שינוי חיי

"למה את לא עושה עם זה משהו?" חן שאלה, "אני מתביישת, אני לא מסוגלת, אני מפחדת שיצחקו עליי!" עניתי. "תפסיקי לדבר כאלה שטויות! סתם שטויות! עדן תפסיקי להיתקע בעבר! עברת כל כך הרבה שהגיע הזמן שתראי לכולם שאת שמה פס על הכל! שאת חזקה!" חן אמרה, בצורה שהיא אמרה הבנתי שאני באמת מתנהגת בצורה טיפשית, אני יכולה לעשות הכל, תמיד אומרים 'ברגע שנופלים קמים בחזרה' אבל למה אני מפחדת? למה אני מתנהגת בצורה הזו?
יום אחד החלטתי שדי מספיק אני חייבת להוציא קצת מעצמי, אני חייבת לדבר עם מישהו. נכנסתי לצ'אט באינטרנט והתחלתי להכיר אנשים. הכרתי אדם מבוגר בשם גולן שסיפרתי לו הכל, ממה שיש לי בראש עד לאהבות הכי גדולות שלי.
סיפרתי לו על מה שעברתי שגרם לי להיות כל כך חסרת ביטחון, כל כך ביישנית שאני מפחדת מתגובה של אדם. "עדן מתוקה," אמר, "את ילדה נבונה וחכמה ואת לא צריכה לתת לאדם לדרוך עלייך ולהפיל אותך. את יכולה להראות לכולם שמה שאת אומרת זה מה שיהיה."
הוא לא הבין אותי. הוא לא ידע מה זה לחיות בפחד מתגובה, לפחד שאם אני אפילו רק אלך ברחוב מישהו פתאום יתחיל לצחוק או לדבר עליי. כל חיי הייתי מנודה והייתי לבד, בגן הייתי עם שלושה חברות, בבית הספר עד כיתה ג' כולם היו חברים שלי. בכיתה ג' הכל השתנה. התחילו לעשות עליי חרם, חוץ מהחבורה שהייתה לי מכיתה א' אף אחד לא דיבר איתי, לא הסתכלו עליי, כלום. הייתי לבד. ככה זה היה עד כיתה ו'.
שעברתי לכיתה ז' אמרתי לעצמי 'עדן, את משנה בית ספר, את מכירה אנשים חדשים, מה שהיה היה, את אחרת, תשתני, תנסי להכיר ילדים חדשים.' אך זה לא קרה. ברגע שבאתי לדבר עם מישהו התחלתי לרעוד ולפחד, פחדתי שמי שדיברתי איתו יחשוב שאני מוזרה ושאני מטומטמת. בכיתה ז' הכרתי כמה בנות שהיו חברות טובות שלי, הכרתי כמה בנים שרובם ניתקו איתי קשר, אך לפחות ניסיתי, לא נתתי לעצמי להיות לבד.
לפני כשנתיים אבא שלי עשה תאונה קשה ואמא שלי עשתה טעות ששינתה את חיי המשפחה.