שקופה- פרק 6

נקודת מבט אור

כשאדם נכנס לחדר היה לי ברור שהוא ראה את גיילה. וכמו שמתאים לאדם הוא ישר בא אליי לבדוק מה קורה, אופייני לו להיות כה רגיש.
העדפתי להיות לבד. וכשאמרתי לו את זה הוא רק הנהנן ויצא מהחדר.
אני לא מבינה מה גיילה רוצה ממני. ביני לבין דיימון אין כלום, הלוואי…
כנראה היא לא הבינה שהיא מדברת עם השקופה של השכבה, זאת שספגה שלושה חרמים שאורכם שלושה חודשים לפחות בשנה, היא לא מבינה שאני בחיים, לפחות לא מבית הספר הזה, אמצא אהבה.
אולי אני צריכה להגיד את מה שקרה פה להורים, או למבוגר. זה בטח הדבר הנכון לעשות, אבל לא. אני מעדיפה להשאיר את המקרה הזה לעצמי.
קמתי מהמיטה, אני לא אוכל להישאר במיטה לנצח. דידתי לעבר המקלחת והעברתי את מי הברז הקרים על פניי.
צחצחתי שיניים שוב למרות שלא הייתי צריכה, ובכלל, נכנסתי למקלחת ומרחתי את עצמי בחמש שכבות סבון, אני רוצה לנקות מעצמי את היום הזה.
לאחר מכן התלבשתי בחולצת בטן ורודה וג'ינס כחול. סירקתי את השיער החום והגלי שלי שנטף מי מקלחת. לאחר מכן חידשתי את האיפור שלי, קצת מסקרה, סומק ואפילו קצת אודם, רק קצת. החלטתי שאני מתעלמת מגיילה, אין לי מה להיתקע בבור הזה.
מלבד זאת החלטתי שאני הולכת לעשות מה שאני הכי אוהבת לעשות עם מי שאני הכי אוהבת בעולם ולא נותנת לגיילה להשפיעה עליי.
ירדתי בגרם המדרגות אל הסלון, שם אדם ישב וניקר מול הטלוויזיה. לא רציתי להעיר אותו אבל ידעתי שאם הוא ידע שהייתי צריכה אותו וויתרתי על העזרה בכדי שישן הוא יכעס עליי.
נענעתי את גופו והוא בתגובה התפתל בספה. לאחר ניעור נוסף הוא שפשף את עיניו והתיישב על הספה.
"מה אוראור?" הוא שאל ושקע אל תוך הספה.
"חשבתי שנוכל לצאת לשופינג כדי להרים לי קצת את המצב רוח, אבל… אתה נראה לי עייף, עזוב, הכי גרוע נלך מח-"
"לא, לא…" הוא קטע את דבריי וחייך. "אני לא עייף בכלל." טוב, אדם לא ממש טוב בלשקר.
"אני רואה שהתקלחת, והתלבשת, והתאפרת…" בכל מילה הוא הוסיף את מידת ההפתעה שבקולו. "וואו אורצ'וק, את ממש התחלת את היום מחדש."
"הייתי חייבת לא?" שאלתי וקרצתי לעברו.
"הכי חייבת בעולם." השיב ונעמד על רגליו.
"אני רק הולך להתארגן, תחכי לי?" שאל והנהנתי. הוא רץ מעלה בגרם המדרגות ולאחר דקות ספורות הוא חזר עם בגדים שונים ממקודם.
החולצה האפורה והרופפת שנגזרה בשוליה על ידי אדם שלבש קודם לכן, הוחלפה בחולצת טריקו תכלת ומכנסי טרנינג האפורים שלבש הוחלפו בג'ינס אפור וארוך עם אבזם כסוף.
"אני מוכן!" הכריז ופרס את ידי לצדדים. גיחכתי למראהו הנלהב.
לפני שיצאנו נטלתי את תיקי הלבן שנתלה בכניסת הבית. השחלתי את הידית הארוכה שנתפרה בצדדי התיק על צווארי והנחתי את ידי על חזיתו.
"מוכנה?" שאל אדם והנהנתי. יצאנו מהבית וצעדנו בשביל הגישה. ירדנו בשלוש המדרגות שהובילו לחנית הבית שלנו ונכנסנו למכונית האפורה של אדם, גרוטאה קטנה שהוא שכר בתחילת השירות שלו בצבא.
טרקתי את דלת המושב הקדמי, שלפי החריקה שהשמיעה בעת שפתחתי אותה, נדמה היה שעומדת להתפרק, וחגרתי את חגורת הבטיחות. פנים האוטו היה שונה מחזיתו, הוא היה נקי וכל דבר עמד במקומו. מתאים לאחי להיות נקי כל כך ומסודר כל כך, למרות שאם מסתכלים על האוטו מבחוץ זה לא נראה ככה…
הוא התניעה את המכונית והפעיל את הרדיו.
"ועכשיו…" אמר השדרן "שיר של אריסטו בנקוק, 'דאטריס' " הוא אמר ומנגינה רגועה התחילה להתנגן. זה השיר האהוב עליי, ולאחר שני הבתים הראשונים שרתי עם אריסטו את הפזמון.
"It is not you, it is jus me!" אדם צחק לשמע השירה, טוב… אני מבינה אותו, אני לא זמרת. יש לי קול כמו של צפרדע. או צפרדע צרודה כמו שאדם נוהג לקרוא לשירה שלי.
"מה מצחיק כל כך?" שאלתי ותפחתי על ירכו.
"איה, איה…" הוא נאנק ושחרר יד אחת מההגה. פניו התכווצו מכאב והוא רכן לעבר מקום הפציעה.
"אני… אני… מצטערת, אני-" התחלתי למלמל אך הוא קטע אותי.
"סתם! אורצ'וק, מה את דואגת, אני לא כזה חשוב." הוא אמר כאשר חיוך על פניו וקרץ לי.
"דביל, הבהלת אותי!" עניתי כאשר על פניו חיוך מרוצה.
"אורצ'וק, תרגעי, את חיוורת, עדיין במצב רוח לקניון?" שאל, ומעט דאגה הייתה בקולו.
"נראה לך שאני אוותר על קניון?" שאלתי וקרצתי לעברו. הוא צחק והחזיר את ידו אל ההגה.

