תמיד יש פעם ראשונה – קין והבל

הלב שלו דפק בטירוף, החריש את אוזניו. בחוץ הציפורים צייצו.
היה זה השדה האהוב עליו, רחב אבל עדיין כל כך אינטימי. עם הדשא הירוק והפרחים האדומים…
אדום. השדה לא היה ירוק, הוא היה אדום. הכל היה אדום, אדום שנוזל לכל מקום ואי אפשר לעצור אותו וזה לא מפסיק.
לא, השדה היה ירוק, שלו ורגוע, ירוק שלו ורגוע, ירוק שלו וגרוע.
הוא היה קרוע.
מה הוא היה בכלל? הוא כבר לא יודע.
זיעה קרה בתוך שלולית אדומה חמה, והאדמה צמאה אז היא שותה הכל.
ואז הוא התחיל לברוח, או יותר נכון לרוץ? הרי אף אחד לא רדף אחריו.
לא, הוא ברח, אל תוך היער הירוק, או האדום, מה זה משנה בכלל, העיקר לברוח.