_brave_
מקווה שתאהבו :)

״מוריאה, מה הפשע?!״-2

_brave_ 06/12/2013 761 צפיות 4 תגובות
מקווה שתאהבו :)

״מוריאה, מה הפשע?!״- 2

-רזיאל בלקמור-

המזל ללא ספק הפנה לי את גבו, זאת בשל המבט המצוברח שלא משנה עד כמה התאמצתי לא הצלחתי להסיר מפני ובשל תחושת התסכול והריקנות שצבתה את לבי, מחצה אותו תחת משקלה והעיקה עליו עד כאב.
׳מכאובי האהבה…׳ חשבתי לעצמי ונאנחתי.
שנאתי לאבד תקווה, שנאתי להישאר מאחור, שנאתי לאבד שליטה עצמית, שנאתי אנוכיות ושנאתי את החשש שעלה בי כאשר תהיתי אם עלי להילחם על רצוני, זאת כאשר התשובה ברורה מאליו: ׳לא׳.
״רזיאל?!״ קרא ג׳ואל משולחנו כאשר סגרתי את דלת בית המלאכה ונכנסתי כאשר אני מצויד בלחם וגבינה צהובה, נשנוש קל לארוחת הצהריים.
״אני כאן״ הרמתי את שקית המצרכים מעלה כדי שיבין שהשגתי את מבוקשו.
״אה יופי״ הוא השיב, יכולתי לשמוע את הבטן שלו מקרקרת.
ג׳ואל היה האדון שלי, בעל בית המלאכה, צורף העיירה היחיד.
ידיו היו מחוספסות והוא היה באמצע שנות השישים לחייו.
מבחינתי הוא ללא ספק היה איש דגול, בעל ידי אומן, מחשבות יצירתיות ומקוריות מבעד לקופסא, חריגות מהנורמה, אינטואיציה גבוהה ויכולת חישוב זריזה- כן, זהו התיאור המתאים ביותר לג׳ואל, רווק נצחי שאיבד את אהבת נעוריו לטובת אדם אחר.
ממש דוגמא טובה ומעודדת בשבילי להקים חיי משפחה…
״משהו מטריד אותך״ הוא קבע כאשר פרסתי את כיכר הלחם לפרוסות עבות והנחתי עליהן מספר פרוסות גבינה.
גיחכתי בשעשוע.
״אתה אפילו לא שואל, האם אני כל כך שקוף?״ תהיתי, חיוכי הקודר לא מש משפתיי.
״לא נערי, זה אני שמכיר אותך טוב״ הוא אמר וטפח על השכם שלי.
״תרצה תה עם זה?״ שאלתי בנימוס האופייני שאימצתי לעצמי מאימי.
״אפשר…״ הוא הסכים ואני ניגשתי מיד למלאכה.
״מממ, פריך כל כך״ הוא מלמל בעונג.
הבטן שלי קרקרה בזמזום תובעני וגרמה לי לנשוך את שפתי ברעב.
״אז… אנחנו מתכוונים לדבר על זה או שאני אמור להמתין עד שתישבר בפני?״ הוא שאל, נוגס בקולי קולות בפרוסתו המתפוררת.
״על מה יש לדבר?… אתה רווק נצחי, כנראה שגם אני אלך בדרך שלך״ אמרתי באנחה ולאחר דקה בודדה שקלתי את מילותי.
״בלי להעליב, כן?״ מיהרתי להתנצל והנחתי את מגש התה על השידה העמוסה שלו, המלאה בכלי עבודה מפוזרים, אבנים ומתכות מסולסלות.
הוא כיכך בגרונו, מרצין.
״אתה לא הולך להיות כמוני רז, אומנם אתה לומד ממני את דרך העבודה כדי שתוכל לפתוח את בית המלאכה שלך אך הנסיבות שבהם הגעתי למצב הזה הן שונות משלך, אני וויתרתי ולך יש הזדמנות לא לוותר, אתה צעיר נערי, לא בן שישים וחמש״ הוא הסביר.
״קל לך לומר אחרי שעברת את זה ואתה לא מרגיש כלום כלפיה?״ שאלתי בתהייה.
