שקרים

-1-

יום לא בדיוק שגרתי

"מלינה" אבא קרא, "מלינה ארוחת ערב" הוא צעק מהמטבח, ישבתי על המחשב והכנתי את הסיכום בביולוגיה שהיינו אמורים להגיש בעוד שבוע, "מלינה פלין, אם את לא תבואי עוד שלושים שניות את לא תאכלי ארוחת ערב" קרא אבא שוב.

"תן לי לסיים את המשפט בבקשה, אבא" אמרתי מחדרי, סיימתי להקליד את שלוש המילים האחרונות ושמרתי את הקובץ.

"איך הלך היום?" אבא שאל כשהתיישבתי הוא נתן לי סלט. "לא משהו" מלמלתי בשקט,

"מה קרה?" אבא המשיך לחקור, זה מה שקורה כשאתה חי עם מנהל של חברת סחר ביהלומים מבין הגדולות בעולם, תצפה כל ערב לחקירות צולבות, "נכשלתי במתמטיקה שוב, אני חושבת שהמורה הזאת רוצה בכוח להעיף אותי מבית הספר",

"אל תחשבי ככה" אבא המשיך "כמה למדת למבחן" הוא שאל "שבוע" עניתי בקצרה "כמה שעות" הוא המשיך לא מרפה מנסה לגלות למה נכשלתי, השפלתי את מבטי והתחלתי לשחק עם הירקות הצבעוניים "שעה אחת לכל יום", הוא רק הניד בראשו, הדלת נפתחה נשפתי בקול, וחשבתי ריד תמיד מאחר ועליו אבא לא כועס.

"מה קורה גמדונת", הוא דיבר אלי בכינוי המעצבן שהוא נתן לי מאז שנולדתי, "זה שאתה גדול בחמש שנים לא נותן לך את הזכות לקרוא לי גמדונת" סיננתי מבין שיני הכנסתי לפה את חתיכת החביתה הצמחונית האחרונה שתיתי את כוס החלב ואמרתי "יש לי עבודה בביולוגיה לסיים". פיניתי את כלי נמנעת ממבטיו של אבא הוא אף פעם לא הסתכל לי בעניים ירשתי את המראה שלה של אמא שלי, הוא לא היה מסוגל להסתכל על עיני בלי ללכת לחדר העבודה שלו ולהישאר שם במשך שעות. סיימתי את עבודה במהירות רבה יותר ממה שציפיתי שאסיים שמרתי אותה על המחשב כיביתי אותו והלכת לישון.

כשקמתי בבוקר לא התפלאתי שאף אחד לא היה בבית, ריד יצא לעבודה שלו בתור מוכר כרטיסי קולנוע, אבא ונורי בטח נמצאים במשרד שלהם ושקועים עד הראש בצרות של עצמם, גלגלתי עניים כפי שאני מרבה לעשות, הוצאתי כמו רובוט את החלב והקורנפלקס הנצחיים מהמקרר מודה על זה שחופשת חג המולד מתקרבת, הבטתי בחטף בציון הנכשל הגדול שהתנוסס על טופס המבחן שלי כאילו הוא רוצה לצחוק עלי, במאה השמונה עשרה העריכו אנשים שציירו כתבו והלחינו לפרנסתם. שטפתי את כלי ארוחת הבוקר שלי והלכתי לחדרי להחליף בגדים. לפני שכפתרתי את החולצה הסתכלתי על הקעקוע שלי העברתי עליו אצבעות רועדות תמיד כששאלתי למה יש לי קעקוע כולם היו מתחמקים ממני כמו שאמו של דייל מתחמקת ממנו כשהוא שואל אותה על הקעקוע שלו, כפתרתי במהירות את החולצה ולבשתי את הז`קט של התלבושת, הדפיקות נשמעו על הדלת "מלינה אנחנו נאחר" דייל קרא לי חייכתי תפסתי את חמשת הדולרים שאבא השאיר לי על השולחן עם פתק שיהיה לי יום טוב יצאתי ונעלתי את הדלת.

"מה קורה"? דייל שאל אותי, אני והוא חברים מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו רבים מדי פעם אבל אנחנו כמו תאומים סיאמיים אנחנו לא נפרדים.

"בסדר אני חושבת" עניתי לו, דייל תמיד יודע מתי אני משקרת או מתי אבא שוב לא היה מרוצה מציון שלי.

