכולה לזרז את ליהי?"
הניסיון שלי להפנות את השיחה לנושא אחר ניכשל והוא התעלם מהשאלה. לאחר מכן התיישב מול הטלוויזיה, הנמיך את הקול בעזרת השלט ובקש שאשב לידו. עשיתי כדבריו למרות שתהיתי בלבי למה אני צריך להיות בסיטואציה הזו? חסר בחורות? מכיוון שלא הייתה לי תשובה ברורה ישבתי בשקט וחיכיתי בתקווה שהבת שלו תרד כמה שיותר מהר. והוא המשיך…
"עשיתי כמה טלפונים ושאלתי עליך. אני מבין שיש לך שכל ושעד עכשיו אין לך תיק במשטרה, שזה יפה. אבל אני לא מאמין שהבן הבכור של אבא שלך יישאר נקי, לכן הייתי מעדיף שידוך אחר לבת שלי. למרות שהסברתי לה את זה נראה שסובבת לה את הראש והיא מתעקשת לצאת איתך. חשוב שתזכור שאם היא תפגע בגללך או בגלל המשפחה שלך יהיה לך עסק איתי. דרך אגב קוראים לי שמוליק שוכמן". הפנים שלי החווירו. הפנים שלו היו מוכרות לי, אך לא זכרתי מהיכן. עכשיו קשרתי אותם לשם ונזכרתי ששמעתי אותו לפני כמה ימים מתראיין בגלי צהל בנוגע לאחד הפרוייקטים שלו. שמוליק שוכמן הוא אחד האנשים החזקים ביותר בעולם העסקים בארץ. יש לו חברות דלק, נדל"ן, חברת תעופה ואלוהים יודע מה עוד. רוב האנשים במדינה מכירים אותו מהעיתונים וחושבים שהוא אדם חכם שתורם רבות למדינה. במציאות את רוב הכסף הוא עשה מעסקאות מפוקפקות, כמו העסקה האחרונה באשקלון שהופיעה בעיתונים. הוא רכש מהעירייה קרקע בסכום כסף הנמוך בעשרים מליון דולר מהערך המקורי תמורת פיתוח שלושים אחוזים מהקרקע לטובת הציבור. בפועל הוא דאג לתמוך במועמד חדש לראשות העירייה, ולאחר שראש העיר התחלף הוא מכר את אותה הקרקע בלי שהזכיר את המילה פיתוח אזורי בחוזה וגרף לכיסו את ההפרש.
ליהי ירדה במדרגות המוארות שמובילות מהסלון לחדרי השינה לבושה בשמלת מיני פרחונית סקסית ביותר. "אני רואה שכבר ערכתם היכרות" אמרה והוסיפה בחיוך "אבא, אני מקווה שלא הפחדת אותו יותר מדי". אביה חבק אותה והסתכל עלי "אל תדאגי, הייתה לנו שיחה של גבר אל גבר. אני בטוח שקלוד נהנה מהשיחה שלנו, עכשיו צאו לבלות" ביי.

יצאנו החוצה. פתחתי את הדלת שליד הנהג וליהי התיישבה וכיוונה את משענת המושב. בנות כמוה קצת מתסכלות בנים כמוני בנושא מכוניות. הן לא מתלהבות ממכונית ספורט יקרה, כי זה לא משהו חדש עבורן, הן גדלו לתוך זה. לא שאלתי אותה לאן היא רוצה לנסוע, ידעתי שהיא מצפה שאקח אותה למקום יוקרתי ונחשב בתל אביב.
כבר בתחילת הנסיעה המוזיקה שבקעה מהרדיו לא מצאה חן בעיניה. היא לקחה את תיק הדיסקים ובחרה באופן מפתיע משהו ישראלי, יהודית רביץ בשיר "על רחבת הריקודים". שמחתי שהיא לא בקשה ממני שאעשה זאת. בנות עצמאיות עושות לי את זה.
הדרך עד למלון הילטון בחוף תל אביב עברה תוך כדי שירה משותפת של שנינו עם הדיסק שיצרה אווירה מחשמלת ברכב. השמלה שלה עלתה לאט לאט עם הקצב, כך שהתחתונים שלבשה בצבצו בין ירכיה, מה שהעלה את האדרנלין שבגופי לרמה גבוהה בהרבה מהרגיל. אהבתי את המשחק וחיכיתי לארוחה במסעדה שתחמם עוד קצת את האווירה לפני הקינוח.