״הרגשות שלי כלפיה לעולם לא חדלו רזיאל, ודברים כאלה אף פעם לא היו קלים לאמירה, הם כואבים כי אתה מצליח לומר אותם רק אחרי שהפנמת את הלקח שלך…״ הוא השיב, בחוכמה, כהרגלו.
״אז למה בזמנך לא רדפת אחריה?, למה נתת לה לעזוב אותך כך למען גבר אחר?״ דחקתי בו, לא מבין.
״כי נערי, כי רק כך היא תהיה מאושרת, איתו ולא איתי… היא האמינה שהיא תוכל להיות יותר מאושרת איתו ואני רק רציתי באושרה, ולמרות שהלב שלי מרגיש שהגוף שלי בגד בו, הוא שמח כי הוא הועיל לאדם שהוא אוהב״ אמר, בחיוך אדיב.
נאנחתי.
״ג׳ואל אני… אני מבין, באמת… אבל, האם זה כל כך אנוכי מצדי? שאני לא רוצה לחיות ללא אהבה מצידה?… אני לא רוצה להמשיך לחוות ייסורים שש שנים נוספות״ אמרתי, משפיל את מבטי אל אדי התה החמימים.
״עמלת שש שנים, ולא לחינם, אתה עוד תראה שיש לך הזדמנות ושהגורל הוא זה שקובע את סוף הסיפור…״ אמר ג׳ואל בחיבה ובנימה זו נעל את השיחה.
נאנחתי שנית, לפתע התיאבון שלי התנדף.
״עכשיו תאכל נערי, יש לנו עבודה רבה, ניקיונות ומשלוחים שעלייך לבצע״ הוא הצביעה ביד רוטטת על הפרוסה הבודדה שלי.
הנהנתי בנחישות.
ג׳ואל לגם מכוסית התה שלו ומשך באפו.
״מתי בדיוק אתה מתכוון לנסוע למעבורת כדי לקבל את פני חברייך?״ שאל.
״אני לא אסע למעבורת, אני אחכה להם על המזח, הם יגיעו ביאכטה משלהם״ אמרתי בפה מלא.
״עם חברים כאלה עשירים איך זה שעוד לא פתחת בית מלאכה?!״ הוא נאנח.
פלטתי קול, שילוב של גיחוך וצחקוק.
״כי יש לי כל כך הרבה מה ללמוד ממך״ השבתי בשעשוע.
הוא צחק בטונים גבוהים.
״אח נערי, עם חברים כאלה צריך לשקול שנית מי הוא האויב…״ הוא אמר באצבע מזהירה שגרמה לי לזוע באי נוחות.
״מספיק עם משפטי החוכמה והאזהרות המלחיצות, אני מכיר אותם מהגן!, חברי ילדות!… הם אפילו מעסיקים את אמא שלי בשבילי״ אמרתי בהתגוננות.
״כן, מעסיקים אותה בתור משרתת כדי שתוכל לשלוח לך כסף, בנתיים אתה חי מהפרוטות שהרווחת ומהפרוטות שלה ולא התראתם במשך שנים!, אם הם היו חברים אז ממזמן היה לכם בית בהמפשייר!״ הוא אמר.
״באמת ג׳ואל, כמה נוקשה אתה יכול להיות?״ גלגלתי את עיני, מתעלם מהקול הפנימי שלי שזעק עד כמה הוא צודק בדבריו.
״אתה יודע שאני רוצה בטובתך״ הוא אמר, מביט בי בעיניו האפורות, עיני נחושת חשדניות.
״אני יודע״ נאנחתי, מהרהר בגורלה של אמי שנאלצה להישלח הרחק ממני מאז היותי ילד, זאת על מנת לעבוד למעני ולשלוח לי כסף כדי שדונה אניה, חברתה הטובה ביותר תוכל לממן את צרכי.
