תיקי רז 1# חתונה סיוטית: פרק ג'

לפרק הקודם:

תיקי רז 1# חתונה סיוטית: פרק ב’

—

האיש פקח את עיניו. הוא לא ראה כלום.
הוא הרגיש שהוא יושב על משהו קשיח, אולי כיסא, ושידיו קשורות אל הדבר עליו ישב מאחורי גבו.
היה לו קר בגופו, ממש קר. הוא תהה אם הוא לבוש.
הוא ניסה לדבר אבל שפתיו היו דבוקים בנייר דבק. הוא ידע שאין טעם לנסות להשתחרר.
"בוס, הוא התעורר!" שמע קול גברי לא רחוק ממנו.
נשמעו צעדים במדרגות שמתקרבים יותר ויותר, ואז שמע את הקול המוכר והמפחיד שקיווה שלא ישמע יותר לעולם "טוב מאוד, אפשר להתחיל".
—

גל קיווה מאוד לקבל פניות לעבודות נוספות שהיו יכולות לבוא כתירוץ לאי יכולתו לקחת את המשרה.
למרות שצדק בהתערבות בינו ובין איימי, כדי לעודד את עצמו וגם כדי לשכנע את איימי לאכול יותר, הזמין אותה גל לקראת הערב לבית הקפה 'חלומות באספמיה' שבטיילת תל-אביב, בו אכל בסופי שבוע.
היא הזמינה ספגטי בולונז והוא הזמין חביתת עין כסימן לעצמו לפתוח בדיאטה.
"אז," אמרה איימי בין אטרייה לאטרייה. "מה באמת קורה כאן?".
"שום דבר," אמר במהירות רבה מדיי. "סתם מישהו שאני מכיר רוצה לשכור את שרותינו".
"כן, בטח," אמרה ובלעה עוד אטרייה. "אני לא מכירה אותך מאתמול גל, אתה יודע. מי אלה?".
"את באמת רוצה לדעת? זה לא סיפור מהאגדות".
"תאתגר אותי".
"את בחורה עקשנית, גברת וילנאי" נזף גל וניסה לחשוב על דרך מילוט.
"ובכל זאת?" דרשה איימי והתעלמה הפעם מההקנטה.
"טוב, הכול התחיל בילדותי כשמשפחתי עברה מהוד השרון לרמת גן. בשבוע לאחר שהתמקמנו, אחרי תחילת שנת הלימודים. התחלתי את כיתה י' בתיכון 'אלון' בלי שהכרתי אף אחד חוץ מאת אחותי איריס שהייתה שנתיים מעליי, וכבר היו לה שם חברים".
"ונהיית ילד כאפות?".
"בערך".
"אוי, מסכנון" אמרה איימי בפרצוף עצוב.
"נכנסתי לתכנית שנקראת 'זיו נעורים' שמטרתה לטפח מנהיגות.
במטלה הראשונה לאחר חודש הצטוותי לעמוס בראון, שנחשב אז כאחד מראשי המעגלים החברתיים בשכבה.
הבעיה שלו הייתה קושי באנגלית. שפה מאוד נצרכת לתכנית. ישבנו כמה פעמים ומצאנו שיש לנו תחומי עניין משותפים".
"אני מעריכה שמאותו זמן המצב החברתי שלך השתנה".
"בהחלט. הבעיה היא שלא התראינו הרבה מחוץ לשעות הלימודים בגלל שמשפחתו גרה בעיר לוד. לכן, כשהייתי בבית ברמת גן הרגשתי בודד".
"אין אוטובוסים?".
"יש, עם מינימום של 50 דקות נסיעה הלוך ואותו זמן נסיעה חזור," הסביר גל. "אנחנו ניסינו להצטיין בלימודים לכן לא יצא כל כך".
"מבאס".
"המצב השתנה כעבור שנה כשהגיעה לשכונה בה גרתי משפחה חדשה – משפחת מגל," גל סיים את החביתה והמשיך "התחברתי אל הבת שלהם, ריקי. נעשינו חברים מאוד טובים, ואני לא זוכר זמן מחוץ ללימודים ולשיעורי הבית בו היא לא הייתה שם".
פתאום חש גל שמשום מה הוא מרגיש הקלה ככל שהוא משתף.
"עד עכשיו זה נשמע סיפור משמח" טענה איימי.