"מרסיאן שוב ירד עלייך" הוא קבע לא שאל אפילו, זה מה שאני אוהבת בו. עצרנו במכולת וקנינו נקניק ארבע לחמניות וגבינה צהובה שילמנו כמו תמיד עשרה דולרים. "הוא פשוט מצפה ממני להיות טובה במקצועות הריאליים, הוא מצפה ממני להיות טובה כמו ריד" עיקמתי את אפי כשאמרת את המילה ריאליים ואת שמו של ריד.

"כן ממש כמו ריד" לרגע חשבתי שדייל באמת מסכים איתי לפחות עד שהוא אמר "את הרבה יותר חכמה ממנו קיבלת בספרות אנגלית, היסטוריה ואומנות מאה פלוס" הוא ניסה לשפר את מצב הרוח שלי "אז תפסיקי לבלבל את המוח מלינה" הבנתי שלהתווכח איתו אין לי טעם.

"איך הולך בנבחרת" שאלתי את דייל בשקט, "יותר טוב ממה שאת מצפה" הוא חייך אלי חיוך רחב והחזיק בידי בעודו מסיט את שיערי האדמוני הצידה "את ממש יפה" הוא מלמל, "תגיד לי בבקשה איך אפשר להיות יפה בתלבושת המגוחכת הזאת", הוא צחק "לפחות לבנים יש מכנסיים" הוא התפקע, "למה היית מצפה מלינה שגם אנחנו נלך בחצאיות זה נגד הטבע שלנו" דייל ענה לבדיחה הגרועה שלי ושנינו צחקנו וצחקנו.

"הצלחת לגלות משהו על הקעקועים?" שאלתי את דייל מהורהרת, הוא הניד בראשו ואמר "לא היא שוב התחמקה", הסתכלתי עליו הוא נראה כבן אדם שסובל "סאני התחמקה ממך" גם אני קבעתי, "אני פשוט לא מבין את זה" הוא אמר, "שמת לב שכל פעם כשאנחנו שואלים על הקעקועים האלו הם מחליפים נושא, ואבא שלך שלא מסוגל להסתכל עלייך כאילו הוא יודע שכל רגע את עומדת למות", דדייל הפסיק לרגע כדי לנשום "דייל הם אוהבים אותנו גם אני לא מבינה למה הם מסתירים מאיתנו את סוד הקעקועים הזה מלמלתי אבל אין לנו שום זכות לכעוס עליהם" קראתי בזעם. "טוב זאת בהחלט לא שיחה לכאן" היינו בשערי בית הספר שלנו, דייל ליווה אותי עד לפיצול בין אזור מגמות הספורט לבין אזור מגמות האומנות "שיהיה לך יום נעים" הוא אמר לי "גם לך" עניתי לו והסתובבתי. כשנכנסתי לאזור האומנויות כל הקירות היו מלאים בציורים שלנו תלמידי המלגה אבל שלי התבלטו במיוחד, אני ציירת מוכשרת אני לא אכחיש את זאת אבל לא הגעתי לגדולתם של ואן גוך, פיקאסו ומיכאלאנג`לו ולצערי, במשך היום למדנו קצת על ההיסטוריה של ארצות הברית במאה השמונה עשרה, היום בשיעור באומנות היינו צריכים לצייר נוף ילדות ציירתי את האגם בפארק נזכרתי שפעם היחסים ביני לבין אבא לא היו כל כך קרירים ומסויגים ובספרות למדנו על הספרות המודרנית, כשהלכתי לכיוון הקפיטריה נזכרתי כמה אני ואבא רבנו עד שהוא נתן לי אישור להצטרף למגמות האלו ולא ללמוד בתגבור מתמטיקה ופיזיקה פשוט הייתי גרועה בהם גם בלי ללמוד במוגבר, מרוב מחשבות התרוצצו לי בראש לא שמתי לב לאן אני הולכת עד שמשיהו תפס אותי בכתף "תוריד ממני.." התחלתי לומר "מה קרה מלינה בלי שלום" דייל קטע אותי ותפס אותי לחיבוק דוב

