תהפוכות החיים – פרק 5

בבוקר למחרת מיכאלה העירה אותי, כמו בכל בוקר והאיצה בי להתארגן. התעוררתי בקושי רב והסתכלתי אל המטבח, שם ראיתי את רוי עומד ו..מבשל?
"בוקר טוב בנות.." הוא חייך ונראה נבוך מעט "הכנתי לכן סנדביצ'ים להיום..אני רק מקווה שזה אכיל." הוא צחקק לעצמו ולאחר מכן הכניס את זה לתיקים שלנו.
"אתה?? הכנת אוכל?" אמרתי בעודי משפשפת את עייני כלא מאמינה.
"את מזלזלת בי חתלתולה?" הוא חייך לעברי בחיוך שחצני ולאחר מכן זרק את הסכין שהייתה בידו על השולחן והתקדם לכיווני.
"זה לא שאני מזלזלת..אני רק.." השפלתי את מבטי.
"מזלזלת!" הוא הסתכל עליי כעוס מעט ואילו אני הרמתי את עייני לכיוונו בעצב. הוא הסתכל עליי במבט מפוחד לרגע "רק אל תבכי!"
"טחח.." חייכתי אליו "למה שאבכה? הא?" הסתכלתי עליו במבט עצבני מעט.
"אני לא יודע! את בוכה מציפורן שנשברת!" הוא המשיך להתגרות בי.
"אתה בטוח שלא שמת לנו ציאניד באוכל?" שפשפתי את שיערי בעודי מנסה להבין אם זה חלום או מציאות.
"טחח..האמת, במחשבה לאחור, אני באמת תוהה למה לא שמתי לך את זה?" הוא הסתכל עליי במבט עצבני.
"רוי! קייט! מה אתם עושים?" מיכאלה צעקה לעברינו ושנינו סובבנו את הראש לכיוונה בבהלה "עוד פעם אתם מתווכחים? גם עכשיו? כשהפכנו להיות משפחה אחת!" היא התרגזה כל כך.
השפלתי את מבטי ואילו רוי צחקק לעצמו "היי, אחות קטנה..כדאי שתחנכי את החברה שלך לפני שאני אתחרט שהבאתי אותה לכאן.." הוא אמר בעודו מסתכל עליי בזעם ופונה לעבר האמבטיה. הוא טרק בחוזקה את דלת האמבטיה ומיכאלה הסתכלה עליי במבט עצבני וחיכתה שאסביר.
"הוא פשוט התחיל להתנפל עליי.." ניסיתי להסביר את עצמי וכל הזמן הדהד בראשי המשפט שלו 'שלא אתחרט שהבאתי אותה לכאן' הוא יכול להתחרט? זה חוקי בכלל? הוא יכול לעזוב אותי לבד? ובעצם, למה שלא יעשה את זה מתישהו? ואולי זה היה התכנון שלו כל הזמן?
"קייט! תפסיקו עם הוויכוחים המטופשים האלה, זה לא תורם לאף אחד מכם!" היא הוציאה אותי מהמחשבות שהתרוצצו בראשי "תפסיקי לדאוג, אנחנו לעולם לא נשאיר אותך לבד! גם אם יום אחד הוא יתחרט על זה!" היא ליטפה את שיערותיי ולאחר מכן האיצה בי לקום ולהחליף את בגדיי.
התקדמתי לכיוון האמבטיה בעייפות ורוי בדיוק יצא משם. החלפנו מבטים לשבריר שנייה ולאחר מכן כל אחד פנה לדרכו בלי לומר מילה.
"הילד המעצבן הזה!" סיננתי מבעד לשיניי שהיו מכוסות במשחת שיניים "מה הבעיה שלו???" הסתכלתי על המראה והמשכתי לצחצח את שיניי.
כשיצאתי מהאמבטיה הם כבר חיכו והיו דרוכים ומוכנים לצאת "אני רק צריכה לנעול נעליים." אמרתי בעודי מתקדמת לעבר הכניסה לבית החדש שלנו, שם שמתי את נעליי אתמול בלילה.
"תקשיבו לי שתיכן עכשיו, אני מצאתי תיכון קרוב לכאן אבל תצטרכו ללכת ברגל בבוקר ולחזור ברגל כיוון שאין לנו כרגע מספיק כסף לאוטובוס. אני משער שההליכה תיקח לכן בערך 20 דק' הלוך ו20 דק' חזור.." הוא הסתכל על פנינו הנפולות וחייך "שתי עצלניות! לא יקרה לכן כלום אם תלכו קצת ברגל!" הוא אמר בעודו מושך אותנו לעבר היציאה.