דונה אניה ואמי הכירו מאז ילדותן, היא הייתה רוקחת וגרה בבית לבדה תוך שהיא מנהלת עסק עצמאי ופרטי שהצליח לגבות כסף יחסית נכבד שערכו עדיין נחשב כנמוך, אך דונה אניה אהבה את עבודתה והיא הסכימה לקחת אותי תחת חסותה כטובה לחברתה הטובה שנשלחה לאנגליה לעבוד במלון המפואר של שני החברים העשירים שלי ומשפחתם המפוארת, מלון ׳קינגס׳ של משפחת טיודור.
דונה אניה שימשה בשבילי דמות אם ואב במשך שנים, על אף שאני ואמי החלפנו מכתבים כל חודש, עדיין יכולתי לחוש בריקנות שהשפיע חסרונה וחסרונו של אבי שעל אף שנאתי אליו… הזדקקתי לו כאב, כדמות יציבה ומגוננת, כמו האבות הרגילים שבעיני הציירו כאוהבי משפחה ונאמנים לנשותיהם.
את המילים האלו אף פעם לא השמעתי באוזני אמי, זאת בשל גאוותי הפגועה מבפנים, על נטישתו, על עזיבתו… אותי ואת אמי.
תמיד תהיתי מי חש בחסרונו יותר, מי סובל יותר, למי כואב יותר… האם לי או לאמי?.
המחשבה המעודדת הייתה הידיעה שדונה אניה ואני שואבים כוחות אחד מהשנייה, היא על בדידותה ואני על בדידותי.
״בשלוש… אני צריך להיות שם בשלוש אז אני אצא מוקדם היום… ואעשה משלוח אחרון בשתיים וחצי״ אמרתי, אוסף את המגש עם הכוסות הריקות ומנקה את הפירורים שנשרו מהלחם.
״בסדר, אז כדאי שתתחיל לעבוד״ הוא קרץ לי מבעד לעדשה המיקרוסקופית שלו.
חייכתי בחריצות, ״מיד״ השבתי בצייתנות.
*
לקראת השעה שתיים התחלתי להתארגן לקראת יציאה מבית המלאכה.
הגוף שלי היה רפוי אך משום שהתרגל למאמץ התמידי התשישות לא הייתה רבה מידי.
הספקתי לנקות, לקיים מספר משלוחים ולהתיך מתכת ולחשל אותה למען ג׳ואל.
כעת הסרתי את חלוק העבודה הלבן שהאפיר בשל בלאי, שטפתי את ידי ופני והחלפתי את בגדי לג׳ינס לא קרוע וחולצת כפתורים ירוקה עם פסים לבנים ושחורים, אותה עטיתי מעל לגופייה לבנה.
״ג׳ואל אני יוצא!״ הצהרתי.
״בסדר נערי, תיזהר ושלא תעז לשלם עליהם!״ הוא הזהיר.
צחקתי וגלגלתי את עיני.
״בסדר, המשך עבודה נעימה״ איחלתי לו.
״אם זה כל כך נעים אתה מוזמן להמשיך לעבוד״ הוא סינן.
״חשבתי שאתה אוהב את העבודה שלך״ השבתי.
״אבל אני אוהב לשתות בירה יותר״ הוא צחקק.
״אני אקנה לך״ הבטחתי.
״תדאג לעצמך בחור״ הוא חייך, חושף שיניים לבנות להפליא.
צחקתי ויצאתי תוך שאני טורק מאחורי את הדלת.
שחררתי את אופני וטחבתי את המנעול לכיס מכנסי.
עליתי על אופניי ופניתי דרך הירידות החדות של העיירה לכיוון הים הפתוח.
הבריזה הקרירה הכתה בפני וריח הים המלוח עלה באפי, דבר שגרם לי לרצות לאכול במסעדת דגים מפוארת.
ליקקתי את שפתי וצחקתי ביני לביני על עצם המחשבה.
חשתי במבטים ננעצים בגבי בהיסוס מוסווה ועיני החשדניות פזלו להביט באלו האמיצים מספיק כדי לעשות זאת, או האמיצות לשם שינוי שהגניבו לי חיוכים נסתרים.
