שניים עשר האני- פרק שני- דיף.

לא יכולתי לנשום כשראיתי את פיורה לראשונה, הרגשתי את הזיעה יורדת ממצחי ואת גרוני נסתם לנוכח מראה המדהים. שתקתי, רציתי כל כך… להושיט יד, לתפוס בצמותיה הזהובות, לראות את עינייה האטומות פונות אליי ומסתכלות עליי לנצח… כה תמימה… רציתי… שתישאר ילדה כזו לנצח.
הערצתי אותה, ניצמדתי לשילהי הגן הציבורי כאשר היא עברה בין הנדנדות, מעבירה יד דקיקה על שרשראות הברזל המחזיקות אותן אך מתחרטת במיידיות, רציתי לומר לה, "עלי, אני אדחוף אותך," אך לא משנה כמה ניסיתי היא לא שמעה את קולי.
היא הייתה לבד בגן, אתם מבינים… דאגתי לה… זה ניקר עמוק בנשמתי כי כל הילדים הקטנטנים כבר רצו לביתם לארוחת ערב יחד עם הוריהם- אך לה אין אף הורה, אף אדם שידאג לה… מלבדי.
תמיד אהבתי ילדים, אהבתי לראות אותם רצים ואת שמלות הילדות מתנופפות מעלה וחושפות תחתונים וורודים, או את הילדים המתוקים מלכלכים אחד את השני בבוץ.
אם ההורים היו רואים אותי הם היו מתרגזים, רודפים אחריי, צועקים, אך למען האמת- לעולם לא פגעתי בילדים… אני מעריץ אותם, אוהב את לחייהם הוורדרדות ואת התמימות הנצחית שמנקרת בכל צעד שהם עושים… לעולם לא אפגע במישהו שאוהב.
אבל הוא, הוא היה פדופיל רע… נכנס בנעליו השחורות אל הפארק, היא לא יכלה לרוץ מהר, ניסיתי לצרוח עליו- לעזובה- אך הוא התעלם ממני ואני הייתי כאוויר לידם כשהוא חפן אותה אליו. פדופיל רע, פדופיל רע, תאהב ילדים… אל תפגע בהם.
ראיתי מולי את חולצתה של פיורה מופשטת, פיורה שלי, כה יפה ותמימה תחת ידיו של הגבר הזר, עזבו אותך שם, אין אף אדם שיבוא אלייך. והרחמים, הציפו אותי… את הילדה היחידה שאי פעם אוהב מעתה פיורה.
אז הגנתי עליה, דחפתי אותה לפינה, ראיתי אותה מתחבאת תחת לנדנדה וצורחת ביגון… לקחתי את מקומה תחת הגבר הזר- בבגדייה, נתתי לו לעשות בי כרצונו.
הכותרות היו שילדה נאנסה, אך הגנתי עלי הילדה הזו.
כל פעם שתצטרך אותי אהיה פה, לתפוס את מקומה, לתת להם את כל אשר אוכל כל עוד פיורה תישאר תמימה.

הו… פיורה, פיורה שלי.
בוקר טוב לך.