Alias: פרק 1- Memories

כולם התאספו מסביב קברי. כולם חושבים שבתוך ארון העץ החום מונחת גופתי החיוורת, מוכנה להיקבר ולהיכנס לתנומת עולמים.

אבל לא.

אני חיה ונושמת, מסתכלת על הקבוצה הענקית של האנשים מבעד למשקפיי השמש שלי. "אסור להם לדעת שאני חיה," אני זורקת את הסיגריה לרצפה, ומועכת אותו עם רגלי. "אז מה את מתכוונת לעשות?" דריוס שואל, וסוגר את הריצ'רץ של מעילו. "אני אצא מהארץ, אחיה במסתור לכמה זמן וברגע הנכון אני אחזור לעסקים." אני מנקה את ראשי מהשלג שנח עליו. "מתי יגיע הזמן הזה?" אני פותחת את פי כדי להתחיל לדבר אך נקטעת על ידי טיירון. הוא עומד שם שבידו האחת מיקרופון ובשנייה נייר מקומט, ככל הנראה נאום שהכין.

"קיארה הייתה אולי, החברה הכי טובה שלי." הוא מתחיל. "אפילו שהייתה קשוחה מול כולם, היא הייתה עדינה, וחברותית." את הדמעות יכולתי לראות ממרחק. "היא הייתה מלאך שנפל מגן עדן, ונחת היישר אל העולם האפל של הכנופיות, הסמים והמוות." הוא עוצר לשנייה.

כאב חד מורגש בליבי.
אני מביטה בזרועי, בקעקוע שקועקע על כל חבר כנופיית המלכים.

קעקוע אריה, החובש על ראשו כתר המשובץ באבני חן. קעקוע המסמל מלוכה, שמבחינת הכנופיות מראה כנופיה חזקה, מוצלחת והכי חשוב מסמל, שלא להתעסק עם הכנופיה הזאת.

"אני מצטערת," אני מתקדמת אל עבר מכונית המוסטנג האהובה עליי. עקב המצב הייתי צריכה להעלים כל דבר שהיה קשור אליי, אך השארתי את המכונית לנסיעה אחת אחרונה.

מתניעה את המכונית, אני מתחילה את הנסיעה הישר לשדה התעופה. "פאק," אני חובטת בהגה, רואה כי מיכל הדלק כמעט וריק. אך למזלי, תחנת דלק מוצבת בקרבת מקום. לוחצת על דוושת הגז, אני מגיעה תוך דקה אל התחנה. "שלום," אחד מעובדי המקום מחייך אליי. "מיכל מלא," אני מחייכת ותוך כדי אני מוציאה את מחשב הנייד מהתיק.

בודקת כי אין אף אחד באזור, אני נכנסת למאגר הנתונים הבין לאומי, נכנסת לפרופיל שלי ומוחקת כל מידע הנמצא שם. "חיים חדשים," אני לוחשת ויוצרת פרופיל חדש.

שם: קיארה גונזלס

גיל: 20

אני יוצרת לעצמי זהות חדשה, זהות שתלווה אותי להרבה זמן. "בבקשה," אותו בחור מושיט לי את כרטיס האשראי. אני מחייכת כהוקרת תודה ומתחילה בנסיעה.

אני מחנה את המכונית באמצע שום מקום ומוציאה את התיקים מתא המטען. פותחת את בקבוקי הוודקה, אני מתחילה לפזר אותה בתוך המכונית, במנוע ומסביב למכונית.

זורקת את התיקים הרחק ככל האפשר מהמכונית, אני מוציאה את המצית מכיס מכנסיי. אני מדליקה את הסיגריה לוקחת כמה שאיפות וזורקת אותה הישר אל שלולית הוודקה.

תוך שניות אש בוערת ואני מתחילה לרוץ, תופסת את התיקים, אני שומעת את הפיצוץ החזק, מה שגורם לי ליפול ארצה. "פאק," אני מסתכלת אל אזור הפיצוץ. המכונית עולה באש, מפורקת לחלקים, "סיגריה מבוזבזת," אני ממלמלת, ומתחילה ללכת היישר אל נמל התעופה הנמצא בקרבת מקום.

"כרטיס אחד לקנדה," אני מחייכת אל הדיילת ומוציאה את כרטיס האשראי מארנקי. "טיסה נעימה," היא מחייכת חיוך כו מזוייף שאני מרסנת את עצמי כדי לא לקפוץ עלייה ולתלוש את כל תוספות השיער מראשה. "תודה," אני מפנה את גבי בגלגול עיניים.

אני מתיישבת על אחד הכיסאות באזור ההמתנה, מתחילה לחשוב על כל מה שקרה בחודשיים האחרונים.

"זה ברור?" אני מניחה את האקדח על השולחן. "ברור!" הם אומרים. "קיי," טיירון קורא. "מה טיי?" "תזהרי," הוא מחייך. "תמיד," אני מחבקת את חברי הטוב.

~~~

"הלו?" אני עונה לשיחת הטלפון. "קיי," קולו העמוק של דום משצע מהקו השני. "דום," אני מחייכת, "התגעגעתי." אני פותחת את יומני, טוב זה לא ממש יומן אלא מחברת עם כל העסקאות אך שמורים ביומן כמה דברים אישיים.

אני מביטה בתמונה שלי, של טיירון, דום, וריימונד. "שמעתי על העסקה שלך," נימת קולו כעוסה. "כן," אני ממלמלת. "אני לא רוצה שתעשי את זה." קולו ברור ונוקשה. "אבל-" "לא! את לא הולכת לעשות את זה!" הוא מעוצבן. "דום," אני לוחשת. "אני הבטחתי לאחיך, לאביך וגם לאבי שאני אגן עלייך. את לא עושה את זה!" "דום, בבקשה." קולי קטן. "את לא מבינה? אם תעשי את המשימה הזאת את תביאי למותך." קולו רגוע במקצת. "היו לי אויבים גרועים יותר ותראה, אני חיה ונושמת!" "את חיה ונושמת בגלל שאחיך הקריב את עצמו בשבילך!" הוא צועק.

"דום," קולי שבור וקטוע. "אני מצטער," קול הניתוק נשמע. "הו אלוהים," אני מכסה את פניי, נותנת לדמעות לצאת. "קיי?" קולו של טיירון נשמע. "מה?" אני מביטה בו עם עיניים אדומות. "היי היי, מה קרה?" הוא כורע ברך וכורך את ידו החסונה סביב מותניי. "הכל יהיה בסדר," הוא נושק לראשי.

~~~

"אתם מוכנים?" אני מסדרת את האקדח במקומו. כולם מהנהנים, "אז נצא," אני בודקת שמיכלי החומר הדליק סגורים היטב ולאחר מכן מכניסה אותם אל תא המטען.

אחרי נסיעה שנמשכה כ- 20 דקות, אנחנו מגיעים למחסן של כנופיית השוורים, הכנופיה היריבה. "אתם יודעים מה לעשות," אני פותחת את תא המטען, ומוציאה את המיכלים. "קדימה חברים," טיירון טוען את אקדחו ומתחיל ללכת עם כולם אל המחסן.

בינתיים כאשר כל חברי הכנופיה מחפים עליי, אני שופכת את הנוזל בכל מקום, נכנסת אל המחסן עצמו וממשיכה לפזר את הנוזל. פותחת את קופסת הגפרורים, אני שורקת לטיירון וזורקת את הגפרור לתוך הנוזל, תוך שניות האש מוצתת ואני עושה את דרכי אל הדלת.

"נו," אני חובטת בדלת בכל כוחי, היא לא נפתחת. "באמת חשבת שתצליחי?" קולו של כריס נשמע מבעד לדלת. "לא," אני בולעת את רוקי. "זה מגיע לך כלבה." קול צעדיו לא נשמע עוד, הוא הלך. "הצילו!" אני מנסה לפתוח את הדלת. "טיירון!" אני משתעלת.

"קיארה!" קולו של טיירון נשמע. "טיי, הצילו!" אני צורחת. "טיי!" הלהבות מגיעות אליי. "קיארה!" הוא חובט בדלת.
"קיארה," קול מוכר נשמע. "דריוס?" אני בקושי רואה משהו בגלל העשן הזה. "בואי," הוא מושך אותי מזרועי.

"תישארי כאן," הוא סוחב שקית שחורה אל המקום שעמדתי בו לפני כמה רגעים. "מה אתה עושה?" "אני אסביר לך הכל אחר כך." הוא פותח את השקית ומוציא ממנה גופה. "דריוס?" אני מכווצת את גבותיי בבלבול.

למה הגופה הזאת נראית כמוני? קעקועים כמו שלי, מבנה פנים, העתק מדויק שלי.

"קדימה, צריך ללכת." הוא מחזיק בידי וגורר אותי אל גרם המדרגות. "לאן אנחנו הולכים?" אני משתעלת. "תשתי," הוא מתעלם משאלתי. "תענה לי," אני מסננת. "תשתי!" הוא מתפרץ. אני מגלגלת את עיניי ושותה את המים במהירות. "תחגרי," הוא מתניע את המכונית. "אני לא הכלב שלך, ואני עדיין רוצה שתסביר לי מה קורה כאן." "אני אסביר לך הכל אחר כך, עכשיו יש לנו דרך ארוכה לפנינו." אני מצייתת לבקשתו.

~~~

"את מבינה?" הוא פותח את בקבוק הבירה, ומושיט אותו אליי. "אני מבינה," אני מהנהנת. מה לעזאזל?

"תהיי בשקט," דריוס עונה לשיחת הטלפון. "זה על רמקול?" אני שואלת בלי קול והוא מהנהן. "הלו?" דריוס שואל. "דריוס," קולו השבור של טיירון נשמע. "טיי? מה קרה?" הוא מסתכל עליי. "היא מתה. דריוס, קיארה מתה." קול בכי נשמע. "מה?" הוא אומר בבהלה, מזויפת כמובן. "היא מתה," הוא בולע את רוקו. "אחי," דריי ממלמל. "אני צריך להתקשר לכולם ולהודיע, אני צריך לתכנן הלוויה, אני צריך לעשות הכל." הוא מושך באפו. "אתה צריך שאני אבוא? רק תגיד ואני יוצא." "אני צריך אותך." הוא מנתק.

~~~

"את יודעת שזה לא יצליח," קול קוטע אותי מלהמשיך לחשוב. "סליחה?" אני מביטה באדם המבוגר היושב במרחק של ארבעה כיסאות ממני. שיערו לבן ועל פניו קמטים רבים, רוב הסיכויים שהוא בן 60 ואף יותר. "שמעת אותי," הוא מוריד את משקפיי השמש. "למה אתה מתכוון?" "אני מתכוון לזה, כשברגע שתדרכי על המטוס ה- FBI, ה- CIA וה- DEA ירדפו אותך, ושנינו יודעים שהם לא יפסיקו עד שיצליחו." "אני מוכנה לקחת את הסיכון," אני מושכת כתפיים. "מה שתגידי," הוא מסנן וקם ממקומו. אני מביטה בלבושו, חולצת פסים מכופתרת, חליפה ונעלי ערב, אך דבר מושך את תשומת ליבי.

שעון יד מוזהב, מיוחד במינו. שעון שאותו אני מזהה מקילומטרים. "מרקו," אני מחייכת חיוך מעושה לכיוונו. "הקשיבי לי ילדה, את לא תצליחי." ובכך הוא נעלם בין אלפי האנשים בשדה התעופה.

"נוסעים יקרים, טיסה 513 לקנדה תצא בעוד 5 דקות. אנא הגיעו לשער מספר 1." המשפט נשמע במערכת הכריזה. "תודה לאל," אני ממלמלת, לוקחת את תיקיי, ומתקדמת אל עבר שער מספר 1.

"טיסה נעימה," אחת הדיילות מושיטה את ידה, ואני נותנת לה את הכרטיס. אני מחייכת אליה ולוקחת את הכרטיס מידה.

לאחר כמה דקות, אני מוצאת את מקומי במחלקה הראשונה. "נוסעים יקרים, אנא תפסו את מקומכם, חגרו את חגורת הבטיחות וכבו את מכשירי האלקטרוניקה שברשותכם." קולה של הדיילת נשמע. אני עוקבת אחר הוראותיה, וחוגרת את חגורת הבטיחות.

תוך כמה דקות נשמעה ההודעה שהמטוס מתחיל להמריא, וכך היה. תוך דקות ספורות המטוס המריא וכבר היה אפשר לראות את העננים מקרוב.

נמל התעופה הבינלאומי טורונטו-פירסון

"גברתי," מישהו נוגע בי. אני קמה במהירות ומסתכלת על האידיוט שהעיר אותי. "כן?" אני מסננת ומשפשפת את עיניי. "אנחנו נוחתים בעוד כמה דקות," הוא מגלגל את עיניו. "הו, תודה." אני מסדרת את עצמי וחוגרת את חגורת הבטיחות.

~~~

"סוף סוף," אני ממלמלת כאשר אחת המוניות עוצרת מולי. "לאן גברתי?" הנהג שואל ברגע שאני מתיישבת במושב האחורי. "לרחוב קינג צ'רלס 19, בבקשה." אני מחייכת ומושיטה לו כמה שטרות.

"תודה," אני מחייכת אל הנהג המבוגר, "תיהני משהותך בטורנטו, ילדתי." מבטאו רומז על כך שהוא צרפתי.

"אלוהים," אני נאנחת למראה הבית הקטן והזנוח. פרחים נבולים בקדמת הבית, צבע מתקלף, ואני די בטוחה שאבק מכסה כל פינה ופינה בפנים.

אני מכניסה את המפתח אל החריץ ופותחת את הדלת. "ברור," אני משתעלת. הכורסא האדומה שהונחה בסלון הייתה מאובקת, קורי עכביש בכל מקום, רצפה חורקת, צבע המתקלף מהקיר, חורים ענקיים באמצע הקיר.

אני עושה סיור זריז ברחבי הקומה התחתונה ולאחר מכן גם בקומה השנייה. לוקחת את תיקי, אני מוציאה את המחשב הנייד ולוחצת על האייקון של הגוגל. מקלידה מספר מילים ומחכה בסבלנות לתוצאות.

אני כותבת את הכתובת של החנות על נייר, אני יוצאת מהבית ומחכה למונית. "שלום, אני צריכה להגיע לרחוב ג'ורגטאון," אני חוגרת את חגורת הבטיחות.

"תודה," אני מחייכת ויוצאת מהמונית. אני מתקדמת אל עבר כניסת החנות.

"את צריכה עזרה?" אחד העובדים ניגש אליי. "אממ.. האמת היא שכן," אני מחייכת. "אוקיי, אז ספרי לי מה את צריכה." "קניתי בית ברחוב קינג צ'רלס לפני כמה ימים ושהגעתי לשם, ראיתי את כל הבית הרוס ואני מתכוונת שיש חורים ענקיים בקירות, הצבע מתקלף, אבק, קורי עכביש, צמחים נבולים וחוסר רהיטים רציני." אני מתארת את הדברים החשובים.

הוא מצחקק. "בואי אני אעזור לך," הוא לוקח עגלה ומתחיל ללכת לכיוון קיר ענקי שעליו תלוים דוגמאות צבעים, מלבן ועד שחור, כל צבע שידוע לאדם. "תבחרי," הוא מצביע לכיוון הקיר.

אני מביטה בצבעים השונים עד שאני נעצרת בשורה של הצבעים הירוקים. "את זה," אני מביטה בצבע הירוק, המזכיר צבע של ענב. "אוקיי," הוא מניח שני דליים בעגלה. "עוד?" הוא מצחקק.

"הנה," אני מצביעה על צבע סגול בהיר. אני מתקדמת אל העגלה, מוודה שיש ארבע דליים של צבע. "ועכשיו משהו לחורים בקירות?" הוא שואל ואני מהנהנת.

~~~

לאחר כשעתיים של שהות בחנות, אני יוצאת ממנה עם שש דליים של צבע, מברשות ומזרן מתנפח. "היי!" אותו בחור שעזר לי צועק. "תעצרי!" הוא רץ לכיווני. "מה?" אני שואלת שהוא מתקרב אליי. "בואי," הוא לוקח את הדליים ומתקדם אל אחד המכוניות. "אני אקח אותך," הוא מחייך ומניח את הדליים בתא המטען של הטנדר. "אתה לא צריך," אני ממלמלת. "נכון אבל אני רוצה. ובכל זאת, אני גר ברחוב שלך אז אני אוכל לעזור לך." הוא מחייך ופותח בשבילי את הדלת.

"תודה…" "לוקאס," הוא מחייך. "קיארה." אני מצחקקת. "אהבתי את הקעקועים," הוא מביט בידיי לשנייה ואז חוזר להביט בכביש. "אממ… תודה," אני מסתירה את קעקוע האריה.

"והגענו," הוא חונה את הטנדר מול ביתי. "ואו, הבית באמת נראה כמו שתיארת אותו," הוא מצחקק. "נכון, אבל עוד מעט הוא יראה נורמלי." אני מנענת את ראשי וסוחבת שני דליים אל הבית.

"אז מתי את רוצה להתחיל?" הוא מניח את שאר הדליים במקום. "כבר מאוחר, מה אתה אומר על מחר?" "בטח," הוא מחייך. "אז.. ביי," אני מלווה אותו אל דלת הכניסה. "לילה טוב קיארה." הוא מנופף לי ונכנס אל המכונית שלו. "לילה טוב!" אני צועקת ונכנסת אל הבית.

מה אני עושה לעזאזל? אסור לי ליצור קשרים עם אנשים. מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת! הקול בראשי צועק. "אוח," אני נאנחת, נשענת על דלת הכניסה ובאיטיות מחליקה לרצפה.

אני מוציאה מכיסי האחורי את התמונה של ריימונד ושלי. התמונה האחרונה שלנו ביחד, התמונה האחרונה שבה החיוך שהתנוסס על שפתיי היה אמיתי ולא מזוייף. "הלוואי שהיית פה." אני מסתכלת על התמונה שדמעות עולות בעיניי. "אני מתגעגעת, אח גדול." אני ממלמלת ומושכת את אפי.

לאחר כמה זמן של בהייה בתמונה, אני מתאפסת על עצמי וקמה מהרצפה. אני מוציאה מהתיק מכנסיים קצרות וגופייה, ונכנסת לאמבטיה.

"נו לעזאזל!" אני מתעצבנת כאשר המים לא יוצאים. "אוח," אני ממלמלת, לא מצליחה להדליק את המים. "צנרת דפוקה," אני בועטת בדבר הראשון שראיתי, ארון האמבטיה. "פאק!" אני צועקת מכאב.
לאחר שטיפלתי בכאב ברגל, אני צונחת אל המזרן המתנפח שניפחתי לפני כן. "הו אלוהים," אני ממלמלת בישנוניות. "זה היה יום ארוך," אני נזכרת בכל מה שקרה היום.

ההלוויה, הדיילת, מרקו, הטיסה, לוקאס, הצנרת הארורה.

אני נרדמת לאט לאט, שבראשי רק מחשבה אחת: החיים החדשים אחרי המוות.