"איך עבר עלייך היום?" הוא שאל אותי "די בנעימים" עניתי והוספתי "חוץ משיעור מתמטיקה גב` דנטלש אמרה שאם אני לא אשפר את ציוניי בקרוב אצטרך להשלים את החומר בחג המולד איתה, המורה הזאת ממש שונאת אותי תה לא חושב "חייכתי חיוך והוצאתי את הלחמניות עם הנקניק וגבינה הצהובה דייל מיד חטף שתיים והכין לעצמו שני סנדוויצ`ים. "מרעיבים אתכם שמה בנבחרת" שאלתי את דייל בדאגה "לא רק גורמים לנו להוציא חמש מאות קלוריות על כל ריצה" דייל ענה "ובמחשבה שנייה אני יכול גם את הלחמנייה השנייה שלך" צחקתי למשמע המילים האלו "אני לא כל כך רעבה אז זה בסדר" חייכתי אליו "אני אומר לך מלינה מזל שיש לי חברה כמוך" לעסנו קצת הוא נרגע אחרי הלחמנייה השנייה "הצלחת למצוא משהו בספרים על הקעקועים" הנדתי בראשי לשלילה "קיבלתי מאה בהיסטוריה" נזכרתי לספר לו "באמת, זה נהדר" דייל חיבק אותי "תראו, תראו מי כאן בנות" מנדי אלכס וג`ניפר שלוש הבריונות של בית הספר "מנדי למה שלא תלכי להציק למישהו אחר" דייל אמר לשלושתן אני הסמקתי והשתדלתי להיעלם "אני לא רוצה לשמוע אותך" מנדי סקרה את דייל במבטה "אני רוצה לדעת חנונית אי את מסתובבת איתו הילד הכי מקובל במקום הזה" הסמקתי עוד יותר והתחלתי לגמגם "א…א..נ..ני ל..ל…ל…ל..לא" אני לא הספקי לסיים את המשפט והדמעות כבר מלאו את עיני בניגוד לאבי ולאחי אין לי את היכולת לעמו מול קהל גדול בלי להתחיל לגמגם וכרגע שני שלישים מבית הספר צפו בנו "אל תבכי" דייל לחש לי הסתובבתי ובכיתי לתוך החולצה שלו כשהרמתי מבט שמתי לב למלמולים "ראיתם.. הצמחים הם פשוט.. דחפו אותה אחורה " כשהרמתי מבט לפניו של דייל הן היו חתומות האזור בו היה הקעקוע צרב פלטתי צרחה חלושה דייל הרים אותי ואת ילקוטי "את מרגישה טוב" הוא שאל "רק הכתף כואבת לי, תוריד אותי בבקשה אני מסוגלת ללכת" הוא הלך לידי מתכונן לתפוס אותי אם אפול הגענו עד למזכירות "שבי" דייל הורה לי הסתכלתי על עצמי בראי העניים הכחולות כמו הים השיער האדמוני כמו להבה האף שעמד ישר כמו עץ והיה קצת סולד ושפתיי שתמיד נראו כאילו הרוח מלטפת אותן הייתי חיוורת וטיפות קרות של זיעה היו על מצחי ובנוסף להכל הכתף של צרבה פני "אני צריך לקחת אותה הביתה היא לא מרגישה טוב" דייל ביקש מגב` לנין שהעיפה בי מבט "אין שום בעיה" היא חתמה על פתק השחרור ונתנה אותו לדייל, הוא הושיט לי את ידו ולקח את הילקוט שלי הצריבה בכתף כבר התחילה לעבור "את בטחה שאת בסדר" ישבנו ברחוב לידי התחנה של הרכבת התחתית מסתכלים על העוברים ושבים, "אני לא יודעת" הוא נתן לי לשתות עוד בקבוק מים בנוסף לכל השלושה שכבר שתיתי ברבע שעה האחרונה "כלומר אני לא מרגישה שונה רק אתה יודע רטוב לי" הוא חיך ואסף את שיערי לצמה אותה הוא קשר בגומייה שלו לדייל היה שיער חום שהגיע עד כתפיו והוא היה נוהג לקשור אותו בגומייה השיער שלי הגיע עד מותניי דמות התקדמה לעברנו "שיט" דייל מלמל הוא תיאר את המצב אליו נכנסנו באופן הטוב ביותר אבא שלי צעק "דייל ומלינה תעצרו מיד" הסתובבנו כשראשינו מושפלים הכתף הימנית עדיין כאבה לי מאוד ולא ידעתי למה לעשות עשיתי היום שום דבר שיגרום לה לכאוב אבא כבר הגיע אלינו ואמר בקול לחוץ כשהוא מסתכל אל מעבר לכתפי על האנשים שמאחורי "רוצו הביתה תנעלו את הדלת ותפתחו רק לי לנורי סאני וריד ואל תסמכו אל אף אחד" הבנתי שכדי שזה יקרה, רוח פרצים התחילה ואנחנו רצנו הגענו הביתה מתנשפים ועם צד שמאלי כואב נעלנו את הדלת בדיוק כפי שביקש אבא