הגענו למלון, הפקדתי את המפתחות בידי השוער ופתחתי לליהי את הדלת. המארחת בכניסה למסעדה הצרפתית הובילה אותנו לשולחן הצמוד לחלון המשקיף אל הים. מסעדה זו ידועה כאחת המסעדות המשובחות במזרח התיכון הן מבחינת האוכל והן מבחינת העיצוב האירופאי, שמעט מוגזם לטעמי. אני מעריך שרק הנברשת הענקית מהקריסטלים שממוקמת בכניסה למסעדה עלתה מאתיים אלף דולר. כאשר הגענו לשולחן הזזתי את הכסא והפרינססה התיישבה. "אני מקווה שהמסעדה מוצאת חן בעיניך" ניסיתי להרשים אותה.
"בחירה מעולה. הייתי אומרת שזו כמעט מסעדת הבית בשבילי. אני מגיעה לכאן עם אמא לפחות פעם בשבועיים אחרי שאנחנו מבלות את הבוקר בים. השילוב של ים, מסג' ואוכל טוב הוא מנצח בעייני." והוסיפה עם קריצה "בייחוד כשהמסג'יסט חתיך". צחקתי. בדרך כלל אני מרשים כל בחורה, לפחות בדייט הראשון, אבל זאת ראתה הכול. לא נורא, יהיה קצת קשה, אבל בסוף אני אעשה משהו שהיא לא ראתה עדיין. "אז אולי את תמליצי על מנה?"
"למה לא?"
פתחנו את התפריט ועיינו בו מספר שניות. פתאום היא התכופפה מעט כלפי, כך שיכולתי להריח את הבושם הצרפתי ולהעמיק מבט אל בין שדיה, וסגרה את התפריט שלי. "אני אזמין בשביל שנינו" החליטה, "סומך עלי?"
"בבקשה, חכמים ממני אמרו, כי הדרך ללב של הגבר עוברת דרך הקיבה, נראה אם את בדרך הנכונה". המלצרית הגיעה וליהי סימנה לה מספר דברים בתפריט והיא הלכה.
שמתי לב שעד עכשיו לא ממש שוחחנו, אלא רק התגרינו אחד בשני. ליהי עשתה את התפנית ושאלה "מה שלום אבא שלך? האם הוא כבר קם מהמיטה?".
"כן, שלשום הושיבו אותו על כסא גלגלים והסיעו אותו לפיזיוטרפיה. הרופאים אומרים שהמצב שלו משתפר בקצב טוב ושהצפי לשחרור שלו בעוד שבועיים".
"ומה קורה איתך בימים אלו אחרי שסיימת את התואר? האם אתה מתכוון ללכת בדרך של אבא שלך או לשנות כיוון?". השאלה הייתה מאוד ישירה ולא צפויה. עד כה ענייני המשפחה לא נכנסו לשיחות שלנו והנחתי שלא ממש איכפת לה. כמו כן אני לא רגיל לתת דין וחשבון לבנות, בינתיים אף אחת לא שאלה שאלות והמצב התאים לי. נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי לה לתוך העיניים "בואי נשאיר את השיחה הזאת לשלב מאוחר יותר, כרגע באנו לבלות אז לא כדאי לדבר על דברים רציניים מידי. במיוחד כשיש כאן הרבה אנשים שיכולים להקשיב. אני מבטיח שתקבלי תשובה מאוחר יותר".
היין האדום הגיע ואחריו המנה הראשונה. פיטריות יער מוקפצות במרינדה וסוג של סושי צרפתי, אצות ממולאות בבשר מוקפץ ברוטב מדהים וירקות. האוכל והמחמאות שנתתי לה על הבחירה המעולה החזירו את האווירה הקודמת לשולחן. לפני שהמנה הבאה הגיעה קמתי תוך כדי התנצלות ויצאתי לכיוון השירותים. בדרך קפצתי ללובי והזמנתי לנו סוויטה לאותו הערב.
המנה העיקרית הגיעה מיד אחרי שחזרתי. פלטה משותפת הונחה על גבי גחלים ועליה מגוון בשרים
שהשף מתמחה בצלייתם על האש. מעולה.
ליהי סיפרה שהיא סטודנטית לעיצוב בשנקר, ושזו שנת הלימודים השנייה שלה. ואילו אני השארתי את ענייני הלימודים והעבודה שלי לזמן אחר. לאחר כוס היין השנייה השיחה הפכה לשטותית יותר ויותר והרגשתי שזה הזמן לעבור לחדר שהזמנתי עבורנו. קראתי למלצרית והזמנתי חשבון. "מה עם הקינוח" ליהי שאלה בקול מתפנק. "בואי, הכנתי לנו קינוח מיוחד" קמתי מהשולחן ולקחתי את ידה. "תעצמי את העיניים ואל תפקחי אותן עד שאגיד לך". "כן המפקד" היא לחשה באוזני תוך כדי נגיעות קלות וכמעט לא מורגשות של שפתיה.