הסמקתי בביישנות כאשר שתי נערות שעמדו לצד המאפייה הביטו בי במבט מלא ערמומיות ונופפו לי בסתר באצבעותיהן הקטנות.
בלעתי את רוקי באי נוחות ומחשבותי נדדו אליה… ׳אני מצטער בנות, יש רק אחת בליבי׳.
*
״אתה דייקן״ ציין רובין לאורי כאשר רגליו נגעו בשפת הים החולית לראשונה.
ספינת הדייגים נעצרה, דוממה ואנשי הצוות החלו לפרוק ערימות של ארגזים מלאים דגים.
׳הו, הו… למסעדות הדגים יהיו הרבה לקוחות העונה׳ חשבתי לעצמי, עדיין רצוני הנסתר משתוקק לסעוד באחת מהן.
״ובכן, בניגוד אלייך״ גיחכתי.
עמדתי במשך רבע שעה על שפת הים בניסיון לאיתורו.
״אני מתנצל… זה הים, אי אפשר לקבוע זמנים מדויקים כשאתה שם, הרבה דברים משתנים עם מצב רוחם של הגלים״ השיב רובין, בהתנצלות כנה.
הוא היה גבר בגילי, בן עשרים, בעל שיער שחור חלק שהזדקר עם כיוון הרוח, העור שלו היה שזוף קצת יותר משלי, עיניו מצבעו בצבע הים, כאילו נולד לעבוד בחברתו.
הוא לבש ג׳ינס מרופט וחולצת כפתורים חצי פתוחה בצבע כחול וסנדלים חומות- בגדי עבודה אופייניים לדייגים.
״אני אנסה להבין״ אמרתי בנימה עסקית, שולף את קופסאת הארגמן הכהה בה נמצאו שתי טבעות אירוסין פשוטות עשויות זהב שלמדתי לחשל בעצמי.
הושטתי את הקופסא בחוסר חשק אל עבר רובין וזה נטל אותה מידי בעיניים נוצצות, פתח אותה בשקיקה וסקר את הטבעות מכל כיוון.
״עשית את זה בעצמך?״ הוא שאל.
הנהנתי.
״אתה תהיה צורף טוב״ הוא החמיא לי.
״תודה״ הודיתי בנימוס.
״בוא נדלג על הנימוסים רז, אנחנו מכירים מאז תקופת היסודי… היינו חברים טובים בזמנו״ אמר רובין בחיבה.
״כולם משתנים בתיכון״ משכתי בכתפיי, נזכר בימים בהם רובין ואני נהגנו לשחק יחדיו עד אשר הגענו לתיכון ונפרדנו לדרכים שונות עם חברים שונים.
רובין תמיד נהג להיות רודף שמלות, שובב ויפה תואר ואילו אני… אני מניח ששמרתי אמונים לאחת, אהבתי ידע ובנוגע ליפה תואר, ובכן… בנות העיירה יעידו על כך.
רובין הנהנן כמבין והשפיל את ראשו כמודה באשמה.
״בכל מקרה, תודה רבה לך… ואני לא יודע אם אני צריך לומר זאת או שזה מובן מאליו אבל אתה מוזמן לחתונה ואני אשמח אם תבוא״ הוא אמר והושיט לי את ידו.
לחצתי אותה בחיבה נושנה מהזמנים שחלפו.
״אני אשתדל, ואתה תשתדל להיות מאושר״ אמרתי בנימוס שלא יכולתי להימנע ממנו.
״עם מוריאה אי אפשר שלא״ הוא חייך, הפנים שלו ממש זרחו מאושר כשחייך.
אגרפתי את ידי בשתיקה.
רובין טחב את הקופסא לכיס בחולצתו ושלף חופן מטבעות.
״זה כמה שאני חייב לך?״ שאל.
הנהנתי, נוטל את הפרוטות מידיו וסופר אותן.
״אם כך אני מניח שנתראה״ אמרתי, פונה להסתלק.
״יום שישי בשתיים עשרה״ הוא קרא אחרי.
*
-מוריאה בלו-

