שניים עשר האני- פרק ראשון- ליזי.

בגיל ארבע ראיתי את פיורה בפעם הראשונה, פיורה הייתה כה יפה כשהסתכלתי בעינייה הכחולות והגדולות ששאבו אותי לתוכן כמו מערבולת מלאה בסירנות יפיפיהיות, גופה הצנום היתמר מעלי ועורה החיוור השתקף בעיניי כשהושטתי את ידי כדי לגעת בתלתליה הזהובים. ואז… אז הוא נכנס- אביה החורג, מכנסיו מופשלות לברכיו וחולצתו נשמטה לצד בובות הארנבים הפרוותיות שלה. מהפינה שנכנסתי אליה בניסיון להתחבא ממנו הצלחתי להריח את הבל פיו השיכור כשהתכופף לכיוון פיורה עם מבט מזוגג וכועס בעיניו.
הוא רכן לצידה כשהתיישבה על המיטה עם שמלתה האדומה והסתכלה עליו במבטה התמים, רציתי לצרוח אליה, "תברחי, תברחי," אך חששי עלה על רצוני ושתקתי. ראיתי אותם, הוא לא שם לב אלי.
"מה קרה פאפא?" היא שאלה בלחש עייף, השעה הייתה מאוחרת לגילה, הרי בגיל ארבע כשהשעה היא תשע אתה צריך כבר לישון. הוא שלח את ידיו הגדולות כדי לאחוז בשיערה- אותו הדבר שרציתי לעשות שניות ספורות לפני, אך במקום להתענג על תלתלי הבובה היפיפיהים שלה הוא משך בשיערה ושחרר ממנה את הצרחה הנוראית ביותר שיכלה להוציא, כאילו אוויר השתחרר מבלון עצוב.
"מה?" היא שאלה בעיוות כשיד גדולה נחתה על פיה, אני נשבעת- יכולתי להציל אותה. "את יודעת מה הכלבה שילדה אותך עשתה לי?" הוא נבח עליה, משאיר טיפות רוק על פניה המבוהלות, "היא לא הסכימה להיזדיין, אבל את בטח לא יודעת מה זה," צחוק מטורף נפלט משפתיו כאילו לא היה אדם אשר צחק את זה, "אני אלמד אותך.".
וזה הדבר האחרון שהוא אמר כשדמעותיה טיפטפו באיטיות על ידיו כשקרע ממנה את שמלתה היפה.
קפיצי המיטה השתחררו כשעלה עליה והזיז את גופו כנגד גופה, היא ניסתה להילחם בו עם כפות ידיה האומללות אך ללא הועל, וכל מה שיכולתי לעשות זה לראות את גופה היפיפה מחולל מול עיניי, את הטוהר והיופי שפעם ריקדו כהילה מסביבה הופכים ללא כלום, לאוושת זיכרון אומללה, לשאריות ניצוץ שפעם היה כה בולט בעינייה שככל שהלילה עבר נעשו כהות יותר וכאובות יותר.
הוא עזב אותה, מופשטת ומדממת על מיטתה המבולגנת, הוא ניקה שאריות חומר לבן מאיברו וציחקק לעצמו כשדילג אל מחוץ לחדרה אל אישתו האוהבת.
ואני, נעמדתי מהפינה, ניגבתי את דמעותיה וניגשתי אליה, לגעת במצחה, להושיט את ידי לתלתלים הזהובים שנעלמו והפכו לעיוות של שיער, דמעות, וכאב.
והבטחתי לעצמי, שאציל אותה מהשאר- היא לא תזכור עוד.
אז מעכשיו, בכל לילה, אני שוכבת במיטתה עם שמלתה היפה, ובכל לילה היא רוכנת בפינה ומצמידה את ראשה אל ברכיה כדי לא לראות, ובכל לילה, הוא לוקח אותי- במקום את פיורה היפיפיה שלי.

וכשנגמר תורי להגן עליה מוחי פשוט מתפורר אל תוך השחור, ואני מתעוררת בפעם הבאה שאצטרך להציל את ילדתי הקטנה… עם חתיכות פאזל של זיכרון נפולות על הרצפה.

הו פיורה… פיורה שלי.
בוקר טוב לך.