"לאחר כיתה י"ב, ממש בתחילת החופש, קבענו עמוס ואני להיפגש בתל אביב. ממש כאן בבית הקפה הזה," גל בהה בחלונות. "לעמוס הייתה אז חברה אמריקאית שהיה בקשר טוב איתה בשם "שריל גרדין". הוא לא הפסיק לדבר עליה לכן בא איתה.
ריקי שמעה ממני כבר הרבה על עמוס ורצתה לפגוש אותו, וכששמעה ששריל מגיעה היא התעקשה לבוא גם".
"דאבל דייט?".
"משהו כזה".
"אוקי… נשמע סבבה".
גל לקח קנקן מים קרים, מילא את כוסו ולגם בקולניות. לא היה לו אכפת מה יאמרו עליו.
"נהנינו מהמפגש. שריל נראתה בחורה חכמה, ואם עמוס אהב אותה – זה היה מספיק בשבילי.
כשהבנות הלכו לאן שהוא, הוא אמר שריקי נראית לו מתאימה לי מאוד וזה שימח אותי. הוא סיפר לי שהיא הבטיחה לו שתחכה לו אחרי שיחזור מהשירות הצבאי".
"מה הוא עשה בצבא?".
"חיל הים, יחד איתי".
"לא ידעתי שהיית בחיל הים".
"יש לא מעט דברים שאת לא יודעת עליי".
"נשמע מפחיד".
גל המשיך "בנסיעה חזור תהיתי באמת מה לגבי המשך טיב הקשר ביני לבין ריקי ושאלתי אותה. היא ענתה שבאמת היא רצתה לדבר על זה. לא אהבתי איך שזה נשמע".
"אני במתח".
"ריקי סיפרה שהיא לא נמצאה כשירה לצבא לכן נרשמה לשירות לאומי בירושלים. סיוע בטיפול בילדים עם מוגבלויות במקום שנקרא 'עדי', באותו יום היא התחילה לחפש שם דירה. היא לא ידעה עד כמה נוכל להיות בקשר".
"בטח הרגשת רע".
"הייתי בדיכאון. הקשר בינינו לא נמשך הרבה זמן. ולאחר שנסעה לירושלים לא שמעתי שום דבר מריקי, או עליה".
"ועמוס?".
"עמוס ניסה לנחם אותי. לא ממש הצליח אבל לפחות ניסה.
לאחר יותר משנה קיבל מכתב משריל שנמאס לה לחכות לו והיא ממשיכה הלאה. זה שבר אותו לרסיסים, הוא כבר לא היה אותו האדם שהכרתי. הוא חיפש כל הזמן משמעויות לחייו וגרר אותי איתו בחופשות לכל מיני הרצאות שונות בנושאים מגוונים.
כל זה היה עד שהיה בדרשה של רב שהגיע לבסיס. הדרשה ללא ספק הייתה טובה ומעניינת עבורי, אבל עמוס התעניין יותר".
"חזר בתשובה?"
"בדיוק".
"אני מכירה אנשים שחזרו בתשובה. הם לא חייזרים או משהו. רובם דווקא נעשו אנשים טובים ושמחים יותר. אז מה היה שונה אצלו?".
"כשמצא את מה שחיפש הוא חזר להיות כשהיה. רק נהיה דתי יותר בשלבים איטיים. זה היה קצת מוזר ומאתגר עבורי אבל סבבה.
הבעיות בינינו התחילו כשהוא דחק בי אחרי הצבא לעבור ללמוד איתו בישיבה בירושלים. במשך חודשיים הוא לא נתן לי מנוחה עד שאמרתי לו שאני לא יכול יותר.
באותה העת נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב במסלול תואר ראשון ושני בקרימינולוגיה וגרתי במעונות שם, ונותק הקשר במהירות".
"אז עכשיו שניהם החליטו להתחתן יחד, ובתור מלח על הפצעים – אתה המאבטח בחתונה?".
גל הביט בידיו "אנחנו חייבים את הכסף, הם מוכנים לשלם הרבה".
"אוקי, אז מה אני צריכה לעשות?".
"הם צריכים אותי שאשמור עליהם, אני צריך שאת תשמרי עליי".
—