לאחר בוקר עמוס שכלל קניית מצרכים לארוחת ערב המתכוננת בין שתי המשפחות, חליבה, ניקיון ומשלוח למספר מרכולות שצרכו את החלב והגבינות שסיפקנו, יכולתי לנשום לרווחה ללא דאגה מעיקה.
״קדימה ילדה, הגיעה השעה לקחת את אייבי״ רמזה לי גיסתי.
״בסדר גיסה, את אמא שלה״ השבתי לה.
״אבל את דודתה והיא ממתינה לך, אוף איתך ילדה, את רואה שאני עסוקה, תתרמי קצת מעצמך למען הבית הזה!״ התלוננה גיסתי.
״אני מבינה גיסה אבל אני ממהרת לצאת לרובין״ אמרתי בתסכול.
״רובין, רובין, רובין… כל הזמן הראש שלך עסוק בו, תפסיקי לחלום, החיים שלך איתו יהיה קשים יותר, תתחילי להתעורר למציאות ילדה״ אמרה גיסתי.
״גיסה!״ גערתי בה, פעורת עיניים.
״די כבר, די כבר, מוריאה הולכת לראות את רובין, אני אקח את אייבי, בסדר ג׳ניס?, בסדר?״ התערב אחי, כהרגלו מפריד את הכוחות ומשכין את דגל השלום.
״בסדר אוון, רק רציתי שהבת שלך תשמח כשתראה את דודתה״ אמרה ג׳ניס על מנת להרגיעו.
נאנחתי, מגלגלת את עיני בחשאי.
הסרתי מעלי את החלוק הלבן וניגשתי למראה קטנה ומצומקת שנתלתה מתחת לשעון הקיר.
פיזרתי את שערי וסיקרתי אותו קלות בידי.
המחשבה על המפגש המחודש עם רובין העלתה על שפתי חיוך אוטומטית.
גיסתי צקצקה בלשונה.
״אח תראו אותה, מתייפייפת למענו, מה יגידו אנשי העיירה ועוד לפני ליל הכלולות״ היא לחשה לי.
״את ערמומית ילדה?, חושבת שרובין יאהב את זה?״ היא התגרתה בי וגרמה לגרון שלי להתייבש.
בלעתי את כעסי ולאחר סידור קצר יצאתי בריצה מהמחלבה.
״להתראות אחי, להתראות גיסה, נשיקות לאייבי, אני אחזור מאוחר יותר!״ קראתי בשמחה.
״להתראות אחותי, תשמרי על עצמך!״ קרא אחרי אחי אוון.
״תמסרי דרישת שלום לרובין״ אמרה גיסתי.
״תודה, אני אמסור, המשך עבודה נעימה, סליחה שאני עוזבת כך״ התנצלתי.
״זה בסדר, זה בסדר, עזבי את זה, עזבי, רק תהנו שניכם״ אמר אחי, מבטל אותי בידי, מנופף בחיבה.
חייכתי ונופפתי במהירות לשלום.
ממהרת להאיץ את רגלי אל עבר המזח.
נרגשת לפגוש את רובין כאשר יענוד את טבעותינו, סמל לאהבתינו הנצחית.
*
-רזיאל בלקמור-

