הישרדות בעולם האחר – פרק 1

אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול, ביום שהכול השתנה,
ג'ק ואני שכבנו על הדשא, בהיינו בשמיים ודיברנו על חלומות, תקוות לעתיד והמצאות מטורפות שהיינו רוצים להמציא. כמו תמיד אני אמרתי כמה שהחיים משעממים והוא תמיד אמר שכדי לחכות לסוף בית הספר, לחסוך מספיק כסף בשביל להסתובב ברחבי העולם ולראות מקומות חדשים ויפים. הוא תמיד היה מלא תקוות ואהבתי את זה, אהבתי איך שהוא היה מסתכל אלי עם העיניים הגדולות והירוקות שלו והשיער הקצר, שחור והחלק שלו ואומר לי שהכול יהיה בסדר.
היינו מבלים זמן רב שם כול יום אחרי בית הספר ובגלל שלא היה לי כול כך הרבה חברים הייתי חולקת איתו הכול שם מחשבות, חששות ושאלות, היינו חברים כל כך טובים ואני מתגעגעת לזה.
זה היה הפעם האחרונה שהיינו שם על הדשא הזה, בהיינו בשמיים ודיברנו, לו רק הייתי יודעת מה יקרה לא היינו הולכים לדשא.

"ממש לא!"
"ברור שכן, את פשוט לא יכולה להודות בזה קלייר, אני הרבה יותר טוב ממך בפלייסטישן, אני תמיד קורע לך את הצורה" אמר ג'ק בחיוך רחב.
"כן בטח" אמרתי "טוב, אם את כול כך בטוחה בואי נלך לבית שלי ונראה כמה שאני טוב"
"סבבה" אמרתי, לקחתי ת'תיק והתחלנו לרדת בשביל לכיוון העיר.
הגבעה הקטנה עם הדשא במרחק חצי שעה הליכה מהעיר היה המקום הקבוע שבו היינו הולכים כל הזמן.

בדרך לעיר, לפתע, מבין העיצים יצאו מכוניות עצומות ומוזרות מאוד שדמו יותר לטנקים ונעצרו לפניינו,
אנשים בבגדי צבאים התחילו לצאת מהטנקים ורצו לכיוונינו. לא ידענו מה לעשות אז התחלנו לרוץ לאחור בשביל שהם לא יתפסו אותנו אבל היה מאוחר מדי, אחד מהם תפס אותי ואחז בי חזק מאוד עד כדי כך שחשבתי שהוא יתלוש לי את היד, ג'ק המשיך לרוץ עד שקלט שנתפסתי וכשעצר שלושה מן החיילים תפסו אותו והביאו אותנו לתוך טנק עצום בגודל שלושה אולמות קולנוע שכנראה היה הטנק המרכזי.

החיילים לקחו אותנו לחדרים שונים וכל מה שאני שמעתי היה את ג'ק קורה קלייר קלייר שוב ושוב ממרחק. רציתי לקרו לו בחזרה אבל לא יכולתי, הרגשתי כאילו אני עשויה אבן ולא יכולתי לזוז, הייתי בהלם.
לאחר שגררו אותי למספר מזדרונות שונים כבר לא שמעתי את ג'ק, כעסתי על עצמי שלא עשיתי כלום למרות שיכולתי להאבק ואולי להשתחרר, למצוא את ג'ק ולברוח, אבל לא עשיתי כלום, הייתי כל כך מבולבלת, לא ידעתי מי החיילים האלה או מה הם רוצים מאיתנו ומה הולכים לעשות לנו.

לבסוף החיילים נעצרו ממול דלת גדולה וחומה וכשפתחו אותה נשמעה חריקה נוראה, החדר היה ריק חוץ משולחן עבודה אחד, מאחור היה כמה מחשבים ובשולחן העבודה היה כיסא רחב שבוא ישב בן אדם.
לא יכלו לראות את הבן אדם שישב שם כי הכיסא היה כלפי המחשבים.
ואז הסתובב הכיסא ולא… לא יכול להיות.. זה לא קורה… רציתי להתעלף, לא הייתי חושבת שזה הוא…
"פיטר?"
"שלום, אחות קטנה".