שלושה בפנימייה: תקופה ראשונה – פרק 2

"קומו עצלניות!" צרחה המנהלת לתוך חדרן של הבנות. שערה החום היה אסוף כעת לגולגול נוקשה, והיא לבשה מדי ספורט, והמשרוקית שלה נותרה על השרשרת. האיפור הכבד גרם לה להראות מבוגרת יותר, ונעלי הספורט חשפו את העובדה שהשמלה הסתירה את נעלי העקב שלבשה מקודם. המנהלת מצמצה, וקמיל וקייט קמו. חדרן נראה כחדר ליחיד: לבן, ארוקנות, שולחן אחד ומראה אחת.
המנהלת כבר נעלמה, אך לפי המערכת שהודבקה על המיטה הזוגית שנאלצו לחלוק, הניחו שעליהן להתכוננן לשיעור ספורט. כל אחת לקחה מהמזוודה סט של טרנינג, ז'קט וחולצה רגילה, ויצאו לשיעור.
~השיעור חלף, שעת אוכל~
קמיל לקחה מנת פסטה, ועגבניות, ולמראה החומוס והפיתה שלקחה קייט אישוניה החתרחבו "זו אחרוחת צהריים!" אמרה לה קמיל, והחלה לצחוק, "מה שלקחת זה לא ארוחת צהריים!".
"ואת לקחת מנת פחמימות בלי בשר כלשהו ואני המוזרה?!" אמרה קייט.
"אה… פסטה זה טעים! חוץ מזה, אני צחונית, ואין פה שניצל תירס או שניצל סויה…" אמרה קמיל, והלכה לעבר השולחן של החדר שלה ושל קייט. בכל חדר ישנות שתיים.
היא אכלה את האוכל שלה וכשגמרה קמה מהשולחן- השיעור הבא היה קרוב.
"את במתמתיקה חלק 2?" שאלה אותה קמיל, ונשמה לרווחה כשקייט ענתה שלא. היא רצה משם עם תיק תלוי על כתף אחת וכשהגיעה לכתה הריקה פתחה מחברת כחולה מפוספסת אפור-סגול ועליה כתוב "billa bong" והגיעה לעמוד השביעי, והחלה לכתוב…
"בין כל האנשים
וכל המקומות
לא עוזרות לי כל הנחמות
אני יודעת שלא קל
אבל ממשיכה לנסות
למצוא את דרכי
בין הסמטות המפותלות
ממשיכה לתהות
מה אני עושה
למה אני מנסה
מה מקור התקווה?
האם שווה לי להמשיך,
אני תוהה
ואז מוצאת תשובה:
אם יש לי מטרה,
אלחם
עד שאשיג אותה"
היא חתמה בשמה המלא- "קמיל ווסט",
ונתנה לקטע שם- "תהיות"
~השיעור של קייט~
קייט פתחה מחברת ורודה עם פרחים רבים, שהיא ציירה והחלה לכתוב דבר מה, שהיה זה:
"אני יודעת מה אני רוצה
אבל זה לא עוזר לי
אנשים לא מבינים אותי
אני חושבת כל הזמן
ומדמיינת לי מצב
בו אני מוקפת
באנשים שאני אוהבת
שלא מציקים, שלא צוחקים,
מביעים תמיכה, מחייכים,
אוהבים.
אני מחכה שזה יקרה,
למרות שאין בי עוד תקווה
שומרת על החלום בסוד,
בתוך אותה תיבה
עם כל שאר הדברים
שמעולם לא גיליתי
וגם לא אגלה,
אלא לחברה הראשונה שלי תהייה"
היא חתמה בשמה המלא- "קייט ג'ינו", וקראה לשיר "הסוד שלי".

קמיל יצאה מהכיתה, אוחזת במחברת השירים שלה, וחושבת על השיר החדש שעלה בראשה, משננת אותו בכדיי שתוכל לכתוב אותו כשתגיע לכיתה הבאה-
"חיפשתי, אבל לא מצאתי
שאלתי את כולם, אבל לא ידעתי
שאת מה שאני חווה
איש לא יבין
אז עליי להתמיד
בלשמור את הסוד
כדיי שלא ידעו ויציקו,
עד שהשתנתי במאמץ גדול,
על האהבה שלי אסור לגלות לאיש,
כי איש לא יבין, לא יידע,
מדוע בחרתי דווקא בו,
ויציקו לי עד שאודה בפניו,
ו…" מחשבותיה נתקעו בבום. היא נתקלה בנער מהפנימייה.
מחברת השירים נפתחה והדף שהיה מעט תלוש, עליו כתבה את שירה האחרון נתלש לגמרי, וכעט היה חשוף בפניי הנער.
"את כתבת את זה?" הוא שאל, והיא זיהתה את קולו. היא הרימה את הדברים שלה ורצה משם.
"זה לא קורה לי" חשבה, "לא… זה לא!" היא מיהרה לכיתה, מתעלמת מהנער שצועק אחריה, "אה… אמרתי משהו לא בסדר?!".
"הלוואי והוא לא הספיק לראות את פניי" התפללה בלבה, "ואם כן אז שלא זיהה אותי"