צעדתי במהירות אל עבר המזח, משקיף על הים הפתוח, עמוס הספינות והיאכטות המפוארות והפשוטות, שמח על כך שהדבר היחיד שלא היה נתון למעמד היה הים שצבעו היה זהה בכל כיוון שאפשר לבהות בו.
הדחקתי את תחושת המפגש המחודש עם רובין והכל נראה לי כל כך ברור לפתע: ׳אין סיכוי שהרגל שלי תדרוך בפתח דלת החתונה שלהם׳.
הנחתי לרוח לפרוע את שערי ודמעות נקוו בעיני זכותה.
״רז!״ קול קרא לפתע.
״רזיאל!!!״ הקולות ניערו אותי ממחשבותיי.
הבטתי מטה, עוקב אחר הקולות.
משפחת ׳הטיודורים׳ עמדה על הסיפון, מנופפת לי בהתלהבות ילדותית כאשר הבחינו בפנים המוכרות הראשונות, לפני נהגי הלימוזינות שלהם, שישאו אותם הישר לבית הנופש שלהם בחלק הנפרד והמפואר של מלונות ואכסניות בוונטנור.
נופפתי להם בחיבה וירדתי לקבל את פניהם.
היאכטה המפוארת שלהם הייתה עצומה, לפחות שלוש קומות, לבנה ללא פגם קטן ומקושטת בגוונים של זהב.
יכולתי לנחש שהיא עמוסה במיטב הרהיטים, המזון והפיתויים שכל אדם יכול לדמיין לעצמו ולחשוק בהם.
כריסטיאן טיודור וטיירון טיודור היו היורשים לכתר הירושה של המשפחה, אחים צעירים ויפי תואר כמלכים, ובכן, הם בהחלט נהנו מתנאים של מלכים וזהו הכבוד שרכשו להם הסובבים אותם, אולי בשל שם המשפחה העתיק, של שוששלת מלכים אנגלית נושנה.
בכל אופן, הוריהם, אנסטסיה טיודור וכריספין טיודור היו אנשים שומרי סוד, אפילו כאשר הם אכלו הם נראו כאילו הם מסווים יותר מאשר הם מראים.
אבל מבט אחד במשפחה המאוחדת שלהם הזכיר לי את אמי החרוצה והתחושה הזו ניחמה אותי.
כל קיץ הם היו מגיעים הנה להתארח ולי הייתה הזדמנות ליהנות מחברתם.
המעמד שלי כאשר עמדתי לצידם היה מוערך יותר, לעיתים הם היו קונים לי חליפות בגדים מצועצעים או שעון כסוף משובץ יהלומים שנהגתי להחביא מתחת לכרית שלי.
למרות שהם תמיד נהגו לנצל אותי, הם בו זמנית גרמו לי לתחושת שייכות ופופלריות בעולם העסקים שלהם שאני לעולם לא אוכל להשיג.
העובדה שתמיד הציגו אותי כחבר שלהם החמיאה לי ואולי זו הסיבה שהמשכתי להשתובב עימם.
כריסטיאן היה בעל מראה מבוגר יותר כשל אביו, שיער בלונדיני, זיפים זעירים, עור בהיר ועיניים כחולות, עם גוף זקוף, צנום ונאה.
טיירון דמה יותר לאימם, והיה בעל מראה נערי יותר, שיער חום מזדקר וזיפים זעירים, גוף מחוטב וחזק יותר ועיניים בצבע טורכיז.
אביהם היה איש בעל חיוך שועלי וערמומי, כמעט מתחנף, הוא היה רזה וזקוף, בעל שיער וזיפים קצוצים ולבנים ועיניים כחולות וצלולות.
אימם הייתה אישה נמוכת קומה ומעט עגלגלה, בעלת שיער מסולסל בצבע ברונזה ועיניים טובות ואדיבות בצבע טורכיז.