האורחים במלון ליוו אותנו במבטים המעוניינים להוכיח אותנו על מעשינו שלא הולמים את המקום. זה באמת לא מקובל שבחור צעיר מוביל בחורה שעוצמת את עיניה בלובי של מלון מפואר תוך כדי צחקוקים שמקורם בעודף אלכוהול. לדעתי, רובם קינאו בנו. הגענו למעלית ועלינו לקומה העליונה תוך כדי ניסיונות כושלים של ליהי לגלות מה ההפתעה? בפתח החדר הרשיתי לה לפתוח את עיניה. הסוויטה הענקית הוארה בעשרות נרות ששלהבתם נשקפה בחלון הענק שפנה אל הים. שתי מיטות מטפלים הועמדו באמצע החדר ולידן חיכו מסאגיסט עבורה ומאסגיסטית עבורי. מוסיקה מרגיעה משולבת בקולות מים מפכפכים נשמעה ברקע מתאימה בצורה מושלמת לעיצוב הרך בגוונים פסטליים של החדר, ותרמה באופן חד לעליה ברמת הרומנטיות של הערב.
ליהי נעמדה פעורת פה "וואו, כל הכבוד, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו". נתנה לי נשיקה על השפתיים ורצה לחדר הרחצה. כעבור עשר דקות יצאה לבושה בחלוק רחצה של המלון, קיפצה לעברי וציוותה עלי להתכונן במהירות כי היא לא יכולה לחכות יותר.
המעסים היו מעולים, ברמה המתאימה למלון הילטון. במשך שעה הם עשו בנו פלאות והכינו אותנו כראוי לקראת המשך הלילה.

בשעה שמונה בבוקר פקחתי את עיניי. בדרך כלל אני רגיל לקום מוקדם יותר, אבל הלילה הלכנו לישון מאוחר במיוחד. ליהי ישנה עדיין, מקופלת על צידה ומחבקת כרית בין ידיה כמו ילדה קטנה. הסתכלתי עליה וחיוך התפשט על שפתי. היא באמת מתוקה, ועם כל הפינוק שלה שמתי לב שהיא אחת שמוכנה לתת מעצמה ולא רק לקחת. סקס הוא מדד טוב לדעת את זה. הזמנתי ארוחת בוקר לחדר. הייתי זקוק לאספרסו כפול חזק במיוחד אחרי כמויות היין ששתיתי אתמול. כשארוחת הבוקר הגיעה הערתי את הפרינססה בנשיקה והזמנתי אותה להצטרף אלי. היא פקחה את עיניה, חיבקה את עורפי ומשכה אותי בחזרה למיטה. אחרי כמה דקות של התכרבלות בתוך המיטה היא קמה ופנתה לחדר הרחצה. בינתיים התיישבתי במרפסת, שתיתי קפה וקראתי עיתון "מעריב". במדור הכלכלה הופיעה כתבה על אבא שלה, ובה ציטוט שלו "היום כדאי להשקיע בתעשיות ביטחוניות ופיתוחים טכנולוגיים שיעזרו למדינת ישראל בפרט ולעולם המערבי בכלל להתמודד עם פיגועי הטרור. הטרוריסטים משיגים אמצעים משוכללים שיפגעו באזרחים, ולכן מי שיקדים לפתח הגנה כנגד היכולות שיהיו להם בעתיד ירוויח". מעניין מאוד. כנראה שמר שוכמן משקיע גם בחברות ביטחוניות.
ליהי יצאה מחדר הרחצה והחלה להתרוצץ בחדר בכדי לחפש את בגדיה. "איזה בוקר נפלא. מתוק, תעשה לי נס קפה. סוכרזית אחת ומעט חלב". אישה שאומרת לי מה לעשות. תהיתי אם היא שווה את זה. אף פעם לא עשיתי קפה למשהי. מערכות היחסים שהיו לי עד כה היו סוג של סחר חליפין ושני הצדדים היו מרוצים. הן היו עושות הכול כדי לפנק אותי בלי שאני אצטרך להתאמץ, ואני הייתי שולח את העוזרת לקנות להן מתנות. הנחתי את העיתון והכנתי לה קפה.
לאחר שהתלבשה התיישבה מולי "תודה מתוק, הקפה נפלא, אתה ממש יודע לפנק וכיף להיות איתך"
העברתי לה את העיתון. "יש כתבה על אבא שלך, רוצה לקרוא?". היא לקחה את העיתון וקראה את הכתבה. כשסיימה לא אמרה דבר והכינה לעצמה צנים עם חמאה.
