שמישהו אחד יבין.

מעין הקדמה –

ילדה בת 16, עם חברות וחיים מושלמים מגלה פרט לא נעים על הוריה.
בהמשך הסיפור זה משתבש והיא בורחת מביתה.
שמה לינוי.
לינוי כבר לא עם הרבה חברות , היא נחשבת כזנוחה ויתומה.
אין לה בית. סבתא שלה מארחת אותה ולפעמים לינוי לנה אצלה. מה יקרה בהמשך ? בואו לגלות :)

פרק 1 – כן, כל ה-16 שנים האלה הם שקר.

"בוקר." לחשתי כשפתחתי את עייני. לחיי היו חמות והשמיכה החמימה כיסתה אותי עד לצוואר.
יום ראשון היום. גם לבית הספר וגם , סתם יום ראשון.
לבשתי ג'ינס כחול וארוך, עם כמה חורים. חולצה לבנה וחגיגית , נעלי סינקרס זוהרות ובולטות ובנוסף,
על צווארי, שרשרת זהב שסבתי הזקנה הורישה לי לפני שמתה.
שרשרת שמבליטה את עייני הכחולות, הייתה אומרת סבתי. והיא צדקה. תמיד היא המשיכה, שרשרת זהב ובתוכה כל ליבי. שרשרת לב זהובה.
שערי החלק והחום השתרע לאחור. חכיתי כבר כמה ימים לפגוש את חברותיי עוד הפעם .
בעיני עיפרון שחור , על שפתיי ליפסטיק שקוף ונוצץ. נראתי טוב.
~יצאתי~
ראיתי את האוטובוס ועליתי במהירות.
פתאום ראיתי בקצה האוטובוס, יושבות להן שתי בנות מוכרות. היי, אלה שירן ומיכל!
"לינוי!" צרחה אליי מיכל ושירן נשארה בצד, קוראת בספר.
"מיכלוש!" עניתי לה בצרחה, "שירן ? את חיה ?" צחקתי.
"שיאוו לינויש!" חייכה שירן וחיבקה אותי בחוזק, "נו? מצאת חבר?" שאלה בצחוק.
"ממש לא. רק התאהבתי באיזה מישהו חדש מהשכבה.." צחקתי יחד איתה.
"נו? איך קוראים לו ?" שאלה אותי מיכל והתיישבנו שלושתינו על המושב הכי רחוק והאוטובוס התניע.
"רועי. הוא ממש חמוד. הוא שכן שלי ואנחנו נפגשים כל הזמן שאנחנו מוציאים את הכלבים." חייכתי.
"גם הוא אוהב כלבים?!" שאלה שירן.
"כן יש לו כלבה, גם לה קוראים טופי, ושתיהן די דומות." עניתי.
"אההה אז אתם זוג משמיים." צחקה מיכל.
~האוטובוס עצר~
"יאאלה בוא תראי לנו אותו!" צרחה שירן שירדנו מהאוטובוס.
חיפשתי אותו בכל האופק. מיכל ושירן הפריעו לי בצרחות "מה?!" "איפה הוא?!" ועוד…
~פתאום נגיעה בכתפי~
"היי לינוי." זה היה רועי, זה היה הוא. עיניו הירוקות הביטו בי. שירן ומיכל התסתובבו לאחור.
"זה הוא?" לחשה שירן ואני הנהנתי.
"טוב בנות, יאאלה ביי." עניתי להן והעפתי אותן מעיני.
~הלכו~
"אהה.. היי רועי." חייכתי.
"תקשיבי.. אני אוהב.."