הם זינקו מהסיפון, מניחים למשרתים להוריד את מזוודותיהם הרבות, וקפצו לחבק אותי.
״רזיאל!…שנים!״ צרחו באוזני.
המבטים הילדותיים בעיניהם וחיוכם הטיפשי לא השתנו במשך שנים.
״זה אומר שהתגעגעתם אלי?״ גיחכתי.
״זה אומר שאתה מחמיא לעצמך יותר מידי״ אמר כריסטיאן.
״תירגע גבר אני ממש לא בקטע הגיי״ אמר טיירון.
צחקתי, טופח על כתיפיהם בידידות.
״טוב לראות אתכם!״ אמרתי.
״אנחנו כל כך הולכים ליהנות הקיץ הזה״ אמר כריסטיאן.
״כריס מנצל את העובדה שחברה שלו תבוא רק מאוחר יותר, הוא רוצה שתכיר לו כמה מהחברות שלך״ קרץ טיירון.
״מממ…״ מלמלתי.
״אל תגיד לי ש-״ פתח טיירון.
הנהנתי בחיוך טיפשי.
״חה!״ צחק כריסטיאן.
״וואו אחי אני מעריץ אותך, התייבשת לגמרי״ אמר טיירון במבט נדהם.
״נולדתי יבש״ אמרתי בשעשוע.
״לא נכון!״ נדהם טיירון.
כריסטיאן אחז בבטנו, מתגלגל מצחוק, פניו הפכו אדומים.
״המצב כאן שונה, מתמסרים רק לאחת״ משכתי בכתפי.
״בגלל זה עוד לא התחתנת?״ שאל כריסטיאן.
חייכתי במבט נכלם.
״אחי, כבר היה עדיף שתתחתן״ אמר טיירון, מתקשה להסוות את צחוקו.
משכתי בכתפי, שוקל את ההצעה.
״בניגוד אל שניכם אני מעדיף לשמור עליו במכנסיים, מי יודע כמה ילדים כבר יש לשניכם״ הקנטתי אותם, נגעל מהמילים של עצמי.
״אומנם אנחנו נהנים לכייף אבל אנחנו מאוד זהירים״ הרצין לרגע כריסטיאן.
״תגיד את זה לחברה שלך, אם לא אני אגיד״ גיחכתי, טיירון צחק בשעשוע, דמעות נקוו בעיניו כאשר הוא אמר ״אאוץ׳ אחי, דקירה בגב״.
לפתע גם כריסטיאן החל לפרוץ בצחוק.
״אתה בטיפולנו״ טיירון טפח בחוזקה על כתפי בידו.
״לא תודה״ אמרתי.
״למה?, שמת עין על מישהי מיוחדת?״ חקר כריסטיאן.
״לא ממש, אבל אם אני אשכב עם כל אחת ידרשו ממני להתחתן עם כולן״ צחקקתי.
״הו הו!״ קרא טיירון בצחוק.
״במקרה כזה אתה תצטרך לקחת חופשה של שנה למסיבת רווקות״ צחק כריסטיאן.
״בגלל זה אני מסרב״ עניתי בחיוך.
״אח, כמה שנשארת אותו הדבר, תשתחרר קצת, תשתחרר…״ נאנח טיירון בחיוך שוביניסטי.
צחקתי, נבוך.
״אפשר לדעת מה כל כך מצחיק ילדים?, שתפו אותי״ כריספין טיודור עמד בחליפה כסופה ומהודרת, נעלים שחורות מבריקות ועניבה שחורה ונוצצת מאחורי כריסטיאן.
״סתם אבא, צוחקים על חשבון הבתולים של רזיאל״ אמר טיירון בפשטות.
מחנק עלה בגרוני מרוב המבוכה, קברתי את פני בידי.
״מה?!״ כריספין הסתייג לרגע בבהלה ולאחר יד פרץ בצחוק קל.
״אח, להיות צעיר… הורמונים, הורמונים…״ מלמל לעצמו.
״אידיוט״ סיננתי בלחישה אל עבר טיירון והוא השתדל להסוות את צחוקו.
״מממ…״ כיככתי בגרוני במבוכה.
