שניים עשר האני. – הקדמה.

לפעמים הכל שחור, לפעמים אני מסתכלת על השעון והוא מכה בחצות, ולאחר מכן- הכל מתערפל, נגמר, נאטם לנקודה שחורה בחלל מוחי, ואני חוזרת מיד, אך השעות רצות וזה מרגיש כאילו חתיכת פאזל ממוחי נופלת אל תהום. משאירה משהו ריק, חלול.
קוראים לי ליזי, אך לפעמים, השם נעלם, ונשארים רק אנשים אשר צורחים לידי בשם שאינו שלי, משוכעים לחלוטין שאני פיורה, והרי… שאני מכירה את פיורה, אני כאן כדי להגן עליה- אך איני היא.
אני אעשה הכל כדי שפיורה לא תסבול, פיורה היא ילדה מתוקה, עינייה כחולות כמו גלים בשקיעה, שיערה זהוב ומתולתל וכל מה שאפשר לרצות זה לגעת בו ולגולל את אצבעותיך בין התלתלים ולנשום לתוכך את הריח שלה, כה מתוק ואגדי, היא הייתה כל כך קטנטנה, רק בת ארבע כשהוא התחיל לגעת בה, אדם חולני, אז החלפתי אותה- הם לעולם לא שמו לב להבדל. והרי שההבדל ביננו כה גדול, והוא, כל כך חולני כך שאינו שם לב.
אני נותנת לו להשתקע בגופי כדי שלא יחלל את גופה של פיורה, אני נותנת לו לגעת, אני מעניקה לו את עצמי כדי שלא תיפגע, והואו גונח בהסכמה ושוקע בתוכי, כל לילה, כשהאישה הארורה הולכת לישון.
ובבוקר, הוא מביא לפיורה מתנה, אבל לפעמים, זוהי לא פיורה המופיע במקומי.

פיורה, הו… פיורה שלי.