הגיע הזמן להתוודות- אני מכורה לקניון ולשופינג. לא תראו אותי יוצאת מהקניון בלי לפחות חמש שקיות, ולא תראו אותי יוצאת מחנות בלי מוצר מהחנות. אני אוהב תריח של חדש,
שופינג זה כמו טרפיה בשבילי, זה מוציא אותי מהמציאות העצובה שאני חיה בה, זה מעלה אותי למעלה.

"עוד רגע מגיעים." קטע אדם את מחשבותיי.
"סבבה." עניתי כבדרך אגב וחיפשתי את הקניון במבטי.
"לא סבבה אור." אמר אדם ועצר את המכונית, הסתכלתי מסביבי, היינו בתחנת דלק.
"מה אד? קרה משה-"
"מה קרה בחדר שלך?" הוא קטע את דבריי. משכתי בכתפיי, כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר.
"אור, אני לא מטומטם, מה קרה שם?"
"אדם, אני לא-"
"אור!" הוא קטע אותי בצעקה.
"מה קורה לך?" שאלתי מבוהלת, אף פעם אדם לא היה במצב הזה.
"אתה שתית?" שאלתי מבוהלת.
"לא שתיתי אור…" הוא ענה והניד בראשו לשלילה. לאחר מכן הוא רכן לעברי ונאנח אנחת ייאוש.
"אוראור." אמר וידי הייתה בכוננות על ידית הדלת, מה לעזאזל קורה איתו?
"די אדם, זה לא אתה, לא קרה כלום, ו-"
"שקרנית!" הוא צעק ויכולתי לזהות דמעות בעיניו. "מה- קרה- שם?"
"די!" צעקתי ודמעות נפלו במורד לחיי. "בבקשה, קח אותנו הביתה, בבקשה!"
הוא הניד בראשו לשלילה.
"לא אור, ממש לא." עכשיו פניו כמעט התנגשו בפניי. יצאתי החוצה מבוהלת, אך אדם יצא מתא הנהג והתקדם לעברי, "אורצ'וק מה קרה שם?" שאל והתקדם לעברי.
צעדתי לאחור מבוהלת עד שנתקעתי בקיר צהבהב של תחנת הדלת. הוא כמעט הגיע אליי, הייתי במבוי סתום.
"אור, תגידי לי!" הוא הושיט לעברי יד.
"בבקשה…" יבבתי. ורגע לפני שהוא נגע בי יד הונחה על כתפו. הוא הסתובב. זה היה שוטר, הוא לבש מדים כחולים ופוני שחור נח על מצחו כאשר את שאר שיערו כיסה כובע משטרה, הוא נראה בערך בן גילי. עיניו הכחולות ננעצו באדם.
"אתה עצור אדוני, אנא תתלווה אליי אל תחנת המשטרה." אמר השוטר בקול נמוך. לא האמנתי למשמע אוזניי.
"לא אדוני, זאת היא הבנה, זה אח שלי הוא-"
"שקט ילדה." הוא קטע את מלמולי. "אלא אם כן את רוצה להתלוות אל אח שלך לחקירה בעוון הפרעה לשוטר בעת מילוי עבודתו." הוא אמר והביט בי במבט מאיים.
"ככה חשבתי." אמר לאחר שתיקה קצרה. "אני אשיג את הטלפון של ההורים שלך והם כבר יטפלו באחיך, בינתיים, תזמיני מונית או שתעלי על אוטובוס. יש קו שיוצא מפה בדיוק עוד…"
הוא משך את שרוולו הארוך לאחור וחשף שעון גדול ושחור. "חמש דקות, כדאי לך למהר."
לאחר מכן הוא כבל את ידיי אדם באזיקים ומשך אותו לעבר הניידת שרק עכשיו הבחנתי בה. הוא הכניס את אדם לתוך המכונית הקטנה, אל המושב האחורי. לאחר מכן הוא נכנס אל התא הקדמי והתניע את הניידת.
הדבר האחרון שיכולתי לראות הוא את המבט העצוב של אדם נעוץ בגופי ששקשק בפחד, משותק לגמרי.
איך נכנסתי לסרט הרע הזה?