"אבל רוי, מה יהיה איתך?" מיכאלה הסתכלה עליו בדאגה.
"את דואגת לי אחות קטנה?" הוא חייך בגאווה "אל תדאגי! אני מצאתי עבודה אתמול כשהלכתי לקנות לנו את הדברים למשך השבוע. מצאתי מסעדה קטנה בסמוך לבית והם אמרו שהם צריכים עובדים. הם אמרו לי שאני יכול להתחיל לעבוד מהיום בערב."
לפתע הוא נעצר ליד בית הספר החדש שלנו והציג לנו אותו "אז זה התיכון שלכם.." הוא הכניס את ידיו לתוך כיסי מכנסיו ונכנס דרך שער בית הספר.
כשהגענו למנהלת הוא הכניס אותנו לתוך החדר ודיבר איתה על ההרשמה שלנו ועל זה שלא מזמן יצאנו מבית היתומים. הם דיברו ביניהם על נהלי בית הספר וכל מיני שטויות כאלה בזמן שאני ומיכאלה סרקנו את החדר הגדול של המנהלת והתפעלנו מהמשחקים שהיו לה על השידה.
"מיכאלה וקייט?" המנהלת זרקה לעברינו.
אני ומיכאלה הסתובבנו בבהלה והסתכלנו עליה בעיניים בורקות ומפוחדות "ברוכה הבאה!" היא אמרה כשחיוך נסוך על פניה.
רוי חייך לעברינו ונראה מסופק ואילו אני ומיכאלה רק הודינו למנהלת ולאחר מכן הלכנו אחריה כדי להכיר את הכיתה שבה נלמד ואילו רוי נפרד מאיתנו והלך לסדר את כל הסידורים האחרונים שקשורים למעבר.
"תלמידים שלא יהיו הילדים מבית היתומים? זה מוזר.." מיכאלה הסתכלה עליי בבהלה ואחזה בידיי חזק כל כך שחשבתי שיהיה לי נמק.
"אה..מיק.." ניסיתי לשחרר ממנה את ידי "אני מבינה את ההתרגשות שלך אבל אין מה לדאוג אני בטוחה שהתלמידים החדשים הם…" ובדיוק המנהלת פתחה את הדלת של הכיתה החדשה שלנו – זה היה פשוט מחזה מטורף.
מלא ניירות שנזרקו באוויר, המורה התחבאה מאחוריי השולחן וכל השורה האחורית של הכיתה הייתה רדומה, חלק מהם שמעו שירים באייפונים ואחרים פשוט הצטרפו למלחמת כדורי הנייר שנזרקו לכל עבר.
"אני יכולה להבין מה קורה כאןןןןן????" המנהלת נעמדה בפתח הכיתה וצעקה לעבר תלמידי הכיתה שהשתוללו וצחקקו בזמן שהעיפו את כדורי הנייר. היא הסתכלה לעבר ילד אחד שהיה לבוש בבגדים שחורים ועמד במקום שבו התחבאה המורה ורק נשען על הלוח בכיתה בעוד ידיו שלובות ומסתכל על המתרחש בכיתה בשתיקה.
"המנהלת.." אחד הבחורים שהיה לבוש כמעט כמו הבחור שנשען על הלוח החביא מאחוריו את כדור הנייר שהחזיק בידו והסתכל עליה במבט מובך "זה לא כמו שזה נראה.." הוא הניח את ידו מאחורי ראשו ונאנח.
"ג'ק.." היא פנתה לבחור שנשען על הלוח. לא יכולתי לראות בבירור את פניו כיוון שהיה לו כובע שכיסה את פניו "אתה יכול להרים את הראש ולספר לי מה קורה כאן?" היא אמרה בנימה כעוסה.
הבחור הצעיר הרים את עיניו לכיוונה והסתכל עלייה בעיניו הקרות. מבטו העביר בי רטט ופחד מסויים, הוא היה נראה מאיים.
"קייט..אני פוחדת!" מיכאלה אחזה בידי והסתתרה מאחוריי כשהבחור הסתכל עלינו ובחן אותנו מכף רגל ועד ראש ועדיין, לא פצה את פיו.
