תמיד שם בשבילך

קולות סירנת המשטרה נשמעו, אבל הפעם ידעתי, לא נציח לברוח. הקולות היו קרובים מדי. "תסגירו את עצמכם" נשמע קול של שוטר מבחוץ. אולי אביו של ג׳ון? אני מסדרת את חולצתי השחורה ומביטה בשוטפי לפשע הם מהננים. אנחנו יוצאים מהדלת הראשית בידיים מורמות, סיכמנו ביננו שאם נדע שאנחנו סגורים, ולא נצליח להשתחרר אז להסגיר את עצמנו בכבוד ולא בתבוסה של מלחמה. צדקתי זה היה א ה יו של ג׳ון. שוטר נוסף מוריד ממנו את הרעלות השחורות, אני רואה את פרצופו של אביו של ג׳ון מתעבת קלות בעצב , בכל זאת הוא היה מפקד המשטרה. הוא נועץ את מבטו בג׳ון. עניהם לא זזות. "המפקד" שוטר אחד טופח קלות על כתפו. המפקד מתנער, "כחו אותם לבית המשפט." השוטר מעביר מבט בכולנו, והולך לדרכו. ידינו כבולות באזיקים, והשוטרים מובילים אותנו לנידות. אני מתישבת באמצע. מצידי האחד צ׳אד ומצידי השני ג׳ון. אנחנו מחייכים אחד לשני. "הצלחנו"אני ממלמלת. הם מהננים. הפעם רגע לפני שהמשטרות הגיעו השארנו מזכרת…"הגרפיטי שלך יצא יפה" ג׳ון קורץ לי. "שקט מאחורה" השוטר שליד הנהג זורק. אני משטתקת. בחודשים האחרונים השתנתי, אני ג׳ון וצ׳אד, הינו חבורת ילדים טובים. ילדים של הורים עשירים, לכאורה לא חסר לנו כלום. אבל נמאס לנו להיות חבורה של ילדי שמנת.