"אחח הכתף" מלמלתי והורדתי את החולצה נשארת בגופייה וחצאית בלבד "מלינה" דייל לחש "הקעקוע שלך" הוא ניגש אלי וסובב אותי בעדינות למראה כשידיו אחזת במותניי, בהיתי בקעקוע בזעזוע של ממש המשולש הימיני כולו זהר באור זהב עמום כעבור כחמש דקות כל אור הזהב הזה הפסיק לזהור והקעקוע חזר למצבו הרגיל קווים שחורים, דפיקות נשמעו על הדלת "ילדים, זו אני סאני" אמו של דייל נקשה על דלת ביתנו בעדינות, "לכי ליבשי משהו קליל" דייל נראה עצוב "אנחנו הולכים לספרייה" אם יש מקום שהוא שנא להיות בו ומקום שאני אהבתי זו היא הספרייה העירונית, החלפתי לחליפת פוטר מכנסיים שחורים וחולצה בצבע כחול שהבליטה את עיני סאני הכינה לשנינו ארוחת צהריים ושאלה אותנו איך הלך היום, על החלק עם הקעקוע שזהר אני ודייל דילגנו היא לא צריכה לדעת הכל חשבתי, יצאנו לספריה מקום ביתי השני, דייל כל הדרך ברכבת התחתית נראה כאילו הוא רוצה להחטיף לי קצת אבל הוא התאפק מלעשות זאת "למה אנחנו חייבים ללכת לספרייה" הוא שאל אותי "תשתוק כבר, יש להם הרבה ספרים אז במקום להתלונן אנחנו יכולים להמשיך לחפש דייל" עד הערב היינו תקועים מעל הראש בספרים שיסבירו לנו על הקעקועים וכמו תמיד נחלנו עוד אכזבה מוחצת "את בטוחה?" דייל שאל אותי שוב "ברור" עניתי "וחוץ מזה דייל, הרעיון לבוא הנה היה הרעיון שלך לא שלי" אמרתי לדייל הוא כתגובה טרק עוד ספר והסתכל בשעון "עוד מעט סוגרים" הוא אמר "גם פה אין כלום" סגרתי את הספר החמישי לאותה השעה והחזקתי את הראש "סוער בחוץ" דייל ציין "תן לי רק לקחת ספר קריאה בסדר" דייל גלגל עניים החזרנו את כל הספרים למקום ופנינו לאגף של ספרי הנוער השונים הוצאתי ספר על שיאי בייסבול "אולי תקרא את זה" שאלתי את דייל. הוא מצידו הסתכל עליי בזעזוע כאילו מה שאמרתי לו כרגע הוא בדיחה ממש גרועה "אם את תסכימי לסכם לי את זה אז בשמחה" הוא אמר, גלגלתי עניים "תגידי מלינה" הוא התחיל והסתכל על החלון "מה דייל" שאלתי אותו בשקט "יש סיכוי שאת מביאה לי את הסיכום שלך על `חלום ליל קיץ` אני חייב אותו לעוד שלושה ימים או שהמורה לספרות תהרוג אותי" הוא אמר לי בקול מתחנן. "מה יהרוג אותך לקרוא את זה ולכתוב את הסיכום בעצמך דייל" שאלתי והמשכתי "חוץ מזה סאני תהרוג אותי אם אני אתן לך את הסיכום הזה" הוא חייך כאילו ידע שיש לא עוד תירוץ "אין בעיה מלינה, אני יותר לא מכין לך את הסיכומים בספורט" הוא אמר וחייך חיוך מרוצה כאילו ידע שאין סיכוי שלא אסכים עם טענה זו. "בסדר מרושע אחד אני אתן לך את הסיכום הזה" אמרתי לו כשהושטתי לספרנית את המנוי שלי והודתי לה. שכחנו לקחת מטריות ומעילי גשם ויצאנו ישירות לתוך הסופה בשקט הודיתי בליבי שהספר שלי היה מונח בתוך תיק שגשם לא חודר אליו מה שיקל על זה שהוא לא ירטב נכנסנו לרכבת התחתית נוטפים מים ומיד עלינו על זאת שתביא אותנו הביתה באכזבה מרובה שלא מצאנו דבר שיוכל להועיל לנו על הקעקועים שלנו.

עלינו במהירות בחדר המדרגות רוצים לקבל רק מקלחת חמה אחת השיער שלי נדבק לפני ומהדירה בקעו קולות ויכוח "אנחנו חייבים לספר להם" נורי התעקשה ואמרה, "והם יאמינו לנו" ריד שאל אותה "זה לא שהם מנסים להבין" אבא הוסיף "הם כן ציפור אחת אמרה לי את זה" ריד אמר "אנחנו החלטנו את זה מרסיאן" סאני אמרה הבטתי בדייל עם שאלה בעיניים הוא משך בכתפיו הכנסתי את המפתח לחור המנעול ופתחתי את הדלת מרעש הפתיחה הם הפסיקו לריב "איפה שניכם הייתם שאתם רטובים כך" סאני שאלה והסתכלה על הבגדים נטופי המים שלי ושל דייל והעבירה את מבטה על השיער שלנו "לכו להתקלח ארוחת ערב עוד חצי שעה" אבא אמר בקול קר הייתה לי תחושה שזה עדיין מהויכוח שכרגע רץ בבית נכנסנו לחדר שלי "את חושבת שהם מדברים על הקעקועים" דייל שאל וצליל של התרגשות נשמע בקולו "אני חושבת שכן ומה שזה לא יהיה הם לא עומדים לספר לנו" גערתי קצת בדייל "אל תפתח תקוות שווא" אמרתי וזרקתי לו מגבת נקייה הוא נכנס למקלחת שלי ושל ריד ואני הייתי צריכה להיכנס למקלחת של אבא לא הבנתי אף פעם את התעקשותו של אבא להשאיר כל דבר במקומו אבל מי אני שאחליט את הרגלי הסדר והניקיון שלי ירשתי ממנו נכנסתי למקלחת ונתתי למים החמים להתפשט על עורי נזכרתי פתאום באירועי הבוקר מבטי ישירות נח על הקעקוע שלי שחור כמו שהוא היה תמיד נאנחתי קלות ונתתי לסבון להישטף מכולי היה לי רעיון והייתי צריכה את דייל בשביל זה.

הלכתי לחדר של אבא ולא מצאתי את הפיג`מה שלי שהנחתי על המיטה שלו "ריד" סיננתי את שמו כתחליף לקללה והסבר הנחתי שהוא הניח את הפיג`מה במדף העליון בארון של אבא ככה שיהיה לי קשה להגיע לשם לקחתי כמה מהספרים שהיו על שולחן קטן בחדר והנחתי אותם בערמה הנחתי שבמצב רגיל לא הייתי עושה את זה אבל הייתי חייבת התרוממתי על רגל אחת תפסתי את החולצה ונפלתי לידי הספרים, המכנסיים והחולצה של הפיג`מה וליד הספרים נחה קופסא לבשתי במהירות את החולצה והמכנסיים של הפיג`מה שלי אבא נכנס כנראה תוצאה לרעש שעשיתי "מה את עושה בתוך הארון שלי מלינה" הוא שאל בקול רגוע, קול רגוע אצל אבא שלי אומר אני בצרה מאוד גדולה "אמממ.. אננננני" התחלתי לגמגם מרוב מבוכה אבא הרים גבה "ריד הכניס לי לכאן את הפיג`מה" אמרתי במהירות ושתקתי "תסדרי את הבלגאן הזה עכשיו" אבא אמר הנהנתי בצייתנות אבא התכופף והרים את הקופסא באנחה סקרנות תפסה אותי "מה יש כאן" שאלתי מבלי לחשוב אבא חייך חיוך קטן מעשה נדיר בהחלט "יום יבוא ואני אומר לך" הוא לחש ונשק לראשי עוד מעשה שהתפלאתי שקרה ערמתי את הספרים בערמה והחזרתי לשולחן שמעתי את אבא קורא "סאני, נורי בואו תראו מה מצאתי" קיפלתי את המגבת שלי ויצאתי מהחדר של אבא.

כשנכנסתי לחדר שלי ראיתי את דייל היה לבוש כהרגלו בלילה במכנסי פוטר וחולצה ארוכה מכותנה הוא שכב על המיטה שלי וזרק כדור בייסבול על הקיר בין כמה מהתמונות שציירתי והיו תלויות על הקיר "על מה ההתרגשות הגדולה" הוא החווה בראשו לכיוון בו אמור להיות המטבח "אבא מצא קופסא ישנה והתלהב קצת זה הכל" משכתי בכתפיי "את חושבת את מה שאני חושב נכון" דייל שאל "להציץ בקופסא בהקדם האפשרי" שאלתי אותו הוא הנהן והבעה של קדוש על פניו "ילדים אוכל" נורי קראה "תקשיב דייל אולי אתה תשאל כבדרך אגב על הקעקועים אתה יודע שאני לא יכולה לעשות את זה" דייל הנהן שמעתי את ריד נאנח ויצא מהחדר שלו בדיוק כשאנחנו יצאנו "מה אתם מתכננים עכשיו" הוא הסתכל על שנינו בהבעה חשדנית משך בכתפיו והמשיך ללכת במסדרון.

ארוחת הערב הזאת הייתה קלילה אבא וסאני התחילו לתכנן תכניות לחג שפתאום דייל שאל "אמא למה יש לנו קעקועים" הכוס נפלה מידיו של אבא והתרסקה עם הנוזלים שבתוכה על הרצפה ריד עצר את ידו לפני שהמזלג נכנס לפיו נורי התחילה לשחק עם הדייסה ועל פניה הבעה מיוסרת וסאני הסתכלה בתחינה על שניהם "מה אתם אומרים על סקי" סאני שאלה בשקט "זה רעיון מצוין" אבא הסכים איתה ריד גלגל את עיניו והמשיך לאכול "לא קיבלנו עדיין תשובה" הסתכלתי לתוך עיניו של אבא לא נותנת לו להרפות ממני את מבטו הוא היה קצת בהלם מזה שאמרתי את המשפט האחרון "אין מה לספר" הוא אמר "הקעקועים נועדו להרחיק מזל רע, סוף הסיפור, ואם מישהו מכם ישאל שוב על הקעקועים האלה אני נשבע שהוא יצטער ששאל עליהם" אבא הסתכל על שנינו במבט שהוא מסתכל על לקוחות הבנתי שאנחנו ממש לא רוצים להסתבך אבא קם מהשולחן ופינה את הקערה שלו "אני חושבת שנזוז דייל" סאני אמרה "אבל אמא.." דייל התחיל "בלי אבל" סאני אמרה, כמעט צעקה ולקחה אותו התכוונתי לקום מהשולחן כשאבא אמר "את נשארת כאן גברתי הצעירה" אבא בניגוד לסאני לא ניסה להשתלט על עצמו הוא צעק והייתה לי תחושה שהוא ממש רתח "לא אכפת לי מי מכם העלה את הרעיון על הקעקועים שלכם, את או דייל אבל אני נשבע לך אם תשאלו עליהם עוד פעם אחת מלינה את תצטערי על זה שנולדת" כאשר באתי למחות אבא עצר אותי עם ידיו " אי לכך ובהתאם לזאת את מרותקת לשבוע, את לא הולכת לא ללמודים ולא לשום מקום אחר, את ודייל עומדים לבלות שבוע נעים מאוד ביחד יקירתי עכשיו מלינה יש לך חמש דקות כדי להיות מוכנה לשינה בתוך המיטה, עוד חמש דקות כיבוי אורות" אבא הפנה את גבו כשאני החזרתי לו תשובה "אתם לא סיפרתם לנו כלום, עזוב את הקעקועים אפילו את השם של אמא שלי אני לא יודעת, אני לא יודעת מאיפה באתי או למה עזאזל יש לי ציור שאני אפילו לא רוצה על הגב" צעקתי "ארבע וחצי דקות" אבא אמר בקול קר סובבתי את גבי והלכתי להתארגן בתום כל חמש הדקות כבר הייתי במיטה אבא נכנס לחדר והתיישב על קצה המיטה שלי "אני יודע שאת ערה ואני מצטער עם פגעתי בך" אבא לחש בעדינות וליטף את גבי "אני מצטער על הכל אבל זה נחוץ תאמיני לי, לאמא שלך… קוראים לה דרמיה",, אבא אמר והניח משהו על השולחן שלי וסגר את דלת החדר שלי. החלטתי לעשות תרגיל הרפיית שרירים והתחלתי מהצוואר ולאט ירדת לשאר חלקי הגוף בערך באמצע נכנסתי לתוך ערפול החושי בשמחה גדולה מאוד.