כשסיימו לאכול ונפרדו לדרכם, ניסה גל לעשות הליכה ספורטיבית ובחר בדרך הארוכה לבניין שבו דירתו. עלו לו זיכרונות עם ריקי.
החוויה הכי חזקה שזכר הייתה הנשיקה הראשונה שלהם, על גג מועדון ריקודים בלילה, לאחר סערת גשמים.
הם ישבו יחד והביטו לשמים. הם לא היו הזוג היחיד שם – אבל אז הוא הרגיש שכן.
גיל הטיפש-עשרה.
הוא נכנס לבניין ומצא בתיבת הדואר שלו מעטפה. הוא פתח אותה ומצא מכתב מהודר – הזמנה.
"'נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו'. הננו מזמינים אתכם לחתונת יקירנו – עמוס ורבקה (ריקי). שתיערך ביום שני 10/4. חופה בשעה 18:00. נ.ב נא לבוא בלבוש מכבד".
גל שם את ההזמנה בכיסו ועלה במדרגות לכיוון דירתו.
היא לא הייתה נעולה.
גל שם יד על נרתיק האקדח שקשור לחגורתו והתקדם פנימה לאט, מוכן לשליפה.
נשמעו קולות מהסלון. לא רק קולות, גם מנגינה. הטלוויזיה הייתה דלוקה.
"איפה היית עד עכשיו?" שמע קול מאחוריו "בדייט?".
הוא כמעט שלף את האקדח מרוב בהלה, אבל נרגע במהירות כי הכיר את הקול.
הוא הסתובב "היי חווי! מה נשמע?".
"אני חוזרת ושואלת," אמרה האישה שמולו, "היית בדייט או משהו? ולבוש ככה?! הילדים ואני מחכים לך כאן כבר שעות ולא מצאנו אוכל. הזמנתי להם פיצה והם בולסים מול הטלוויזיה. איך אתה בכלל שורד בבית הזה?".
"כמו תמיד, בשן ועין".
חווי ארנון הייתה אחותו הבכורה של גל. היא הייתה גבוהה ממנו, שזופה ממנו וקצת שמנה, אך עם הבעת פנים יציבה שהשרתה רצינות וביטחון עצמי. שיערה הקצר היה אסוף מתחת למטפחת ראש, שמלתה הייתה כחולה-כהה ונעליה היו שחורות.
"תני לי לנחש – אמא נתנה לך את המפתח?".
"ניחוש טוב, שרלוק".
"אני באמת שמח לראות אותך, חווי," החל גל וניסה לומר זאת כמה שיותר בעדינות. "אבל אני לא מבין למה הטרחת את עצמך ואת קרן ושי הקטנים לבוא לכאן בלי להודיע לי".
לא נראה שזה פגע בה "אמא רצתה שאביא לך משהו טוב ללבוש למחר בחתונה".
גל כעס שאמא שלו מתערבת בעסקיו "אבל יש לי כבר משהו ללבוש למחר".
חווי הרימה שקית "בדקתי בארון שלך, אין שם בגדים יפים כל כך," אמרה חווי במבט של נתינת מוסר "לא משהו מתאים לחתונה".
"אולי לא הבנתם נכון," אמר לאט ובקול רם "אני הולך לחתונה כדי לאבטח את המקום ולהרוויח כסף, לא לחפש כלה!".
"ששש…, אמא! אני לא שומעת כלום!" נשמע קול של ילדה מהסלון.
"על מה אתם מדברים שם בכלל?" נשמע קול של ילד מאותו מקום.
"תמשיכו לאכול ולצפות בטלוויזיה ילדים, עוד מעט נלך הביתה לישון" קראה חווי.
"זה לא פייר!" נשמע הקול של הילד "כמעט לא ראינו כלום!".
"שי, קרן, יש מחר לימודים," גערה חווי. "כשאתם מסיימים – אנחנו חוזרים הביתה וישר למיטה".
"אבל…" נשמע הקול של שי.
"או שאין טלוויזיה ל-3 ימים לשניכם" גערה חווי.
"רק אל תפריעו" נשמע הקול של קרן.
"תמיד טענתי שאת דיקטטורית" לחש גל.
חווי הוציאה לו לשון ואז נתנה לו שקית גדולה "אלה הבגדים של יוני," אמרה בקול שקט "תוציא אותם נראה איך הם עליך".
יוני ארנון, בעלה של חווי, תמיד דמה לגל מבחינת מידות בגדיו.
גל הרים כל בגד מול גופו. חולצה מכופתרת בעלת צווארון ארוך ושרוולים ארוכים בצבע בורדו, ומכנסיים ארוכים בצבע שחור.
גם בפעם הזאת הכול היה מתאים.
הוא תהה לרגע אם נכונה ההנחה הפסיכולוגית שבנות מחפשות בבני זוג דברים שדומים לאבא שלהם או לאחים שלהם.
"אתה פשוט יכול לקשור את החגורה עם האקדח למכנס – וזהו. אתה תיראה פנטסטי".
"בסדר," קד גל. "עוד משהו שתרצי שאעשה, גברתי?".
"כן, אח קטן," אמרה חווי ושמה יד על כתפו. "שמור על עצמך שם בסדר? אני יודעת שזה לא פשוט לך".
"אני אשתדל" אמר גל ובלע רוק.

המשך יבוא…