״נעים לפגוש בך שוב רזיאל, מה שלומך?, איך העבודה בבית המלאכה?״ כריספין טיודור הושיט לי את ידו בחביבות.
לחצתי אותה בחום.
״היא בסדר, התרגלתי כבר, אני מקווה לפתוח בית מלאכה משלי… תהנו
משהותכם כאן״ אמרתי בנימוס ואדיבות.
״תמיד מנומס״ הוא מלמל לעצמו בעונג.
״כמו שאמרתי״ אמר טיירון.
״הו יש לך מה ללמוד ממנו״ אמר כריספין.
״אבא שלך צודק, קצת נימוס לא חסר לך טיי, עוד יחשבו שנכשלנו כהורים״ אנסטסיה טיודור לחצה את לחיי ברכות אימהית.
חייכתי אליה בברכת שלום.
״האמת בסוף תמיד יוצאת לאור אמא״ השיב טיירון, כורח את זרועו סביב כתפה ברמיזה ברורה.
אנסטסיה גיכחה ברוך, כל תנועה קטנה שלה הייתה חיננית ומעודנת.
״בסדר בנים, אני ואמא שלכם נתמקם בבית הקיץ, תבלו בכיף ותחזרו כשתרצו״ אמר כריספין טיודור בחיוך מנומנם ופנה בעקבות שומריו אל כיוון לימוזינה לבנה, צחורה, בוהקת ויפיפה שסינוורה את עיני.
׳כסף זה ללא ספק דבר נפלא…׳ חשבתי לעצמי.
׳אבל עושר לא עולה על אושר׳ הזכרתי לעצמי.
״ובכן שנלך באוטו שלנו או בשלך?״ שאל טיירון.
״אני לא בטוח שטנדר אדום מרופט יענה על הצרכים שאתם רגילים אליהם״ אמרתי בציניות.
״אוייש, בשלנו״ נאנחו שניהם.
״אם לא תחליף בהקדם האפשרי אני אדאג לקנות לך בעצמי״ הזהיר טיירון.
״ובכן, למה אתם מחכים?, אני חבר בעת צרה״ אמרתי בנימה דרמתית.
הוא צחקו, זרועותיהם נכרכו סביב צווארי ואגרופם שפשף את הקרקפת שלי.
״פרחח שכמוך!״ קרא כריסטיאן.
צחקתי, מתנער מהם ולופט את זרועותיהם.
״הו…״ קרא לפתע טיירון.
כריסטיאן ואני עקבנו אחר מבטו המהופנט ונישבינו כמוהו.
מוריאה בלו חלפה על פנינו בריצה, שערה פזור כך שהרוח סטרה אותו לכל הכיוונים על פניה, שמלתה עולה ויורדת עם ריצתה ועיניה נוצצות בהתרגשות כאשר שפתיה נמתחו לחיוך מאופק.
היא ללא ספק סיימה את עבודתה מוקדם מהרגיל ומיהרה לפגוש את רובין לאורי כשהיא קצרת רוח.
ובכל זאת, לא ניתן היה להתעלם מיופיה הטבעי והחינני להפליא.
בלעתי את רוקי, עיני כולם עקבו אחריה עד שנעלמה.
כריסטיאן שרק, עיניו עדיין לא מצמצו.
״הו הו הו״ נאנח טיירון.
״אני רואה שיש בנות יפות כאן בוונטנור״.


תגובות (4)

ואוו הפרק הזה היה ארוך! אהבתי מאוד, תמשיכי ;)

06/12/2013 02:36

*החיים שלך איתו יהיה קשים יותר – יהיו
ארוך מאוד, אבל סיימתי ;)
תמשיכי :)

06/12/2013 02:37

יא מושלם אני מתה על הסיפור הזהההההההההה

06/12/2013 03:01

אהבתי מאוד :)
הכתיבה שלך פשוט מעולה.
איני יודעת מהו גילך, אבל הכתיבה שלך מראה בגרות אמתית, וזה מצוין.
תמשיכי ^-^

06/12/2013 07:05
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך