לא בוכה אף פעם. אבל אני בכיתי- פרק 3

האם שאלתם את עצמכם פעם מה היה קורה אם? אני שאלתי את עצמי הרבה בנוגע לזה. מה היה קורה אם לא הייתי נולדת, מה היה קורה אם אבא לא היה פוגש את אמא ומה היה קורה אם אבא לא היה מת .
אם אבא היה חי הוא היה מפרנס את המשפחה וגם אמא, אני הייתי הולכת לבי"ס ולומדת טוב מאוד ובסוף הולכת לעבודה טובה. אני לא רוצה את ג'קסון לאבא חורג, פשוט לא רוצה וזהו. לא יודעת אפילו למה אני לא רוצה. שכשהייתי בחדר שקועה במחשבות שלי מישהו צעק בשם שלי. "קלייר, קלייר!" זה לא היה ג'קסון או אחותי זואי ולא ניראלי גם אמא. למעשה יש לי חוש שמיעה די טוב . זה לא היה מהצד של המדרגות. זה היה מהצד של החלון. מי יהיה בחוץ? כבר אחרי שעת העוצר, מי שזה לא יהיה ,לא אכפת לו לא להישמע לצבא של ווקרונס – הצבא שכבש את כל ההר ואת כל העמק. הם רוצים מה שכולם רוצים. שטח, כסף. האדמה כאן מאוד פורייה כי זה אדמה של בזלת . יש כאן הרבה מכרות פחם וכולנו מנסים למצוא את המעט המשאבים שנותרו על כדוה"א. עוד שנתיים שלוש ולא ישאר שום טיפת פחם, שלא לדבר על נפט. כי גם אם המכוניות הם על חשמל ולא על דלק הם צריכים פחם. אסור לצאת מהבית מהשעה שמונה בערב ועד לשעה שש בבוקר. הצבא מפחד שבלילה נוכל לצאת מהעיר ולרדת מההר הגדול ואלי לצאת מכל האזור. ולספר לכולם על המקום הנפלא ועד כמה שחבל שיש שם צבא ששולט. כן אז הם כבר היו מסתלכים. אחקי שהייתי שקועה עוד פעם במחשבותיי מישהו קרה לי עוד פעם רק שהפעם גם זרק אבן קטנה על החלון. "קלייר! תפתחי את החלון קלייר!" . זה היה טומי. רק לידו אני האמיתית. זואי קטנה מידי שאני אדבר איתה על הצבא ועל כל הדברים הלא טובים שיש היא תוכל בלי כוונה לספר למישהו ואני לא רוצה לדעת מה יעשו לנו. אני וטומי מתחמקים בלילות לפעמים החוצה. אני גרה במרחק של עשרה מטר מהגדר. אני יוצאת מהדלת הצדדית שאנחנו כבר לא משתמשים בה כי עכשיו עם פותחים את הדלת יש יער ושיחים סבוחים רק. דרך החורשה הקטנטונת הזו אנחנו מגיעים לגדק איפה שהוא לא מחושמל כי הוא לא מחובר לשאר הגדר אלה רק לאדמה. אנחנו מחשפים את המקום הרופף בגדר ומשתחלים מתחתיו. ובמשך השעה הבאה אנחנו מטיילים בשדה הזהוב שמגיע לגובה האגן. אין נחשים בשדה הזה כי אין הרב הנחשים כמעט על ההר הגעש הזה. ליד טומי אני יכולה אפילו לצחוק .משהו שאני לא עושה הרבה. הוא בדחן מלידה ויד לו חיוך צחור עד לשמיים. אני מסתכלת על אנשים לא דרך העיינים כמו שהרבה עושים אלה דרך החיוך. החיוך אומר הכל. יש כאלה שהחיוך האמיתי שלהם נירא המאולץ וכאלה שהחיוך ניראה ערמומי. אני יודעת שאי אפשר רק על פי זה לשפוט אנשים אבל עדין.. לטומי יש חיוך מקסים.
והוא היחיד שבאמת מצליח להוציא חיוך מהשפתיים המרות והמקווצות שלי.