"אני יחכה לתשובה שלך עוד הרבה זמן?" המנהלת נראתה חסרת סבלנות וזה ניגש לכיוונה באיטיות ונעמד מולי בעודו רוכן לכיווני ומסתכל עמוק לתוך עיניי "מי אתן?" הוא שאל לפתע כשהוא מתעלם לגמרי מהמנהלת שעמדה על ידינו.
הסתכלתי על המנהלת שנראתה כבר רותחת מכעס וזו לקחה את המורה המפוחדת ויצאה עימה מהכיתה כשהיא שוכחת לגמרי שהיא עוזבת אותנו בתוך הג'ונגל הזה שאמור להיקרא – כיתה!
"אני צריך לחזור על עצמי שוב?" הוא המשיך לבחון את פניי בעיניו העוינות.
"קייט.." מיכאלה דחפה אותי מעט מאחור.
"אתה לא רואה?" הסתכלתי עליו בזלזול "אנחנו התלמידות החדשות, מן הסתם.." הסתכלתי עליו בבוז מוחלט והוא נראה המום לרגע.
"סליחה?" הוא הסתכל עליי במבט מופתע.
בחנתי את מבטו ולא הבנתי מה פשר הכעס שהתפרס בעיניו ובהבעת פניו.
באותו הרגע הגיעו לידו עוד 4 בנים שהיו לבושים בשחור, דיי דומה ללבוש שהוא לבש, אבל בסגנון שונה. בכל אופן, כולם היו סוג של פריקים מאיימים.
"אני לא יודע למה התרגלת עד עכשיו, איפה למדת וגרת והאמת, זה גם לא מעניין אותי! כל מה שאת צריכה להבין כאן זה שפה, אני זה שאומר את המילה האחרונה.." הוא הסתכל על פניי ההמומות ולא עצר את דבריו "מה שאומר שאת צריכה לפנות אליי בכבוד כי אם לא, את לא תשרדי כאן עוד הרבה זמן.." הוא חייך אליי לפתע, מן חיוך שטני כזה וחזר להסתכל עליי במבטו העוין.
"כבוד?" גיחכתי "כבוד??" הסתכלתי עליו בכעס "אתה בכלל יודע מה משמעות המילה הזאת?" לא יכולתי לעצור את פרץ העצבים שהבחור הזה גרם לי להרגיש, הוא היה נראה כל כך בטוח בעצמו!
"את לא מבינה, הא?" הוא חייך והניח את האצבע שלו על המצח שלי "את ילדה קטנה וטיפשה!" הוא אמר בלחש לפני שפנה ליציאה מהחדר.
הבחור הזה, ג'ק, היה גבוה ממני בראש. היה לו שיער שחור חלק וארוך עד הכתפיים שחצי ממנו היה אסוף בגומייה. היה לו פוני שכיסה מעט את עינו השמאלית והעיניים שלו היו קטנות וממוקדות, שפתיו לא היו גדולות כל כך ואפו קטן. הוא היה לבוש בסגנון ראפ ונראה היה שהייתה לו השפעה בקרב תלמידי הכיתה.
"ילדה טיפשה??" הסתובבתי אחורנית ואילו מיכאלה עצרה אותי מלהמשיך ללכת "מיכאלה! תעזבי אותי! אף אחד לא ידבר אליי בצורה כזאת." אמרתי בכעס בעודי מנסה להשתחרר מאחיזתה.
"חדשה.." אחד הבחורים מארבעת החברים שלו זרק לעברי "עדיף לך לא להתעסק עם ג'ק. מי שיצא מופסד מהסיפור, תהיה את." הוא אמר בביטחון ויצא מהחדר אחרי כל החבורה שלו.
הסתובבתי לכיוון מיכאלה וראיתי את הפחד בעיניה הירוקות. נאנחתי והסתכלתי על שאר הילדים בכיתה שרק הסתכלו עליי מופתעים.
תפסתי את ידה הקטנה והרועדת של מיכאלה ולקחתי אותה אחריי לאחד השולחנות שבשורה השלישית, קרוב לסוף הכיתה.
"קייט, אל תיכנסי איתו לעימותים! הוא נראה לי מפחיד.." היא אמרה בלחש כדי שלא ישמעו אותנו מדברות עליו.
"מיק..תפסיקי לדאוג, הוא לא יעשה שום דבר.." אמרתי בקול רועד מעט. כן, אפשר להגיד שהוא הפחיד אותי קצת, אבל לא הסכמתי לתת לפחד להשתלט עליי בפני החזיר המגודל הזה!
המנהלת חזרה לכיתה ואיתה חזרו גם הבחור הזה, ג'ק וכל שאר חבריו. הם נכנסו לכיתה כאילו דבר לא קרה והמנהלת הציגה אותנו בפני כל הכיתה.
אני זוכרת שבאותו הרגע רק עקבתי במבטי אחרי הבחור המזוויע הזה וכל צעד שהוא עשה לכיווננו גרם לליבי לפעום חזק יותר ויותר. הוא עצר לבסוף ליד השולחן שלנו ולא הסתכל עלינו. מיכאלה תפסה את כף ידי ואילו אני הסטתי את מבטי ממנו בכעס וחזרתי להסתכל על המנהלת שהסתכלה גם היא לעבר הבחור שעמד על ידי.
"ג'ק, תמשיך בבקשה למקומך.." היא אמרה לו בנימה כעוסה אך מאופקת.
הוא מצידו הסתובב לכיווני והוציא מכיס מכנסיו מפתח שאליו היה צמוד מחזיק מפתחות עם המספר 51 "זה המפתח של הלוקר שלך.." הוא הניח את זה על השולחן שלנו והמשיך למקום שלו.
השולחן שלו היה לא רחוק מהשולחן שלנו. הוא ישב בשולחן שבסוף הכיתה והמרחק שהפריד בינינו היה בסך הכל שני שולחנות.
אחרי שעברנו את היום הראשון בבית הספר יצאתי בתחושה מוזרה. מיכאלה נראתה עצובה אבל לא דיברה כיוון שידה שגם אני מרגישה מוזר.
לפני שיצאנו מבית הספר כדי לחזור בחזרה לכיוון הבית החדש שלנו ניגשתי לבחור הזה והחזרתי לו את המפתח.
הוא ישב על הכיסא כשרגליו מונחות על השולחן וחבריו ישבו על השולחנות לידו וצחקו לעצמם.
"מה את עושה?" הוא הסתכל על המפתח שהנחתי על השולחן שלו ונראה עצבני מעט.
"אני מחזירה לך את המפתח." הסתכלתי על עיניו שבחנו את מבטי בכעס "אני לא צריכה כרגע מפתח ללוקר וכשאצטרך אחד, אני אבקש מהמנהלת. אז תודה רבה לך אבל בינתיים אני לא צריכה את זה." אמרתי בנימה מאופקת וכשרציתי להסתובב כדי לצאת מהכיתה הוא תפס את ידיי ונשם בכבדות "תיקחי את זה!" הוא אמר בנימה של ציווי, מה שהכעיס אותי מאוד.
הסתובבתי לכיוונו והסתכלתי עליו בכעס "תעזוב אותי!" ניסיתי להישאר מאופקת ולהילחם בפחד שתקף אותי.
"אמרתי שתיקחי את זההה!!!" הוא קם בפתאומיות מהכיסא שלו והסתכל על מבטי המופתע. הוא היה קרוב אליי כל כך ויכולתי לראות בבירור את עיניו הקרות והעוינות.
"ג'ק.." אחד הבנים מהחבורה שלו עצר אותו ותפס את ידו "היא עדיין חדשה.." הוא ניסה לדבר אליו בנועם אבל זה רק מחץ את ידי עוד יותר "זאת בדיוק הבעיה, היא חדשה וכבר עושה בעיות!" הוא שיחרר את ידי בעצבים ודחף את השולחן שהיה ממולו כדי להתקדם לעבר היציאה מהכיתה.
"למה את חושבת שהוא התנהג ככה?" מיכאלה החזירה אותי למציאות בזמן שחשבתי בדיוק על אותה השאלה.
"אני לא יודעת מיק..אני רק יודעת שהוא בר השפעה בקרב התלמידים בבית הספר!"
"כולם שם נראים עשירים כל כך, זה לא מתאים לנו.." היא צחקקה, אבל ראיתי בעיניה את העצב.
"אין שום דבר טוב בלהיות עשיר.." אמרתי לה בעצב וזה החזיר אותי שנים אחורה "כשאתה עשיר, אתה בקושי מבלה עם המשפחה שלך..אין לך חברים. החבר היחידי שלך זה הכסף שיכול בעצם לקנות לך הכל חוץ מאהבה, חברים ומשפחה." השפלתי את מבטי כשהיינו כבר בכניסה להוסטל שבו התגוררנו.