׳פלנטה C'- פרק 1

״היא התעוררה״
״היא חיה״
״היא שרדה את זה״
״אמרתי לכם שהיא מתאימה״
״מישהו יודע מה עם השאר?״
״רובם התעוררו, בעצם היא האחרונה״
״כמה הגיעו הפעם?״
״חמישים ושלושה״
״הרבה, זה טוב״
״הרבה, זה טוב״
״זה טוב״

עיניי נפקחו מעצמו, התנשפתי והתנשמתי בכבדות, הייתי בהיסטריה, היסטריה מוצדקת.
לא ידעתי איפה אני, לא ידעתי למה אני מחוברת למכשירים רבים בחדר הצבוע בגווני כחול ולא ידעתי מי כל האנשים האלה שמביטים בי.
הצרחה נפלטה מפי ללא שליטה.
ואחריה עוד צרחה, ועוד אחת, האנשים התנפחו עליי, ניסתי להתנגד, הם היו אין מידי, עיניי נעצמו ושקעתי בשינה שלא בשליטתי.

״נואל, נואל את ערה?״ שמעתי קול חלש ״נואל תפקחי עיניים בבקשה״ עיניי נפקחו והסתנוורתי מהאור החזק שחדר דרך החלון, לא הייי באותו החדר, הייתי בחדר קטן יותר ולא היו הרבה אנשים.
רק אישה אחת עם שיער בלונדיני וחלקו לבן, היא התקרבה אליי ונצמדתי לפינה של המיטה.
״הכל בסדר״ אמרה
״איפה אני?״ שאלתי דורשת לקבל תשובה.
״את במקום בטוח אני מבטיחה לך״ אמרה
״איך את יודעת את השם שלי?״ שאלתי ״תעני לי!״ פקדתי עליה.
״תני לי רק להזריק לך את…״
״את לא תזריקי לי שום דבר!״ העפתי את ידיה ממני ״תעני על השאלות שלי!״
״תני לי להזריק לך!״ היא הרימה את קול, הדלת נפתחה ונכנס מישהו, אדם בסביבות גיל החמישים לחייו, הוא לבש חלוק לבן וחייך מאוזן לאוזן.
״עזבי אותה אדריאנה״ אמר ״אני בטוח שהיא תבין הכל במהרה, שלום נואל״ הוא פנה אליי ״אני ארון״ שתקתי לכמה דקות.
״אני אסירה?״ שאלתי, שמעתי על אסירים שנלקחו לניסויים, שמעתי על חטופים, ראיתי חדשות, טלוויזיה, סרטים, תמיד זה רחוק, בדיוני ועכשיו זה קורה.
״הו לא ממש לא״ הוא גיחך ״למעשה את יכולה ללכת מפה כבר עכשיו״ ברגע שאמר את המילים הללו זינקתי ממיטתי ורצתי לעבר הדלת שלא הייתה נעולה, רצתי במסדרון הארוך והלא מוכר ושמעתי אותם קוראים בשמי.
הגעתי לחדר המדרגות ודחפתי את הדלת רצה למטה קופצת שלוש, ארבע ואפילו חמש מדרגות בכל פעם, פתחתי את הדלת והסתנוורתי מהאור, הבטתי מסביב, הייתי ב… אונברסיטה? זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש ולא היה לי זמן להרהר בזה יותר מידי, חלפתי על פני אנשים, צעירים שלמדו ממחשבים מוזרים, המשכתי לרוץ לא ידעתי לאן.
״היי״ שמעתי צרחה לכיווני ״זניח תעצרי רגע!״ המשכתי לרוץ בכל כוחותיי, הגעתי למבנה נוסף והסתתרתי מאחוריו, הרגשתי צל על פניי וכשהרמתי את מבטי נעמד מולי בחור, אולי כבן עשרים, אולי יותר צעיר, עיניו ירוקות ושערו בהיר, תווי פניו יפים, הוא היה גבוה מאוד ושריריו בלטו, ניסתי לברוח הוא אחז בי ולא נתן לי ללכת, הוא הצמיד אותי לקיר.
״מי את?״ חקר ושתקתי ״תגידי לי את השם שלך״ דרש ״תעני!״ נבהלתי כל כך.
״נ.. נואל״ מלמלתי כשדמעות זולגות על פניי, מבטו התרכך והוא עשה את הדבר שלא ציפיתי שיעשה, הוא חיבק אותי ״איפה אני?״ שאלתי לתוך חזהו.
״עוד לא אמרו לך?״ הוא הביט בעיניי ברחמים ״אב.. ארון לא אמר לך?״
״ברחתי משם, ממני, תן לי לברוח בבקשה, תעזור לי, איפה אני?״
״את… אין לך לאן לברוח מכאן, את לא יכולה״
״למה?״
״כי את כבר לא בכדור הארץ שלך!״ אמר, חיכיתי שיצחק, אבל הוא לא, צרחתי, שוב ושוב ושוב צרחתי, הוא ניסה להרגיע אותי ואני פשוט העפתי לו בוקס בכל כוחי הייתי חייבת לשחרר.
שרטתי את לחיו עם הציפורן שלי והוא נתן לי ושתק, הבכי חזר אליי וראיתי במטושטש את הדם שזלג על פניו היפות.
״סליחה״ לחשתי ״הממ..״
״הולנד, קוראים לי הולנד״ אמרה והנהנתי, התיישבתי על הרצפה והוא לידי.
״בת כמה את?״ שאל, מנסה להרחיק את מחשבותיי האמיתיות
״שבע עשרה וחצי״ אמרתי
״קטנה מידי, למה שהם יביאו מישהו בת 17?״ הרהר
״מי זה הם? מזה יביאו?״ דרשתי תשובות.
״אני חושב שכדי שתחזרי לארון״ אמר ועמדתי לקום ולברוח, הוא אחז בי ״נואל, אני מבטיח לך שאין לך לאן לברוח וכדי שתלכי לדבר עם ארון כי הוא היחיד שיודע מה באמת קורה״
״מה את יודע?״ שאלתי
״שאת חלק מהניסוי״ אמר באנחה.
״הנה היא״ שמעתי קריאה, והבטתי בתחנונים בהולנד
״תעזור לי, אל תתן להם לקחת אותי!״ הוא הביט בי במבט מתנצל כשהזריקו לי את החומר המרדים.