לאחר שנגסה בצנים ושתתה מהקפה נשענה לאחור ופניה הרצינו "אתה עדיין חייב לי תשובה מאתמול. אתה ממשיך עם העולם של אבא שלך או לא?. תבין, קלוד, אתה מוצא חן בעייני, אפילו מאוד, אבל אני לא אוכל להיות איתך אם יהיה לך קשר לעסקים האלו". לקחתי נשימה עמוקה. הבנתי שזה רגע אמיתי ולא חלק מהמשחק של אבא, אם אני רוצה להיות עם האישה הזאת או עם אישה כמוה אני צריך להתנתק מהכסף של הפשע. לאחרונה חשבתי רבות על הנושא, בלי כל קשר לנשים, והחלטתי שאני רוצה למצוא משרה בעולם העסקי בתחום הכלכלי, ולאחר שיהיה לי מספיק ניסיון אוכל לפתוח עסק משלי.
מצד שני, מה פתאום היא מתערבת לי בחיים? אנחנו בקושי מכירים. אבל היא מצאה לנכון להעלות את השאלה ולכן שאלת הזמן לא רלוונטית, אלא אם הייתי רוצה ללכת ולנתק איתה את הקשר. מכיוון שלא רציתי לעשות זאת ניסיתי לשים לרגע את האגו בצד והגעתי למסקנה שהיא צודקת. היא יכולה להשיג כל בחור שתרצה ולמה לה לצאת עם פושע?
לפני מספר חודשים נפגשתי עם אחותי בבית קפה והיא אמרה לי אותו הדבר "אל תתעוור מהכסף של אבא, זה כסף שרובו מסמים ובתי זונות. למה אתה חושב שאני לא מדברת איתו שנים? אתה יודע כמה קשה המחשבה שאבא שלך אחראי להפיכת נשים צעירות לשפחות מין? כל יום לפני שאני נרדמת ועוצמת את העיניים אני חושבת על זה. והכי קשה המחשבה שהנכדים שלו לא מכירים אותו. אני לא מסכימה שהם יראו אותו עד שהוא יסגור את כל העסקים המלוכלכים שלו". אחותי קבעה את עמדתה בנושא עוד לפני שנים ומאז לא ביקרה בבית. אני אדם קצת שונה, לא מסתכל על דברים במימד אחד. גדלתי לתוך זה והייתי צריך יותר זמן בכדי להבין ולהפנים שכל מה שהתרגלתי אליו וחייתי איתו בשלום חיים טובים הוא לא חוקי ואסור. מה גם שהיה לי קשה לוותר על כל הנאות החיים שמגיעות עם הכסף, שכרגע הוא לא שלי.
קמתי ועמדתי ליד המעקה של המרפסת. "הגעתי לגיל עשרים ותשע בלי תיק פלילי. הגיליון שלי נקי והמשטרה בדרך כלל לא רודפת אחרי. וגם אם כן זה רק כדי לעצבן את אבא שלי ולי אין קשר לכך. חשוב לי שתדעי שאין לי שום כוונה לשנות את המצב, וגם אין לי כוונה לדון עוד פעם בנושא, כך שאני מקווה שזה יספק אותך".
ליהי שמה לב שאני עצבני ושהשיחה הזו מעיקה עלי. היא קמה, חבקה אותי ונשקה על לחיי. "אתה צודק, מספיק עם השיחות הרציניות" אמרה ומשכה אותי לג'קוזי.

פרק שני – קלוד פארגון דצמבר 2003

בדיוק ביום הראשון בו ירד גשם רציני ליהי התקשרה והודיעה שאנחנו מוזמנים לארוחת ערב עם הוריה ואחותה. "מתוק, אני מקווה שאתה פנוי מחר בערב, כי אתה מוזמן לדו קרב עם אבא. כלומר, ארוחת ערב משפחתית. תבוא עם הרבה מצב רוח טוב ומנה של סלחנות. אני חושבת שאבא מכין לך חקירה קטנה, אבל אני סומכת עליך שתתמודד איתו היטב. נשיקות, אני ממהרת לשיעור".
ארוחת ערב משפחתית. אף פעם לא הגעתי לשלב הזה עם בחורה, כי אצלנו השלב הזה הוא אחד לפני חתונה. למרות שידעתי שליהי לא מתייחסת לפגישה הזו כאל אירוסין קצת נלחצתי והחלטתי לנסוע לקיסריה כדי לבקר את אמא ואולי קצת להתייעץ איתה מה לעשות.
למחרת בשעה שמונה בדיוק התייצבתי בפתח הבית שבסביון לבוש חולצה לבנה מכופתרת וחליפה בצבע בז'. שוב פתחה לי העוזרת את הדלת והובילה אותי לחדר האוכל הצופה אל הבריכה. החדר עוצב בסגנון מודרני צבוע בגוונים של לבן וירוק בהיר והריהוט בצבע עץ בהיר מאוד ולבן. ליהי קבלה את פני בדרכה הילדותית, קפיצה וחיבוק ובחנה את החליפה שלבשתי. "שכחתי להגיד לך שהארוחה לא רשמית ושלא תטרח לבוא בלבוש מושקע", התנצלה בזמן ששמתי לב לגינס הצמוד במיוחד שלבשה. הנחתי את סלסלת השוקולדים שקניתי בדרך, הורדתי במהירות את הג'קט ופתחתי כפתור בחולצה כדי להעניק לעצמי מראה פחות מחייב וצעדתי בעקבותיה לעבר שולחן האוכל.
הארוחה עברה בצורה נעימה ללא שאלות על המשפחה שלי ועל האירוע שהיה בטקס הסיום באוניברסיטה. כנראה שכולם קבלו הדרכה מפורטת מה לא להגיד. שמתי לב שאחותה של ליהי, תמר, בוחנת אותי כל הזמן ועל פניה הבעה של אי שביעות רצון. לעומתה, שמוליק התלוצץ כל הזמן ואכל בלי הפסקה בכדי לשמר את הכרס הענקית שהולכת לפניו. לאחר הארוחה הוא מזג לשנינו ליקר שקדים משובח מבר המשקאות ובקש לדבר איתי ביחידות במרפסת. הלכתי אחריו והתיישבתי לידו על אחד מהכיסאות. ציפיתי לשיחת המשך בנוגע למערכת היחסים שלי עם בתו, אך התברר לי שמטרת השיחה שונה. שמוליק לקח לגימה מהכוסית שבידו ואמר "ליהי ספרה לי שסיימת תואר בכלכלה וניהול ולאחר מכן גם בראיית חשבון, מה שמאוד הרשים אותי".
"תודה" עניתי
"לא הזמנתי אותך לכאן כדי להחמיא לך אלא כדי להציע לך עבודה. אני מבין שכרגע אתה לא עובד, אבל יש לך שאיפות להיכנס לעולם העסקים. כמו שאתה בטח יודע יש לי דריסת רגל די חזקה בעולם הזה ואני צריך בחורים שאפתנים וחכמים בחברות שלי. בדרך כלל אנשים צעירים אלו משקיעים הרבה מאוד ומהווים נכס לחברה". לא ידעתי מה להגיד. השיחה הזו הפתיעה אותי. מצד אחד תהיתי מה האינטרס של שמוליק להכניס אותי לעסקים שלו, הרי אני מכיר את הבת שלו רק שלושה חודשים והוא הבהיר לי שהרקע המשפחתי שלי לא מוצא חן בעיניו, אך מצד שני ניסיתי לסלק את יצר החשדנות שבי וקבלתי את הצעתו כמחמאה.
"על מה חשבת?" שאלתי
"יש לי חברת אחזקות אשר מאגדת תחתיה מספר חברות בנות או שותפויות בחברות מקומיות. מטרתה לזהות מיזמים בעלי רווחים גבוהים בטווח הארוך ולהשקיע בהם. החברה משקיעה בשוקולד, צינורות השקיה, מתכות ועוד. בקיצור כל מה שיניב כסף. אם זה מעניין אותך אני מציע לך תפקיד זוטר יחסית, שעם עבודה קשה תוכל לצמוח ממנו במהירות. תוכל ללמוד הרבה מאוד בתפקיד ולהבין איך חברת אחזקות מתנהלת".
מבעד לדלתות הזכוכית המפרידות בין הסלון למרפסת הבריכה ראיתי את ליהי עומדת ומביטה על שנינו תוך כדי שילוב ידיה. קלטתי שהתוכנית לעתיד המקצועי שלי נרקמה על ידה ואינה תוצאה ישירה של טוב ליבו של אביה. לרגע המחשבה הפריעה לי, אבל הדחף לאסוף בשתי ידי הזדמנות פז לקראת הגשמת היעדים שלי היה חזק יותר.
"שמוליק, תודה רבה על ההצעה. מתי אני מתחיל לעבוד?"
"בשבוע הבא"
לחצנו ידיים בחוזקה והבטנו בתזמון מדויק לעבר המקום בו ליהי עמדה. משהבינה את משמעות לחיצת היד, הרפתה את ידיה וחיוך של שביעות רצון התפשט על פניה.